בגלל האהבה

נורית גלרון וגידי גוב הם בני אותו דור (היא טיפה יותר צעירה) ופועלים באותו אזור מוסיקלי. היא קצת יותר ג'אז, הוא קצת יותר רוק, אבל שניהם נפגשו לא מעט פעמים עם יוני רכטר (כולל ביצועים מלאי נשמה ל"נגיעה אחת רכה", שרכטר הלחין למילים של עלי מוהר ז"ל), שניהם התחילו את הקריירה שלהם בשנות ה־70 מתוך רצון לעשות את זה קצת אחרת, ושניהם ידעו הרבה שנים טובות ומצליחות ולא מעט יצירות מופת.

רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק

והנה עכשיו, באמצע העשור השביעי לחייהם, הם מוציאים, כל אחד לחוד אבל בערך באותו זמן, אלבומים חדשים. גידי מוציא אלבום אחרי הרבה מאוד זמן שהוא לא עשה את זה. הוא התרכז בטלוויזיה, במשחק, בפרסומות ובהופעות (לבד ועם כוורת). נורית כל הזמן ממשיכה להתעסק במוסיקה. 

אחרי עשר שנים. גוב  //  צילום: אילן בשור

לשניהם, כך נדמה, לא היה צורך להוציא אלבום חדש פרט להנאה שביצירה, בהתחדשות. כי הרי בהופעות שלהם הם ישלבו רק מעט שירים חדשים, ואנחנו בעידן שבו מכירות האלבומים הן מצומצמות ונועדו בעיקר לקדם את ההופעות, אז בשביל מה להם כל הטרחה הזו? התשובה היא: בשביל הנשמה, בשביל הכיף, בגלל האהבה. בשני האלבומים זה מורגש ומרגש. אין לחץ. פשוט זמרים נהדרים ששרים שירים מצוינים.

לא מזדקנת

"יקיצה", אלבומה ה־17 של נורית גלרון (לא כולל אלבומי אוסף והופעות), מסמן קודם כל רצון להתחדש. אם לא בעיבודים ובהפקה המוסיקלית (שלהם אחראי, ולא בפעם הראשונה, עופר מאירי המצוין), אז בשירים עצמם, כלומר ביוצרי השירים. אמנם יש כאן לחנים של חברים ותיקים דוגמת שלמה יידוב ("יקיצה" למילים של נורית גלרון) וארקדי דוכין ("כמו שמבקשים" למילים של זמיר גולן), ויש גם שילוב שהיא כנראה לא יכולה בלעדיו בשיר "ויש", שהלחין יוני רכטר למילים של נתן זך - אך ששת השירים הנוספים נוצרו בשיתוף עם כוחות חדשים מבחינתה של גלרון. שגיא הרשקו כתב שלושה שירים, שניים מהם הלחין בן אלקיים ואחד עינן פרל. שי אלון השתתף בכתיבה והלחין שיר אחד. עינב ג'קסון כהן כתבה והלחינה אחד, וסיון שביט הלחינה מילים של נורית גלרון. 

גלרון 40 שנה במקצוע, והיא לא הזדקנה אפילו קצת. לא בקול, לא בשירה, לא בבחירת השירים. היא אולי פחות "מפגינה יכולת" כמו שאהבה לעשות בתחילת הדרך, אבל היא לא פחות מדויקת ברגש שהיא מעבירה. ביום חמישי הקרוב היא מופיעה עם שירי האלבום החדש, וגם עם שירים ישנים, בגבעת ברנר.

השלמה 

"אם היינו" הוא אלבומו ה־11 של גידי גוב כסולן, והוא יוצא עשר שנים אחרי אלבום האולפן הקודם, "בקצה ההר", ואחרי הפרידה הכואבת מבת זוגו ענת גוב ז"ל. "אם היינו" הוא אלבום מינורי, עצוב, כואב, של ילד מזדקן. גידי גוב לא כתב את השירים, אבל בבחירות שלו ובדרך הנפלאה שבה הוא שר הוא מלא געגוע. לאהבה, לנעורים, לאנרגיות שהיו ואינן עוד. ועם זאת, הוא לא מריר או מדוכא. הוא בעיקר נשמע כמו אחד שמשלים עם מצבו. 

בהפקה מוסיקלית עדינה וחכמה של יובל שפריר וערן ויץ הוא הקליט בעיקר שירים של יוצרים חדשים מבחינתו, ובהם איתי פרל, ברק פלדמן ואסף אמדורסקי, דורי מנור ועומר קליין, רונה קינן, יהלי סובול, שילה פרבר, חמי רודנר, עדית פאנק, מירון איזקסון ו... - אי אפשר בלי - יוני רכטר. גם כאן. 

ויש גם נתן זך כפי שאף פעם לא שמעתם, בלחן של ויץ ושפריר עם שאנן סטריט בשיר "סוף העולם". כזה גידי גוב לא עשה אף פעם. רגע מסעיר במיוחד באלבום הוא לחן של אשר ביטנסקי וערן ויץ לטקסט של חיים גורי בשיר "חיוכה המסוים". איזה יופי. 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו