השאלות נותרו

מקור התסכול הוא בשאלה אם עלה בידי עמיר לקטול את תהליך השלום

הרמטכ"ל רבין  //  צילום: מיקי אסטל, באדיבות צלמי במחנה, ארכיון צה"ל במשהב"ט // הרמטכ"ל  ,
הרמטכ"ל רבין // צילום: מיקי אסטל, באדיבות צלמי במחנה, ארכיון צה"ל במשהב"ט // הרמטכ"ל

מייד לאחר רצח יצחק רבין לפני עשרים שנים מיצבה החברה בישראל את עצמה על מסלול הפיוס ולא פנתה לחשבון נפש ול"ייקוב הדין את ההר". הכוונה היתה טובה. האם בדיעבד גם נכונה? איש אינו יודע בוודאות. 

אפשר שבירור נוקב היה מטהר את האווירה תוך ענישה חברתית ראויה, וייתכן שישראל נסחפה מאליה לפתרון שהוא הרע במיעוטו. מאז ועד עתה דלקו נרות ונשמעו זמירות נוגות והתקיימו דיונים ונכתבו ספרים - ושתי סוגיות חשובות לא באו על פתרונן: האחת, אם ההסתה הפכה בלתי לגיטימית ולפיכך תמונת הרצח לא תחזור בעתיד, והאחרת, אם בסופו של דבר עלה בידי יגאל עמיר לבלום את תהליך השלום.

סממנים של הקצנה ותסכול פקדו את שני המחנות. מי שראה עצמו כממשיך דרכו של רבין נחצה בין רצון עז להושיט יד וללכד את השורות לבין איבה חסרת תקדים כלפי כל מה שנחשב ל"ימין", דתיים כחילונים. מנגד, נע המחנה הלאומי בין שני קטבים שתיארה בבהירות המחנכת הדתית־לאומית מלכה פיוטרקובסקי באסופת מאמרים חדשה, "שלוש יריות ועשרים שנה". 

דילמת רבין הפוקדת את הדתיים הלאומיים - כתבה פיוטרקובסקי - נעה בין הקוטב האוסר בחומרה כל הזדקקות לאלימות לבין ההלכה הקובעת כי אדם חייב לתת ביטוי לתוכחתו ולביקורתו גם אם תתקבל במשיכת כתפיים. "הוכח לחכם ויאהבך"? אין רבים כאלה.

בשני המחנות קמו אגפים שחצו את הקווים. במחנה אחד קנתה לה אחיזה דעת המיואשים שעמיר הצליח לבלום את תהליך השלום, והדבר מצדיק תמיכה בחרם על ישראל עד כדי אובדן כל סולידריות לאומית. המחנה שמנגד התפצל בין מי שאיבדו ממרצם ומיכולתם לשאת את דגליהם ברמה ולהתפלמס באורח לגיטימי וחריף, כפי שהדבר בא לידי ביטוי ברפיון המאבק נגד עקירת גוש קטיף, לבין מי שהקצינו כמו מסית המתאר שופט בבג"ץ כמי שהצטרף לאויב, וחבריו אינם קמים להסותו. ומה אם יארע לאותו שופט הרע מכל? שוב ידליקו נרות.

מקור התסכול הוא בשאלה אם עלה בידי עמיר לקטול את תהליך השלום. לאו דווקא מפני שרבין לא היה האחרון שהחזיק בהגה השלטון מבין שותפיו לדעה. שמעון פרס, אהוד ברק ואהוד אולמרט ניסו כל אחד בדרכו, ולבד ממסלפים סדרתיים בשמאל, הכל יודעים כי לא נענו מפני שהפלשתינים מיאנו, לא רצו. רצח רבין היה אבידה כבדה בשל אישיותו והביוגרפיה שלו, אבל גם נוכחותו לא יכלה לנווט את ישראל אל נמל השלום. ממול לא היה שותף־אויב, ולא היה מי שידע זאת טוב יותר מרבין עצמו - איש של שלום וביטחון. לא, איש של ביטחון ושלום.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאי להכיר