אני אוהב כשיש לי הופעות רחוקות. אין לי ממש הסבר לתופעה הזאת, אבל כנראה משהו בנופים המתחלפים, המוסיקה ברקע והעובדה שהדלק לא על חשבוני מרגיע אותי. לכן שמחתי מאוד כששוב שובצה לי הופעה בבית קשת. למי שלא מכיר - וזה לגמרי הפסד שלו - מדובר בקיבוץ מקסים בגליל התחתון, שעה וחצי נסיעה מהמרכז בשישי בערב, או יומיים עמידה בפקקים בכל זמן אחר.
אבל המופע הוא בערב שבת, והדרך לצפון פנויה ומזמינה כמו ההגנה של נבחרת ישראל בכדורגל. מנהל ההצגה הקבוע שלי אחראי לנהיגה, ואני מאייש את התפקיד הרשמי של הנוסע שליד הנהג מאז המצאת הרכב: השליטה במוסיקה.
אני שם דיסק (כן, אנחנו קצת מיושנים), אבל הוא מתעקש שנשמע רדיו. רוצה לשמוע חדשות. ואני, ששונא להתווכח איתו, מסכים מייד. אנחנו מנצלים את העובדה ששנינו כבר לא במצב שהרוח יכולה להרוס לנו את התסרוקת, פותחים חלון ונהנים מרוח של סתיו, נעימה כמו השירים העבריים ברדיו.
האידיליה נקטעת בבת אחת כשבחדשות מדווחים על התפרעויות וחסימת כבישים באזור ואדי ערה. אנחנו מחליטים לנסוע דרך יקנעם, מה שיאריך לנו את הדרך בכמה דקות אבל עשוי לחסוך לנו שעות של המתנה במיון.
כשמהדורת החדשות מסתיימת, הרוח עדיין קרירה והשירים עדיין נעימים, אבל האווירה באוטו כבר הרבה פחות. מין שקט מתוח תלוי באוויר, ולא מתרשם מהניסיונות שלנו לחתוך אותו בשיחה קולחת. לבסוף אנחנו נרגעים כשהמכונית יורדת מהכביש החשוך ונכנסת לשבילי הקיבוץ המוכר.
"אני ממש מצטערת, הפעם לא יהיה מלא", אומרת לנו הקופאית בחיוך מתנצל. אני לא מופתע: אמנם, בדרך כלל כל הכרטיסים להופעות כאן נמכרים מראש (הייתי שמח לזקוף את זה רק לזכותי, אבל האמת היא שאפשרויות הבילוי האחרות באזור הן בהייה ברפת), אבל הפעם, בגלל ה"מצב", ידעתי שרבים מתושבי האזור יעדיפו להישאר בבית.
"לא נורא, מי שבא בא. חבל שלא מכרנו את המופע למועדון הנוסע המתמיד", אני מתחכם, וכולם מחייכים חוץ מהסאונדמן, שבדיוק נכנס עם כוס קפה ומודיע שהכל מוכן. אנחנו מחכים עוד כמה דקות לזוגות המאחרים - כלומר, גברים שהיו מוכנים בזמן אבל חיכו מול הטלוויזיה עד שהאישה תחליט מה ללבוש - והנה, מתחילים.
• • •
בדרך כלל אני מקדיש כמה דקות בתחילת המופע לענייני אקטואליה, ואז עובר לנושאים האחרים. הפעם החלק הראשון מתארך עוד ועוד. עושה רושם שהקהל (וגם הסטנדאפיסט) נהנים מההזדמנות להשתחרר מכל הפחדים ומראות האימה שהראש התמלא בהם בימים האחרונים, ולפרק אותם לבדיחות.
לא רחוק מהמקום שבו אני מופיע יש התפרעויות, אבל כאן יש בירה ובדיחות, ואף אחד לא ממהר. לבסוף, כשהשעה כבר הרבה אחרי חצות, אני מבקש מהאנשים בקהל להתקשר אלי כשהם מגיעים הביתה, הם צוחקים ואנחנו נפרדים.
אחרי המופע אני יושב עם בירה על שולחן קטן מול היציאה מהבר ומקשיב למנשה, מקומי ותיק, שמספר לי שבית קשת היה יישוב הקבע הראשון שהקימו אנשי הפלמ"ח, כדי לסמן לאויבים שאנחנו לא הולכים מכאן לשום מקום. אני חושב על זה ששבעים שנה חלפו, ונראה שאנחנו והאויבים באמת נשארנו בדיוק באותו מקום.
בדרך חזרה אנחנו כבר משוחררים יותר, מרגישים שהמשימה שלנו הושלמה. אני מרגיש נינוח ומוריד את משענת הכיסא לאחור, ובדיוק באותו רגע, דקה אחרי שאנחנו חולפים על פני המסעדה הוותיקה של יונס בצומת גולני, זה קורה. בום! רעש חזק של חבטה על הפח.
בהתחלה אני לא מבין במה מדובר, חושב שאולי התנגשנו באיזו חיה שחצתה את הכביש. אבל כשהאבן השנייה פוגעת בתא המטען, הסיטואציה כבר לגמרי ברורה לי. למזלי, מנהל ההצגה שלי, מילואימניק של מג"ב בעברו, מבין מה קורה הרבה יותר מהר ממני, מגביר את המהירות ומסיט את הרכב לנתיב השמאלי בדיוק בזמן.
אנחנו מסתכלים במראה, ורואים איך גם הסאונדמן מתמרן את המשאית שלו בתוך מטח של אבנים. אחרי עוד קילומטר של נסיעה מהירה בדממה מוחלטת אנחנו מבינים שזה נגמר. אני מתקשר למשטרה, מתאר בדיוק את מה שחווינו, המוקדנית שואלת אם ראינו את הזורקים, אבל אני מסביר שאני ראיתי בעיקר את הרצפה של הרכב וניסיתי להימנע מלראות אור לבן שקורא לי לבוא אליו.
האדרנלין מהמופע שלי מתחבר עם האדרנלין של מופע האבנים המתגלגלות, ואנחנו עוצרים להירגע בתחנת הדלק הראשונה על הדרך. יורדים מהרכבים ומזמינים קפה. שתי המוכרות בקופה מסתכלות עלינו ומתלחששות בערבית. כמה שניות מתוחות עוברות, אני ואנשי הצוות שאיתי מביטים זה בזה ותוהים מה עוד מצפה לנו הלילה.
"תגיד", פונה אלינו לבסוף אחת מהבנות, עם מבטא ערבי. "אתה לא מהטלוויזיה? אפשר לעשות תמונה?"
כשאנחנו חוזרים לאוטו - אחרי שלבקשת המוכרות עשיתי איתן תמונת סלפי ותמונת לא־סלפי ווידאו ועוד רגע גם צילמתי איתן סידרה - מנהל ההצגה שלי נעצר ומסתכל עלי. "זאת המדינה הכי מטורללת בעולם", הוא אומר, ואני, ששונא להתווכח איתו, מסכים מייד.
nusshayom@gmail.com(איור: יובל רוביצ'ק)
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו