נקודת הרתיחה

המצב. אין איש בישראל שהיה מוכן להעריך השבוע מתי יסתיים גל הטרור הנוכחי. ניסיון העבר מוכיח שהערכות כאלה נוטות להתבדות בשל כמות המשתנים וקצב השינויים, וגם כי ההכרעות הדרושות אינן רק במגרש הביטחוני: יש בהן לא מעט אלמנטים מדיניים ופוליטיים שדורשים מענה.

בפן הביטחוני התקווה היא שהצפת השטח בכוחות, לצד הגברת הפעילות בשכונות הפלשתיניות במזרח ירושלים שמהן יצאו מרבית המחבלים, תצמצם את כמות הפיגועים. הניסיון הוא לייצר "מחיר הפסד": לא רק למחבל שיאבד את ביתו (ומשפחתו - את תושבותה וקיצבתה), אלא גם לסביבתו. אם שכניו יתקשו לצאת לעבודה ולקבל שירותים בסיסיים, הם יפעילו לחץ להימנע מטרור.

במקביל לכך, תנסה ישראל לשמר מחוץ לתמונה את מי שאינו משתתף כרגע בטרור: מרבית האוכלוסייה בגדה ורוב ערביי ישראל. זה קריטי, לא פחות, למניעת הפיכת הגל הנוכחי למערכה רחבה, לאינתיפאדה שלישית. לכן נמנעת ישראל מהטלת סגר והגבלות תנועה ביו"ש; למרות התחושות, העובדות מלמדות שבעשור האחרון לא היה שום מקרה שבו פלשתיני בעל אישור עבודה ביצע פיגוע בישראל.

כל אלה אמורים לצמצם את הבעיה, לא לפתור אותה. דבריו של אבו מאזן שלשום העידו לא רק שיש בעיה עם הפרטנר, אלא שאין מוצא נראה לעין ללב העניין - הר הבית. המאמץ הדיפלומטי החשאי ברובו לייצר הידברות והבנות (עם הפלשתינים, הירדנים וגורמים נוספים באזור) לא צולח בינתיים. המסקנה: גם אם הטרור ייבלם, הבעיה תישאר - ובמהרה הטרור יתעורר סביבה מחדש.

המשטרה. מחקר פסיכולוגי־סוציולוגי יידרש לנתח פעם את יחס הציבור לגופי הביטחון שלו במצבי חירום. איך קורה שתחושת הביטחון האישי של האזרחים האישי בשפל המדרגה, והמשטרה - שאמונה על אספקת מצרך היסוד הזה - נהנית כעת משעתה היפה.

אחרי שנה אומללה, שכללה פרישה של שבעה ניצבים, סידרת פרשות שחיתות ואלימות, מחדל מהדהד במצעד הגאווה בירושלים ופארסה מביכה במינוי המפכ"ל, חזרו השוטרים למקומם הטבעי בצד של הטובים. הפיגועים האחרונים עשו להם את מה שעשו פיגועי 11 בספטמבר לכבאי ניו יורק: הם הפכו אותם לגיבורי־על. אם פורים היה חל בקרוב, רבים מילדי ישראל היו מתחפשים לרוני אלשיך.

בחיים, כמו שאומרת הקלישאה, הכל עניין של תזמון. אם גל האירועים הנוכחי היה מתחיל שבועיים־שלושה קודם, אלשיך לא היה מתמנה למפכ"ל. התפקוד של ממלא המקום המכהן, בנצי סאו, הוא יעיל כל כך, מוצלח כל כך, עד שאין ספק שהוא היה מקבל מינוי קבוע לאלתר. לסאו כבר הוצע להישאר בארגון לצידו של אלשיך, ואם יסרב, יקבל הצעות נוספות במגזר הציבורי.

להצלחת המשטרה כמה הסברים. הראשון שבהם הוא התמקדות בעיקר, והעיקר כרגע הוא לחימה בטרור. לגברת שנגנב לה האוטו ולאדון שפרצו לו לדירה לא יכולות להיות תלונות על טיפול השוטרים בבעייתם; הם היו עסוקים בדברים חשובים יותר.

הסבר שני הוא בנראות. השוטרים נמצאים בכל מקום, מגיבים בתוך שניות, מגינים על האזרחים בגופם. הם השכפ"ץ הגלוי שלנו. בכמה מקרים העלו אמנם התחקירים בעיות בתפקודם, אבל בישראל 2015 מלחמה היא לא עת לשאלות. "שקט, יורים".

הסבר שלישי נובע משיתוף הפעולה המצוין עם שב"כ והצבא. הם מקיימים הערכות מצב וקבוצת פקודות משותפת, חולקים ביניהם את כל המידע והתובנות ומניידים אמצעים וכוח אדם על פי הצורך. השב"כ העביר לירושלים עשרות רכזים וחוקרים, הצבא - חיילים, תצפיות ומל"טים. צורך השעה השאיר בצד את הוויכוחים הקבועים של תקציב ואגו. הם ישובו אלינו אחרי המלחמה.

תהילת השוטרים מוצדקת, אבל חמקמקה. המשטרה מתוחה כעת עד מעבר לקצה יכולתה. אם יימשכו האירועים, היא תידרש לתגבור כדי לאפשר לאנשיה רענון ומנוחה. יהיו גם טעויות, ותצוץ בוודאי גם ביקורת. אם ידעך גל הטרור, היא תשוב לשיגרה - המעייפת, המשרדית, האפורה. עם השיגרה הזאת תשוב גם הביקורת. בדיוני התקציב הבא אף אחד כבר לא יזכור את מה שהיה כאן לא מזמן. זה בדיוק מה שקרה לצה"ל אחרי צוק איתן.

לכן, נדרשת פעולה עכשיו. אמנם לא מנומס לדבר על כסף כשנהרגים אזרחים, אבל זה חיוני כי זה מציל חיים. אירועי השבועיים האחרונים לימדו שיכולה להיות כאן משטרה יעילה, אבל דרושות לה מטרות ברורות, כוח אדם מספיק, התארגנות אחרת ותקציב ראוי. רוני אלשיך, שנהג בחוכמה כשדחה בחודש את כניסתו לתפקיד, כבר התחיל להכין את הרשימה.

לא יורים מהמותן

עזה. גל הדקירות בערי ישראל דחק לשולי הכותרות את הדרמה שהתחוללה השבוע ברצועה. מאות אזרחים הסתערו בכל יום על הגדר והתעמתו באלימות עם כוחות צה"ל. בצד הפלשתיני נרשם מספר דו־ספרתי של הרוגים (בעזה דיברו על 31, בצה"ל על 15-13, נכון לאתמול) ותלת־ספרתי של פצועים.

בימים אחרים אירועים כאלה היו עילה להסלמה מיידית ברצועה. רקטות היו עפות בסיטונות לישראל, צה"ל היה נדרש לתקוף בשיטתיות ואולי אפילו לגייס מילואים. זה לא קורה בינתיים, ולא בגלל המזל; שנה אחרי צוק איתן, חמאס והג'יהאד האיסלאמי מורתעים ונמנעים מעימות. רצונם העכשווי הוא בשיקום הרצועה, לא בהריסתה מחדש.

קשה לדעת כמה זמן המדיניות הזאת תחזיק מעמד. עד מתי תמשיך ישראל להכניס בכל יום יותר מ־800 משאיות עם סחורות לרצועה, כדי לאפשר בה חיי שיגרה ולמנוע מאזרחים נוספים להצטרף לאלימות; כמה זמן יחזיק הג'יהאד האיסלאמי מעמד מול הלחץ של איראן, שמממנת אותו, לחדול מהפסקת האש שגזר על עצמו ולחזור להילחם; וכמה הרוגים פלשתינים יידרשו עד שחמאס יפסיק רק לעודד את הטרור שמבוצע במזרח ירושלים ובגדה, ויתחיל לתרום גם את דמו לטובת המאבק.

התשובות מורכבות, שלובות זו בזו, וקשורות במידה רבה ללחץ הפנימי שיופעל על חמאס ברצועה. עוד הרוגים בעימותי הגדר יובילו בוודאי לעוד הפגנות אלימות, שיובילו לעוד הרוגים וחוזר חלילה. בשלב מסוים יידרש חמאס להגן על אזרחיו, או לפחות להיתפס ככזה: גם כך גוברת עליו הביקורת מבית, מקרב אנשיו, על שנטש את דרך המאבק.

בצה"ל מודעים לקשר הישיר שבין הרוגים להסלמה, ולכן הוחלט לנקוט מדיניות הפעלת אש מדודה. לירות היכן שצריך, אבל רק היכן שצריך. אם המפגינים מתקרבים ליישוב בעוטף עזה - להפעיל הרבה כוח, אבל אם הם נמצאים בשטח פתוח - להוריד קצת מהגז, להכיל, גם במחיר שכמה פלשתינים חוצים את הגדר 30-20 מטרים לשטח ישראל.

המדיניות הזאת נתקלה השבוע בביקורת קשה מצד פוליטיקאים, חיילים וכמה עיתונאים. טענו שצה"ל רופס, תבוסתני, איבד את ההרתעה. ההפך הוא הנכון: לא בפעם הראשונה, צה"ל הוא המבוגר האחראי בשטח. לרמטכ"ל לא היתה שום בעיה לתת לפלוגה ג' בצנחנים את האור הירוק להרוג 200 פלשתינים. הפלוגה בוודאי היתה מצטיינת וזוכה לתהילה על תגובתה הציונית ההולמת, אבל צה"ל היה שקוע עכשיו במלחמה בעזה ומדינת ישראל בתסבוכת אסטרטגית עמוקה.

ועדיין, יש כמה לקחים מאירועי השבוע. כשהרמטכ"ל הגיע לרצועה, לתחקירים הראשוניים, הוא שאל שלוש שאלות: האם היה כשל מקצועי, האם היה כשל ערכי והאם היתה התרשלות. התשובה לשתיים האחרונות שלילית; התשובה הראשונה הובילה ללא מעט הפקת לקחים: יותר צלפים וקלעים צורפו לכוחות, שבעצמם תוגברו בשני גדודים סדירים כדי להציב מסת כוח משמעותית יותר שאמורה לייצר הרתעה וגם לאפשר תגובה מהירה על האירועים.

מה שלא ישתנו הן הוראות הפתיחה באש. עם כל הכבוד לשרי הממשלה, מי שקובע את ההוראות הוא הרמטכ"ל, באמצעות ראש אגף המבצעים בצה"ל ובאישור היועץ המשפטי לממשלה. יש לזה הסבר מקצועי, אבל גם ערכי. צה"ל (ורצוי שגם שאר כוחות הביטחון) מסיר איום, לא מוציא להורג. יש הבדל בין לפתוח באש על מחבלים חמושים, לבין לירות ללא הבחנה על המון שמורכב בחלקו הגדול מנשים וילדים. חובתם של המפקדים לשמור שאווירת הזעם לא תחלחל מהרשתות החברתיות לכוחות בשטח.

הרשתות החברתיות. עוד לפני שהסתיים גל הטרור הנוכחי אפשר כבר להכתיר את המנצחות הברורות בו: הרשתות החברתיות. הן הביסו ללא תנאי את התקשורת הוותיקה, הממוסדת, לא רק ככלי מהיר וזמין להעברת מידע, אלא כגורם שמשפיע על התנהגות המונים משני הצדדים.

יש שסבורים שמה שקורה אצלנו עכשיו זו הצתה מאוחרת; בעולם הערבי סביבנו זה קרה כבר לפני ארבע שנים וחצי. לצעירים הפלשתינים לקח אולי זמן, אבל הם בהחלט למדו: היום מרבית ההשראה לפיגועים מתקבלת בפייסבוק ובמקביליו. די לשוטט באחת ממאות הקבוצות שעוסקות בהר הבית כדי להבין את עוצמת התהליך.

לא פלא, לכן, שמרבית המחבלים שביצעו את הפיגועים האחרונים הם צעירים. הרשתות החברתיות הן העולם שלהם. וכשמוסיפים לזה רגשות סובייקטיביים של קיפוח, תסכול וכעס, מקבלים את הפרופיל של המחבל החדש: זה שכבר לא משאיר קלטת או מכתב התאבדות, אלא כותב פוסט כדי לזכות בלייקים.

מאז האביב הערבי משקיעים גורמי המודיעין בישראל מאמץ אדיר גם ברשתות החברתיות. זה מוביל ללא מעט תובנות, ולעיתים גם לסיכול או לשיבוש פיגועים, אבל טרם נמצאה דרך מוצלחת להשפיע באמת ואפילו לא לחזות במדויק תהליכים. למודיעין קל מאוד לדעת את מה שקורה בקצוות: מה מתכננים הקברניטים מצד אחד, ומהן היכולות שעומדות מולנו מצד שני. כל מה שבאמצע הוא תחום אפור שטרם פוענח. במידה רבה, המפתח נמצא במדיה החדשה.

השפעת הרשתות החברתיות לא נעצרת בצד הערבי. גם בישראל מתחוללת מלחמה רשתית. אלימה, מכוערת, מסוכנת. חלקה במילים, מקצתה גולשת גם למעשים. כמה מאירועי "ציד הערבים" שהיו בשבוע החולף התארגנו בפייסבוק. ברשת גם נפוצו קבוצות שקוראות לנקמה ולחרמות. מי שהורג ערבים הוכתר כגיבור, גבר; מי שמחפש פיוס - כבוגד.

כמה זה עולה לנו

וכאילו אין די באש המשתוללת הזאת, הושלכו לתוכה בימים האחרונים חומרים דליקים במיוחד: התמונות וסרטוני הסנאף מזירות הפיגועים. ספק אם יש אזרח ישראלי או פלשתיני שלא ראה שלל סרטונים מהפיגוע בפסגת זאב או מנטרול המחבלים ברעננה; ספק אם מישהו מאלה שהפיצו או צפו בתמונות הקדיש שנייה של מחשבה לשאלה מה זה עושה להם, לסביבתם ולאויביהם.

התשובה פשוטה: זה הרסני. לצד השני זה מספק דלק להמשיך בפיגועים (ברחוב הערבי כבר מוצג המחבל מפסגת זאב כקורבן שהוצא להורג, מהדורה עדכנית של מוחמד א־דורה), לצד שלנו - עילה לנקמה. בתווך זה משחית ציבור שלם, שמתרגל לפורנוגרפיה של פיגועים ומוות.

היה רצוי שהגורמים האחראים, לפחות הם, יימנעו מלהשתתף בחגיגה הזאת. לרוע המזל זה לא קורה. הפוך מכך: המשטרה מפיצה סרטונים משלה, וכלי התקשורת משדרים אותם ללא הפסקה. וכשלזה מצטרפים דיווחים מוגזמים, מוטעים לעיתים, שבחלקם מקדימות השמועות את בירור העובדות, מועצמת ההיסטריה הציבורית.

באווירה הזאת, טבעי היה שיתחילו לצוד גם עיתונאים. ראשון היה פוראת נסאר, שהותקף עם צוותו לאחר הפיגוע בעפולה; שלשום הגיע תורו של ניר דבורי, שהותקף בירושלים. משטרת המחשבות מתמקדת כעת בערוץ 2, אבל זה זמני בלבד: גם יומם של האחרים יגיע.

משענת קנה רצוץ

ובינתיים, בצפון. אלמלא גל הטרור הנוכחי, הכותרות היו עוסקות השבוע בסוריה. ההתפתחויות שם דרמטיות, היסטוריות, מטלטלות. לא פחות. ההשלכות שלהן עוד לא ידועות, אבל הן מדאיגות ומחייבות לכל הפחות מאמץ מדיני־מודיעיני וקשב גבוה מהרגיל.

החדשה האחרונה היא שילובם הצפוי בימים הקרובים של כמה אלפי חיילים איראנים בלחימה. נכון לאתמול הם היו בשטחי כינוס, בשלבי התארגנות אחרונים. אם לא יחול שינוי בלתי צפוי, הם יצטרפו לחיזבאללה ולצבא סוריה בלחימה בחאלב, בהרי קלמון ובאזור זבדאני.

המאמץ האיראני מצטרף לזה הרוסי. כמה עשרות מטוסי קרב וכמה מסוקים מוצבים סמוך ללטקיה, ומבצעים משם תקיפות שיטתיות על גורמים העוינים את משטר אסד (הרוסים אומרים שהם מתמקדים בדאעש, האמריקנים טוענים שהם פועלים בעיקר נגד גורמי אופוזיציה אחרים, בהם כאלה שאומנו בידי ארה"ב; הצדק עם האמריקנים). לסוריה גם הגיעו כבר כ־1,500 חיילים רוסים, שגם הם צפויים להשתלב בלחימה.

אין ספק שהמאמץ האיראני־רוסי נולד מחשש לקריסת משטר אסד, אבל יש לו מניעים נוספים. הראשון בהם קשור בחיזבאללה, ששילם עד כה מחיר כבד בלחימה בסוריה: כ־1,500 הרוגים ויותר מ־5,000 פצועים. הביקורת הפנימית עליו בלבנון גדולה, משום שבמקום להיות "מגן לבנון" מפני הישראלים, הוא הפך ל"מגן אסד" מפני הסורים. בתקשורת הערבית נטען שחסן נסראללה ביקש מפטרוניו להקל מהלחץ על הארגון. נראה שבקשתו נענתה, לפחות באופן חלקי.

הסבר נוסף קשור באמריקנים. רוסיה זיהתה חולשה - ונכנסה לתמונה. ייתכן שהמניע האמיתי הוא בכלל לא סוריה, אלא המערכה באוקראינה. זה לא משנה; רוסיה נתפסת כרגע כגורם העיקרי שנלחם להציל את העולם מדאעש. אגב כך, היא השלימה מערך כוחות עצום שעומד מול הארגון: ארה"ב, נאט"ו, אוסטרליה, כל מדינות ערב ועכשיו גם רוסיה ואיראן. כוח גדול בהרבה מזה שעמד בזמנו מול הנאצים, ועדיין - נכון לשבוע החולף - דאעש מרחיב את השטחים בשליטתו.

בישראל לא נשמעים מודאגים. בינתיים. בדרג המדיני־ביטחוני הגבוה מדברים על הבנות שהושגו עם הרוסים, שעיקרן מניעת חיכוך ומנגנון לפתרון בעיות בזמן אמת. זה טוב בתיאוריה, המבחן המעשי יהיה סבוך יותר: ישראל לא תוכל יותר לתקוף שיירות נשק בגיזרת לטקיה, כפי שעשתה (על פי פרסומים זרים) בשנה שעברה. היא תצטרך גם לקחת שולי ביטחון רחבים בהרבה בכל פעילות אווירית בלבנון, וימית בסוריה ובלבנון, מחשש להיתקלות בכוחות רוסיים.

מי שכן מודאגים כבר עתה הם האמריקנים. הם חוששים כי לא מדובר בהבנות, אלא בברית ישראלית־רוסית חדשה. כדי לעשות סדר בעניינים יגיע לארץ בשבוע הבא הרמטכ"ל האמריקני החדש, ג'וזף דנפורד, לביקור העבודה הראשון שלו מחוץ לארה"ב. ישראל צריכה לעשות הכל כדי להפיג את הדאגות בוושינגטון; זה טוב אסטרטגית, כי הרוסים הם לא משענת שאפשר לסמוך עליה, וזה טוב גם טקטית - לקראת הדיונים על חבילת הפיצוי שתקבל ישראל בתמורה להסכם הגרעין עם איראן.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו