החיים על רגל אחת

תשע בבוקר, אני על בגדי ספורט בקרקס בסקולה, שנפתח ביולי האחרון ברחוב הרכבת בתל אביב. האקרובטים שבאו להתאמן כבר עמוק בתוך תרגילי חימום על המזרנים. עשרה חבר'ה שעוסקים בג'אגלינג, לוליינות, אקרובטיקה אווירית, עבודה על סטראפס (רצועות) ועוד כמה מיומנויות של אנשים שפחות חשוב להם לחיות. רובם ככולם מקצוענים בתחומם, שבאו לבסקולה כדי לשמור על כושר. מי יודע, אולי סוף סוף נמצא חתן. ידעתי שבסוף אני אסיים עם איזה ליצן.

על הבמה זוג שעובד על מופע האקרובטיקה שלו עם מאמן שבדי שנמצא בביקור בארץ. הבחור על הטרפז מעיף את הבלונדינית השרירית למעלה, היא עושה סלטה באוויר ונתלית לו בחזרה על הידיים. לא, היא לא קשורה לשום חבל, היא פשוט סומכת עליו. מהצד זה נראה מרהיב, אבל אז אני נזכרת שאין לי ביטוח חיים.

את המזרנים שפרוסים על הרצפה מאכלסות כמה בחורות בתנוחות חתוליות, מבצעות מתיחות כאילו היו כוכבות הסידרה "תהילה", על רגליהן חותלות צמר ורדרדות. כל אחת מחזיקה בגיזרה של מתעמלת קרקע סובייטית לשעבר, זרועות מוצקות, בטן שנדבקת לגב ואחוזי שומן מתחת לאפס. בא לי להתאמן קשה כמוהן רק בשביל להיות מוצקה כל כך. אבל אני לא רוצה.

נאחזת באוויר (ובדני תבורי). תוהה מאין יבוא עזרי // צילום: כפיר זיו

"תגידי, מתי אכלת בפעם האחרונה?" אני שואלת את אחת הבנות.

"אני אוכלת מה שבא לי", היא עונה בלי למצמץ, "זה פשוט מבנה גוף". אני לוקחת את הגוף שלי רחוק ממנה.

למקום נכנס נועם דוידוביץ (23), ג'אגלר מקצועי, 15 שנים בתחום (כן, קראתם נכון. הוא התחיל בגיל 8).

"תְלַמד אותי", אני מבקשת.

"מתחילים עם מקל אחד", הוא אומר.

"רגע, מה אחד? מה כבר אפשר לעשות איתו?"

"להעביר אותו מיד ליד".

אני לוקחת את המקל ומעבירה אותו מיד ליד. נועם מגחך. "זה לא חומוס. את צריכה להעביר אותו כמו ג'אגלרית. לתת לו להסתובב באוויר ולנחות בקלילות ביד השנייה".

המקל ("קלאב", בשפה המקצועית) נוחת בקלילות על הרצפה. הקטע עם הסיבוב פחות מסתדר לי. אף פעם לא הייתי טובה עם זוויות. אולי בגלל זה אני עדיין ישנה באלכסון.

כעבור כמה ניסיונות (נגיד, מאה) אני מצליחה להעביר קלאב אחד מיד ימין לשמאל. שתדעו לכם שזה יוצא מרשים. על שני קלאבים אני כבר מוותרת, לא רוצה שהחבר'ה ירגישו מאוימים. בין לבין אני מתרגלת הנחת קלאב על המצח ועל האף. הוא נופל. זו לא אני, זה האף. אמנם יהודי, אבל קטן. אין מספיק משטח.

נועם מתרגל איתי הרמת קלאב בלי ידיים, רק עם שתי אצבעות בכף הרגל. את זה אני דווקא מצליחה. שנים של תרגולים בהרמת חולצות מסריחות מהרצפה למכונת הכביסה. שאני אתכופף?! בשביל זה יש בהונות.

אחרי הג'אגלינג אני חוזרת לנוח. להיות מרוכזת במשך שעה זה משהו שטרם עשיתי. בזמן המנוחה אני נדלקת על דני תבורי, איש הרצועות. בעיקר על מה שהוא עושה עם הרצועות. בפעם הבאה שאתקל בזוג רצועות, אני כבר אדע מה לעשות איתן. אתן אותן לדני.

• • •

רגע, אז מה בעצם ההבדל בין קרקס אורבני לקרקס רגיל? אז זהו. קודם כל הוסיפו את המילה אורבני. תודו, זה כבר נשמע יותר סקסי. אחר כך ויתרו על הליצנים, הנוצות, הנצנצים, הפאייטים והפילים. כאן החבר'ה שמופיעים נראים כאילו הרגע הם קמו משינה. טייטס וגופיות פשוטות. וחותלות.

הדגש הוא לא על הביגוד או האביזרים, אלא על הטכניקה. קרקס אורבני מציע הופעות דוגמת ג'אגלינג, אקרובטיקה אווירית (טרפז ודאבל טרפז, שזה שני אנשים באוויר, כי רק אחד זה לא כזה מיוחד), אקרובטיקה על סטראפ (שתי רצועות פוליאסטר דקות), אקרובטיקה רכה (עמידות ידיים וסלטות תוך כדי הישארות בחיים), אקרובטיקה על חבל, תרגילים על טיסו (בד ארוך שמשתלשל מהתקרה), אקרובאלנס (תרגילי זוגות על הקרקע) ו־Hand and head balancing (עמידה על יד אחת, או על הראש, על כל מיני חפצים).

את בסקולה (בספרדית, נדנדה של קרקס) הקימו יובל עוז (33), אמן קרקס ומוסיקאי, וגארי גוזלן (32), איש עסקים. ליובל היה חלום: להקים בישראל לא רק קרקס אורבני, אלא גם חלל שיתפקד כמקום חזרות לאמני קרקס. בנוסף, המקום משמש גם סטודיו לחוגים של אמנויות הקרקס ובית להופעות ולתערוכות מתחלפות. בעתיד יתווספו הופעות מוסיקה.

בארץ פועלים מספר קרקסים נוספים, בין השאר בית הספר ביקום, שמציע תוכנית תלת־שנתית להכשרת אמני קרקס מסוגים שונים, אבל בסקולה הוא היחיד שנותן מענה רחב לאמנים לבוא ולהתאמן להנאתם, בלי קשר ללימודים או להופעות. כל אחד יכול לבוא, לשלם דמי אימון (30 שקלים) או חוג (60 שקלים לקרקע, 90 שקלים לאוויר), ויש גם כרטיסיות חופשי־חודשי.

חלק מהחבר'ה שמתאמנים איתי הבוקר יופיעו הערב בפני הקהל הרחב, היתר באו להתאמן כדי להישאר בעניינים ולחכות שתצוץ הזדמנות גם בשבילם. טווח הגילאים נע בין 23 ל־35. גם פה אני לא אמצא חתן.

"קרקס זה כואב", מפטיר לעברי אחד החבר'ה בחיוך. מעבר לטכניקה טובה והמון תרגול, עבודת קרקס דורשת הרבה כוח פיזי. ידעתי שלא הייתי צריכה לבטל את המינוי לחדר הכושר. מצד שני, כשהשבוע התקשרו לחדש לי אותו, כל מה שהצלחתי להגיד להם היה, "מה?? אני עוד משלמת לכם?!"

צילום: כפיר זיו

אני מחליטה לפנק את עצמי בארוחת צהריים במקום, ומגלה שהמטבח כולו על טהרת הטבעונות. חלק מאג'נדת החמלה של יובל. רק מי יחמול עלי.

אחרי הטופו, שהיה דווקא טעים, אני פורשת הביתה כדי לעכל. החבר'ה נשארים להתארגן להופעה בערב. אני צריכה לנוח לפני ההופעה בערב. כל אחד וההכנה שלו. בשמונה אני כבר מתייצבת בחזרה. האולם מלא בקהל. חלקם קיבלו כרטיס כשתמכו בפרויקט מימון ההמונים שאיפשר את הקמת הקרקס (עם עוד המון הלוואות, הון עצמי וחיי צניעות של יובל וזוגתו כדי לממן את חלום חייו).

בתשע וחצי מתחילה ההופעה הראשונה. לבמה עולה בחורה צעירה, גמישה ויפה, או בקיצור, מעצבנת, שמשתלשלת על חתיכת בד כל הדרך למטה מהתקרה של האולם. שטויות, גם אני עשיתי את זה הבוקר. רק בלי הקטע של לנתק רגליים מהקרקע.

הקהל נפעם. חבל שהם לא ראו אותי הבוקר! רוב הצופים הם בגילאי 30 עד 60, והקרקס שהם רגילים לראות הוא בעיקר בארוחות חג. אני חוזרת לצפות באקרובטית, שעכשיו מחוברת לחתיכת הבד (טיסו) רק עם הבוהן שלה. הקהל מוחא לה כפיים. פתאום קם אדם בבוקר ומחליט שהוא רוצה לעבוד בקרקס. איפה היו ההורים שלה?! והעובדות הסוציאליות?!

אחריה עולה זוג בחורות. שתיהן תלויות על הטרפז באוויר. יותר נכון, רק אחת. הראשונה מחזיקה את הבר של הטרפז רק עם הרגליים, פלג גופה העליון באוויר וידיה מושטות למטה כדי לאחוז בבחורה השנייה, שנמצאת לגמרי באוויר. מילא להיות תלויה בגבר, אבל באישה? ואם פתאום תישבר לה ציפורן?

שיתוף הפעולה ביניהן מעורר השתאות, שלא לדבר על הכוח הפיזי שדרוש כדי להחזיק זו את זו באוויר. הנה הלהיט הטלוויזיוני הבא לזוגות במשבר: יומיים בקרקס במקום טיפול זוגי. מקסימום, אחד מהם ימות.

כשהן מסיימות, הפנס מאיר בצד האולם על יובל, שעומד על יד אחת על כיסא שנמצא על שולחן שנמצא על בר. הוא מסתובב על היד, עושה סלטה באוויר ונוחת על הרצפה. בסך הכל הגיוני.

הוא מסיים, ומישהי מהקרקס מחלקת לי ולעוד כמה חבר'ה מקל ופתק, שבו כתוב: "נא להכות עם המקל בחישוק". לא נודבתי ככה מאז הטירונות. רק שפה אי אפשר להוציא גימ"לים. אין ברירה, אני נעמדת עם המקל, מכה בחישוק שמשתלשל מהתקרה ומתפללת שלא יבקשו ממני גם לקפוץ עליו.

לאט לאט מתקרבת אליו אחת האקרובטיות בעיניים מכוסות. היא מוצאת את החישוק, שנמצא בערך שלושה מטרים מעל הקרקע, לפי הרעש שאני עושה, מורידה את הכיסוי ומטפסת עליו.

אני חוזרת לשבת וחושבת שאולי הייתי צריכה להתבלט יותר, בטוח איזה מפיק בקהל היה עושה ממני כוכבת. ההיא בינתיים מתחילה סידרה של סיבובים וגלגולים על החישוק, כל גופה תלוי באוויר ורק הקרסול מחזיק את החישוק. שתי ידיים זה באמת מותרות.

כשכבר נדמה לי שראיתי הכל, עולה בחורה נוספת על אחד השולחנות, לכפות רגליה נעלי בלט, והיא הולכת על שורה של בקבוקים. באחרון היא נופלת. הקהל מוחא לה כפיים. אני שמחה בלב שהיא לא מושלמת. כזאת אני, מפרגנת.

אחרי שעה וחצי של חישוקים, חבלים וסלטות הגיע הזמן ללכת הביתה. כל הסיפור עשה לי חשק ללמוד קצת יותר את התחום, אז אני מחליטה להצטרף לשיעור ניסיון (ניסיון להישאר בחיים) של שיעור אקרובטיקה אווירית מקצועי.

• • •

למחרת בערב אני מגיעה לשיעור אקרובטיקה על חבל. שישה מטרים וחצי גובהו של החבל. מטר חמישים ושמונה סנטימטרים גובהי. וגם זה אחרי שיעור מתיחות.

השעה וחצי שלפני מתחילות במגוון תרגילי חימום על החבל, שלא היו מביישים אימון של השייטת. כמדריכת כושר קרבי לשעבר בצה"ל, בשלהי המאה הקודמת (כשעוד קראו לזה הפלמ"ח), הצלחתי לטפס על חבל דומה. אז אני לא חוששת. ובאמת אין ממה לחשוש, כי אני מייד נופלת.

המדריכה, שי (32), מראה לי איך ללפף את החבל סביב קרסול ימין כדי שאצליח להניח עליו את רגל שמאל ולהתחיל בטיפוס. איזה להתחיל ואיזה נעליים.

באמת, איפה הנעליים? בצה"ל טיפסתי עם נעליים. פה החבל משפשף לי את הקרסוליים, והידיים מסרבות להישאר תלויות באוויר.

שי, שעושה את זה כבר שש שנים, למרות שיש לה בכלל תואר בפסיכולוגיה, לא מוותרת לי. "קדימה, אודליה, את יכולה. רק תניחי את החבל במקום הנכון על רגל ימין ותדרכי עליה עם שמאל".

אני שוב מחליקה. לא יודעת, אף פעם לא הסתדרתי עם פסיכולוגים. אנחנו עוברות לקצת תרגילי בטן על החבל, "כדי לחזק את שרירי הליבה שעוזרים לשהות באוויר בזמן התרגילים". האתגר: להחזיק את החבל בשתי ידיים, לנתק את הרגליים מהקרקע, ליישר אותן, להצמיד אותן ולהביא אותן בזווית של 90 מעלות לבטן. כשאנחנו בהכרה, כן?

יחידת הזמן הקצרה ביותר בעולם נמדדה מהרגע שהתחלתי לעשות את התרגיל ועד שהחבל אמר לי שזה לא יקרה בינינו.

בשיעור משתתפות, מלבדי, עוד שש נשים באמצע שנות העשרים שלהן. הן דווקא מצליחות לטפס על החבל כמעט עד למעלה. אני מנסה לברר אם הבעיה היא בי או בהן. אל תענו לי.

הן אומרות שזה טבעי שאני לא מצליחה לטפס על החבל, כי לרובן יש ניסיון קודם בטיפוס. אני שואלת אחת מהן כמה זמן לדעתה ייקח לי לעשות התהפכויות כמוה. "כמה שנים", היא עונה. לכי תסבירי לה שאני בת 37, אין לי כמה שנים.

אחרי שלושה ניסיונות כושלים להיתלות על החבל אני נשברת. בטוח יש משהו יותר קל שאני כן יכולה לעשות. נראה לי שאני אזמין עוד שייק חלבה. קראתי שאחרי אימון השרירים זקוקים לחלבון.

אני עוברת לשיעור אקרובטיקה רכה. אחרי חמש דקות מתברר שאין פה שום דבר רך. המורה, אופיר (31), הוא רקדן במקצועו, שגם מתאמן המון שנים בקפוארה.

אחרי החימום הוא מבקש מאיתנו להתחיל חקירה מדעית של הגוף שלנו. אני חוקרת ומוצאת שהגוף שלי דוחה את הפעילות. אופיר מבקש ממני להכניס את הראש תוך כדי גלגול מתחת לכתף ימין, ואחר כך להעביר אותו מתחת לכתף שמאל. הבעיה היא שהראש שלי מתעקש להישאר במרכז. אני תוהה מאין יבוא עזרי. אולי משיעור רצועות?

• • •

מהקרקע הבטוחה של האקרובטיקה הרכה אני חוזרת לאוויר. את השיעור מעבירה טל (29), שמלמדת כבר עשר שנים אקרובטיקה על רצועות וטרפז ולמדה את התחום בסן פרנסיסקו. בקבוצה של טל עשרה חבר'ה: שלישיית אחים (שתי בנות ובן אחד, בקטע של בונדינג), שש נשים ועוד גבר אחד - יורם פלד, בן 60 שנראה בן 40. קרקס הוא עושה כבר ארבע שנים, להנאתו (ביומיום הוא מטפל בפסיכומוטוריקה, טיפול באמצעות עבודה עם הגוף ובליווי רגשי). יש מצב שהוא נראה צעיר בהרבה כי רוב הזמן הוא בכלל הפוך, אז הדם זורם לו לראש ועושה לו אנטי־אייג'ינג.

כבר בתרגילי החימום קשה לי, אבל לכי תתלונני כשיורם לידך. טל ממליצה להתנסות ברצועות רק אחרי תרגול על הטרפז, כי העבודה איתן מאתגרת ולא מיועדת למתחילים. שטויות, אם יורם יכול, גם אני יכולה.

אוקיי, אני לא יכולה. הרצועות כואבות לי בידיים ולוחצות לי על שורש כף היד. טל מודה שזה אכן כואב בהתחלה. אני מודה לה ועוברת לטרפז.

טל מדגימה תרגיל ראשון. "אז מחזיקים בבר, מקפלים שתי רגליים, הראש למטה, מכניסים את הרגליים מתחת לבר, מעבירים אותן למעלה, נתלים עם הרגליים על הבר ומשחררים את הידיים והראש באוויר, משם מחזירים את הידיים לבר, נעמדים על הבר (שנמצא רק שני מטרים מעל המזרן), מתכופפים שוב, מתיישבים על הצד, רגל ימין באוויר, ברך שמאל כפופה ולוחצת את הבר מצד שמאל של החבל, ויתר הגוף באוויר. יאללה, מי ראשון?"

לא אני. שמישהו אחר ימות קודם.

ראשונה קופצת חתיכונת שנראית בת 20, אחת משלישיית האחים. אח, הנעורים. היא מדלגת בקלילות בין המצבים, מתיישבת על הבר של הטרפז ואז נעמדת עליו כאילו היא מתעוררת בתנוחה הזאת כל בוקר. מה עם איבוד שיווי משקל? איזו נפילה קטנה למטה? קצת צעקות היסטריות "אמא'לה, תורידו אותי"?

כלום. והיא עוד מחייכת. עד מתי רשעים יעלוזו?

אחריה עולה אחיה. יש לי תחושה שאצלו זה יהיה פחות קל. אצלו זה באמת פחות קל. עכשיו, זה לא שאני שמחה לאיד, אבל אני כן. עם קצת עזרה מטל, גם הוא מצליח. דווקא מגניב שבחור בן 21 בוחר ללכת לחוג קרקס. טל מסתכלת לעברי. "קדימה, רוצה?"

רוצה לישון. אבל אני כבר פה, ואני בשליחות עיתונאית, ואני חייבת להילחם בזיקנה.

בעזרת טל אני מטפסת על הטרפז, מצליחה להכניס רגליים, ללחוץ אותן כנגד הבר, ואז לשחרר את הידיים באוויר. תחושה משכרת של איבוד שליטה מציפה אותי. יש מצב שנפלתי?

"קרקס זה כיף!" לוחש לי יורם באוזן. "לא צריך לקחת את השיעורים כל כך ברצינות, פשוט ליהנות". והוא צודק. ככה זה עם תובנות של גיל 60. הבעיה היא שמגיעים אליהן רק בגיל 60.

משם אני נעמדת על הבר, שתי הידיים שלי אוחזות בחבלים שבצדדים. אני יותר משני מטרים מעל הרצפה ואני ממש לא מפחדת ליפול ישר לתוך המזרן. מקסימום יורם ירים אותי.

טל שואלת אותי אם יש לי כוח לתרגיל נוסף בשם "איילה", פשוט כי עמדתי בהצלחה בתרגיל "הצפרדע". הגוף שלי קצת עייף, ובעיקר בא לי לעבור לתנוחת הדוב. "ברור", אני עונה, "בכיף אני אעשה איילה".

האיילה מרגישה לי דומה מאוד לצפרדע, עם פלג גוף עליון באוויר. מצד שני, יש מצב שהייתי אמורה לעשות משהו נוסף ופשוט ויתרו לי.

אנחנו ממשיכים גם לתנוחת "קן של ציפור". מבט חטוף בשעון מגלה לי שכבר תשע בערב. שמישהו יסגור כבר את גן החיות.

הפעם אני מתיישבת עם הישבן על הצד של הבר, מנתקת את רוב הגוף באוויר ומשחררת אחיזה. אני והנדנדה באוויר, ממש כמו בגיל 5, רק הפוך, ולפני שהשכן שלי דפק לי אותה בראש. השיער שלי מתבדר ברוח, והידיים שלי נזרקות בחופשיות מצד לצד.

תחושה של אושר מציפה אותי. כמה כיף לאבד שליטה. עכשיו שמישהו יבוא להוריד אותי.

• • •

יש אנשים שאומרים שהם פשוט לא אוהבים לעשות ספורט, ויש את אלה שאומרים להם בתגובה שהם כנראה עדיין לא מצאו את הספורט שמתאים להם. אותו הדבר עם קרקס. אולי טיפוס על חבל, ג'אגלינג ואקרובטיקה רכה זה פחות אני - אבל הי, עם הטרפז זאת כבר אהבה ממבט ראשון.

עכשיו רק נותר לי למצוא בן זוג. לתרגילי דאבל, זאת אומרת.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו