המלחמה בטרור: הקרב על גובה הלהבות

ישבה בדד ירושלים, אבלו דרכיה. שלשום סמוך לשעה 14:00 נסעתי לאורך רחוב אגריפס בשוק מחנה יהודה, ולראשונה ב־21 השנים שבהן חייתי בעיר לא לחצתי אפילו פעם אחת על דוושת המעצורים. "כיכר השוק ריקה", ואין פוקד את הדוכנים.

דקות לאחר מכן ניצנץ השלט בחניון ממילא שיש 1,128 מקומות פנויים. טרם היה כדבר הזה. בג'בל מוכאבר היו יותר שוטרי משמר הגבול מעוברי אורח. מצאתי סמטה צרה בין ארמון הנציב לבין הטיילת הריקה מאדם, והיא מתפתלת במורד. מישהו בבגדים אזרחיים ביקש שאסתובב ואחזור, וצעירה צילמה את מכוניתי ללא הרף. המשטרה אינה נוטלת סיכונים.

בשיחת טלפון שהחלה במנהרה המובילה סמוך לשער שכם ולכביש 443 שמעתי דווקא מפי אישיות דתית ציונית טענות כלפי אורי אריאל. יום קודם - לרגל ראש חודש חשוון - השתתף ב"סבב שערים" בעיר העתיקה. מי צריך התגרות כזאת עתה? אבל המשטרה התירה לו, וגם גלעד ארדן הסביר כי איסור הכניסה שהטיל בנימין נתניהו חל על הר הבית בלבד, לא על העיר העתיקה. בכל זאת, מדוע ללבות את האש?

בעוד שלוש שעות יירשם כאן ניסיון דקירה, שיסתיים בכי טוב. אחר כך בתחנה המרכזית. זה יום שקט. אם הבנתי נכון, כי אז משה (בוגי) יעלון התבטא בקבינט כי מה שהיה שוב לא יהיה. הקרב אינו על כיבוי הלהבה אלא על גובהה. ישראל תחיה בעל כורחה עם יומן אירועים כמו שלשום, או קשה ממנו.

 

פעם שקרן, תמיד שקרן

מאז הכחשת השואה הכלולה בעבודת הדוקטורט של אבו מאזן, ידוע שהוא שקרן; ומאז נמלט עם יאסר ערפאת מפני אהוד ברק, שהביע נכונות לדון בחלוקת ירושלים ב־2000, הובהר שהוא שקרן סדרתי; ואשרור לכך נמצא כשהבטיח להשיב להצעת ההסכם של אהוד אולמרט ב־2009 ונעלם ונאלם דום; והשבוע נחשף כשקרן כרוני ברוקחו עלילה כאילו ישראל רוצה לפגוע במסגד אל־אקצא וכאילו הוציאה ילד פלשתיני להורג.

אך לא אבו מאזן מטריד, אלא התקשורת בעולם. היא מעסיקה מקצוענים משכילים נבונים, שיודעים בחדרי ליבם כי ישראל אינה יוזמת רצח, אלא המחבלים; ושהפלשתינים משקרים בטענתם כי באו בידיים ריקות בלי סכינים (ואם כן - מניין ההרוגים והפצועים בקרב הישראלים?); ובכל זאת, הם טוענים בתקשורת כאילו הפלשתינים נפלו קורבן לאלימות יהודית. לא נותר אלא לשנן מה שהשמאל מסרב לאמץ: חלק ניכר מאנשי התקשורת במערב הנאור ספוג באנטישמיות. האמת לעיתים פשוטה ולא שנונה ומתוחכמת, הם כאלה.

אבו מאזן. מאז הכחשת השואה הכלולה בעבודת הדוקטורט שלו, ידוע שהוא שקרן. אך לא אבו מאזן מטריד, אלא התקשורת בעולם. חלק ניכר מאנשיה ספוג באנטישמיות // צילום: רויטרס

 

השקט היה נס

זה 42 שנים המילה המגונה במילון הציבורי של ישראל היא "קונספציה". לממשלה דאז היתה "קונספציה", שהערבים לא יעזו לתקוף את ישראל, אך היא התרסקה בפרוץ מלחמת יום הכיפורים. השבוע הגיעה עוד "קונספציה" לסיומה העצוב. גם הממשלה הנוכחית סברה בטעות כי אין בידי הערבים לערער את השקט המתוח המתקיים מאז תום האינתיפאדה השנייה. צרור אבנים וסכינים שלופות הפכו את הקערה על פיה. היו לכך ארבע סיבות:

• המזרח התיכון רותח בעימות בין־תרבותי כל־עולמי, שהתקרב לגבולותיה של ישראל בסיני וברמת הגולן. מומחים כעמוס גלעד טענו כי השקט המתמשך הוא נס. רמזו שלא ייתכן כי יתארך עד אינסוף. ישראל לא נקפה אצבע מפני שבפועל לא יכלה להטות את אירועי הדמים במדינות השכנות. עד שהאש פרצה במזרח ירושלים והתפשטה משני צידי הקו הירוק.

• ההסתה שתחילתה בפלג הצפוני של התנועה האיסלאמית קיבלה מימדים שלא היו מביישים את שר התעמולה הנאצי גבלס. היא נקלטה בעולם הערבי כאילו ישראל מבקשת לפגוע באל־אקצא. לא עלה בידה להמס את הרשע.

• אבו מאזן שיבש כל יוזמה למו"מ מדיני. אין הוכחה שהוא מעוניין ב"שתי מדינות לשני עמים", אבל גם אם כן - הוא רוצה כי הפתרון ייכפה על ישראל, ולא שיושג בהסכם בינה לבין הפלשתינים.

• בנימין נתניהו סבר כי יצליח לחסום את לועו של הר הגעש הפלשתיני, וסירב לכל מחווה בירושלים וביהודה ובשומרון או ברצועת עזה. הוא התעלם מהאזהרות וסמך על השעמום שהסכסוך עם הפלשתינים נסך על העולם. זו היתה הקונספציה, והיא קרסה כמו לפני 42 שנה. שוב הוכתה הממשלה בתדהמה.

בסופו של יום החליט נתניהו נכון לסגור את הר הבית ולחדול מהבנייה בהתנחלויות. רק שכה איחר, ולפיכך לא קיבל כל תשואה מדינית בתמורה. אילו התעלם במועד מוקדם מהימין הרועש בקואליציה, אפשר שהמשא ומתן היה מתחדש והסכינים לא היו נשלפות וסימון התוצרת מההתנחלויות היה נדחה לזמן רב. 

זה עצוב ומכעיס ומכאיב, אבל מהטחת האשמות לא תצמח תועלת. אדם בעל שאר רוח הנמנה עם משפחות השכול בגל הטרור העכשווי דימה במהלך שבעת ימי האבל את ישראל לספינה מודרנית מאוד, שאין עוד רוח במפרשיה. אין ברירה אלא להפיח רוח גדולה ותקווה ועזוז בעצמות היבשות, ולנצח. איך?

גבלס. ההסתה שהתחילה בתנועה האיסלמית קיבלה מימדים שלא היו מביישים את שר התעמולה הנאצי. היא נקלטה בעולם הערבי כאילו ישראל מבקשת לפגוע באל-אקצא // צילום: מתוך ויקיפדיה

 

דרוש: גדנ"ע מודל 2015

קודם כל לחשוב מחוץ לקופסה. למשל, לגייס את תלמידי התיכון בכיתות י"א וי"ב לפעילות המונית במסגרת חדשה של מה שנקרא פעם גדנ"ע (גדודי נוער), או משמר אזרחי. להכשירם במהירות להשתמש במקל קפא"פ (קרב פנים אל פנים), ולהתפרס בערים בהנהגת מדריך ושוטר וקצין ומורה מנוסה, ולמלא את תפקיד הצופים לבית ישראל בהגנה על הרחוב.

זה יוציא את הצעירים מאורח החיים המפונק והפסיבי שדבק בהם. לא זעיר בורגנות ולא אווירת רִיק. תחתה תוענק להם מה שכל כך חסר בחייהם - משמעות. כך יביאו תועלת לכלל ולעצמם. סבתא וסבא עשו כן לפני עשרות בשנים, וגם הם יכולים. רק שחדלו לבוא אליהם בתביעות ובהצעות. איש ציבור טען שלשום כי זה מנוגד לריבונות. את השירותים האלה חייבת הממלכה לספק לאזרחיה. ההפך נכון, לריבונות מותר לבוא בתביעות לצעיריה. אפילו רצוי שתעשה כן.

 

ישראלים, חיזרו הביתה

עניין אחר הוא להתניע סוף סוף את מכונת ההסברה הישראלית הכושלת לטובת השיבה הביתה. עד כה היא חסרת תעוזה. היחיו העצמות היבשות האלה? האם היא מסוגלת לקרוא לכל הישראלים הסובבים בעולם לשוב למולדתם? מי בכלל, ומי לשנת שבתון בארץ כדי להדוף את אויביה מפניה, ומי למילוי תפקידים נקודתיים נחוצים. אין מה שמחזק את הציונות בכל 120 שנות התהוותה כמראה של נחלי יהודים הזורמים בשעריה כמו בשיר האורח לנעמי שמר, שקראה להם להתחבר אל "פרח לבן, יין אדום, פת במלח/ זה מה שיש, כאן".

הטרור מרבה צער ומוסיף מכאוב ומרבה יגון. אך זו גם השעה לחדש את רוח הדור הצעיר, שהפוליטיקאים הציניים יופתעו עד כמה יהיה מעוניין להשתתף בהליך משמעותי ויקיא מתוכו את המשתמטים, ויחזיר ערכי יסוד למעמדם הראוי. בהזדמנות זו ניתן לבטל את החלטת הנפל לקצר את השירות הצבאי. עתה היא תתקבל בהבנה מירבית. נחוץ גם חשבון נפש, או למעשה חשבון רווח והפסד בתקופה זו שהיא כלשונו של אברהם (יאיר) שטרן - "בימים אדומים של פרעות ודמים":

• כל הנקלע לתקרית טרור וניצב מול מחבל(ת) שמנופף בסכין, ייטיב לעשות אם יירה בו על מנת לחסלו. גם אם הוא עסוק באותו רגע באכילת שלגון. כל פלשתיני ששולף סכין חייב להבין כי הוא מתאבד בפועל. יש רק סייג אחד, שאם הרוצח השליך את סכינו והרים את ידיו וזעק "אני נכנע" - יש לאזוק אותו ולא להניח להמון הנסער לעשות בו לינץ' (להלן).

• המפכ"ל בדימוס אסף חפץ זוכר היטב כי משטרת ישראל ירתה והרגה בעבר הרחוק נהג שעשה "חרקות" בכביש. היא גם חיסלה מתפרעים על הגג של עוזי משולם ובהתנגשות אלימה בכפר שלם. חבל שלא ירתה תוך כדי הרצח בישי שליסל ולפניו ביגאל עמיר. כולם יהודים.

• הוצאת הפלג הצפוני של התנועה האיסלאמית אל מחוץ לחוק לא תועיל. ראאד סלאח ומרעיו אינם מזיקים במעשיהם הגלויים, אלא הסמויים. הם לא יחדלו. להפך, אם יוצאו אל מחוץ לחוק יגבירו פעילותם האסורה. אפשר שפה־ושם הפומביות מסייעת בידם, אך בדרך כלל דווקא מכבידה עליהם (הוא הדין גם בלהב"ה ובלה פמיליה ובקבוצה האלימה שבקרב נוער הגבעות). ההתמודדות המתבקשת היא בהתרה חוקית של חקירות תקיפות וסמויות על ידי השב"כ, המשטרה ורשות המסים. מעולם לא ראיתי פסול בכך שהשב"כ הפעיל בחוגי הימין הקיצוני את "שמפניה", ורב הצער שלא צלח בסיכול רצח רבין.

• לעונשי המינימום ערך מזערי. המסר לא יגיע בעוד מועד לעבריינים. ממילא לא יירתעו מיידוי אבנים ומדקירות. אך אין מניעה לנסותם משך שלוש שנים, ואז לבחנם מחדש.

• הריסת בתי מחבלים היא ענישה קולקטיבית בעייתית, "האיש אחד חטא ועל כל העדה תקצוף"? במקום להעניש את משפחת המחבל, יש להחמיר תנאיו בכלא. בראש ובראשונה למנוע מטרוריסטים לימודים אקדמיים. לרוע המזל הנהלת בתי הסוהר להוטה לשקט ומוכנה לוויתורים ולעצימת עין. עתה הוא גם המועד להחליט ולהודיע שישראל לא תניח לשובתי רעב למות.

• הכרחי להשלים את גדר ההפרדה ביהודה ובשומרון, לאבזרה מחדש ולשקמה. היא מנעה בעבר פיגועים רבים. יש לה עתיד, למרבה הצער.

פינטו. אחרי שהעבריין הנמלט השופט דן כהן הוחזר לכלא מפני שקומץ עיתונאים לא הירפה, אפשר שהעליון יחליט להחזיר את הרב לארץ כי עיתונאי מציקים? 

 

הלינץ' וניסיון העבר

הערת שוליים מדפי ההיסטוריה: הכל מדברים על מעשי לינץ', שעלולים להתפתח עם החרפת הסכסוך הישראלי־פלשתיני. אלה מקרים נוראים שבהם ההמון עושה שפטים במי שמאוס עליו עד למותו. תולדות המין האנושי רוויות בתרחישים כאלה. המיתוג החל במלחמת העצמאות של ארה"ב. שופט מווירג'יניה בשם וויליאם לינץ' התמנה לנהל בתי דין שדה ולהוציא להורג את מי שנותרו נאמנים לבריטניה. מאז כמובן בוצעו רציחות כאלה גם בלי בית דין לכאורה. לינץ' זכה להיזכר לעד. דווקא לרע.

הלינץ' האחרון בישראל אירע לפני כ־15 שנים, כאשר שני חיילי צה"ל, יוסי אברהמי וואדים נורז'יץ, נקלעו בטעות לרמאללה ונרצחו בידי ההמון. הרוצח התייצב בחלון מול ההמון כשידיו מגואלות בדם החיילים, ולאחר מכן אמר לרעייתו של אחד הקורבנות: "שחטתי את בעלך".

 

טחנות הצדק פועלות?

נוטל השוחד והעבריין הנמלט דן כהן הוחזר לכלא שממנו שוחרר מטעמי בריאות (אך החלים) מפני שקומץ עיתונאים לא הירפה מלשאול מדוע דווקא הוא חופשי? ואפשר שהעליון יחליט סוף סוף להחזיר את יאשיהו פינטו לארץ, שכן יצא לחודש וחלפו כבר חודשיים וחצי, אבל עיתונאים מציקים; ואולי, אם תישמע שוב השאלה מה עם פסק הדין בפרשת הולילנד המתמהמהת מאז דצמבר 2014, יזמן סוף סוף השופט סלים ג'ובראן את הדיון האחרון.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו