בחדרי חרדים

סדרות המקור בארץ זכו לעיוות מסוים, שהביא לפריחתו של ז'אנר הריאליטי, על כיווניו הרבים והנמוכים מדי. הצלחתו, שבולטת ללא עוררין בטבלת הרייטינג, באה על חשבון יצירות מקור חושבות יותר, בעיקר בגלל חיבת הצופה הממוצע לחטטנות שמספקות תוכניות הריאליטי. אי אפשר להתכחש לכוח המשיכה של העלילות המתוסרטות לרוב של "האח הגדול" או של "הישרדות" (עונה חדשה עולה הערב), ולעיתים נראה שהן משפיעות גם על הגישה של סדרות מז'אנר אחר, במקרה שלפנינו, הדרמה.

רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק

אתמול עלתה לאוויר העונה השנייה של "שטיסל", שהחזירה אותנו שוב לעולם שעבור רובנו הוא סודי ונעלם גדול - העולם החרדי. לא לחינם זכתה סידרה זו להערכה רבה בעונתה הראשונה, אך בכל זאת נראה שהיא מבקשת לשאול נקודות מסוימות מהריאליטי כדי למשוך צופים. היא עושה זאת על ידי ניסיון אמיץ ומושקע להנגיש לצופה החילוני את העולם החרדי ולהפוך אותו למוחשי. לפעמים קצת בכוח, אולי בגלל אותו פלרטוט מאולץ עם הריאליטי.

אך עדיין, כאמור, "שטיסל" היא סידרה טובה, כשיש משהו מחמם בצליל המתנגן של "המבטא החרדי" - אותו ערבוב בין העברית התקנית של פעם והיידיש - שנשמע היטב מפי השחקנים, בעיקר הוותיקים. אפשר להגדיר זאת כפסקול ערב לאוזן.

העונה השנייה, לפחות לפי פרקי הפתיחה, מתחילה לאט מדי. קצב השתלשלות העלילה לוקח את הזמן שלו ופוגע ברגעים האמורים על פי הגדרתם להוות את הטוויסט בעלילה ולהפתיע את הצופה. הם זוכים לבילד אפ ארוך מדי, מה שהופך אותם לצפויים עד שהם מאבדים מכוחם. הסרבול הזה נוגע ביותר מדי סיפורי משנה, המרכיבים יחד את התמונה השלמה.

עם זאת, ל"שטיסל" יש את הכלים להמשיך למשוך את תשומת לב הצופה, כפי שעשתה בעונה הראשונה. זה יקרה בזכות צוות השחקנים, בעיקר הוותיקים. מדובר, למשל, בדמותו המובילה של שולם שטיסל, בגילומו של דובל'ה גליקמן הנהדר. השחקן המנוסה, שמזוהה יותר כאיש של סדרות קומיות, הוא קלף מנצח בזכות יכולות המשחק המגוונות שלו. עוגן של ממש. הוא רציני וקליל גם יחד בצורה מרשימה.

העונה הוא גם זוכה לחיזוק משמעותי ביותר עם הצטרפותו של ששון גבאי לסט, בתפקיד אחיו, נחום שטיסל, החוזר אחרי 15 שנה מבלגיה וצפוי להכניס עוד דרמה לחיי המשפחה ולסביבתה. כל כך הרבה דמויות גילם גבאי לאורך הקריירה הענפה שלו, ונראה שגם לזו הוא נכנס בטבעיות.

ואם כבר מילים טובות לשחקנים ותיקים, ל"שטיסל" יש עוד פנינה אחת. אף שאינה תופסת יותר מדי דקות על המסך ולעיתים נראית כמנותקת משאר העלילה, ליא קניג מפליאה בדמותה של בובע מלכה, אמם של שולם ונחום. היא ממשיכה גם בגילה המבוגר (תחגוג 86 בסוף החודש) להצדיק את היותה מלכת הבמה. היא מכניסה את המימד הקומי לסידרה, ובכל קטע וקטע שבו היא מופיעה קשה להישאר אדיש לנוכח הווירטואוזיות שבמשחקה.

בקרב השחקנים הצעירים יש תחושה של משחק די מאולץ, במיוחד מצידם של מיכאל אלוני (עקיבא שטיסל) והדס ירון (ליבי שטיסל). לא שאינם מוכשרים, אך משהו במשחקם לא זורם, בעיקר לנוכח החיבור שאמור להיווצר ביניהם (רומן אסור מרומז). מנגד, נטע ריסקין בולטת לטובה כגיטי וייס. "שטיסל" היא סידרה מהנה, ונראה שיוצריה הצליחו בלמידת הסביבה החרדית. הם אולי מפספסים פה ושם, אבל מגלים לצופה החילוני אנקדוטות שבעולם החרדי נראות טבעיות מאוד, אך מחוצה לו הן מוזרות. שבוע טוב.