ארה"ב מצאה את החלופה לעונש המוות, שכל כך חביב על מחוקקיה, שופטיה ואזרחיה: לחלופה קוראים "מאסר עולם ללא אפשרות שחרור", וכשמו כן הוא: מרגע שבו נגזר על האסיר העונש - הוא יבלה את כל חייו בכלא, עד יומו האחרון, וישתחרר ממנו רק כגופה. העונש הזה כל כך מוצא חן בעיני מערכת המשפט, שכיום יושבים בבתי הכלא באמריקה לא פחות מ־50 אלף אסירים ששפוטים למאסר עולם ללא אפשרות שחרור.
נשאלת השאלה, למה בכלל צריך חלופה לעונש מוות? התשובה פשוטה: עונש מוות מעורר לאחרונה אי נחת. אחרי עשורים רבים של מאבק נוצרה סוף סוף אווירה ציבורית, שמקשה על השופטים להטיל עונש מוות. גם הוויכוחים האינסופיים סביב זריקת הרעל, סירובם של מפעלים באירופה לספק את החומרים הדרושים, הסערה סביב כל הוצאה להורג וכיוצא בזה גרמו לשופטים לחשוב פעמיים לפני שהם מטילים את העונש המקסימלי. אלא שעם העונש המקל, לכאורה, באה גם החמרה בכל הפרמטרים האחרים, כגון זכויות האסירים, נגישות לערעורים וכד', ויד קלה יותר על ההדק: אחד מכל תשעה אסירים בבתי הכלא של ארה"ב שפוט היום למאסר עולם.
"זהו, למעשה, סוג מודרני יותר של עונש מוות", כדברי אחד האסירים, "אם פעם היו סוקלים, ואחר כך היו תולים ויורים או משתמשים בגז - זה צד אחד קדימה על אותו רצף. השלמתי עם זה שחי מהכלא אני לא אצא".
סרטם של אלאן וסוזאן ריימונד לוקח אותנו אל אחד מבתי הכלא המוגדרים "מקסימום אבטחה", כלומר כלא שמשמש בית למסוכנים שבפושעים, רובם ככולם שפוטים לתקופות מאסר של עשרות שנים ועל חלק לא מבוטל מהם הוטל מאסר עולם ללא אפשרות שחרור. הכלא ממוקם, כיאות, במדבר מוהאבי שבקליפורניה, בלב שממה שנמתחת למלוא העין. אלא שלמרבה ההפתעה, במבנה האפור, המבוטן והמכוער הזה, שבלב במדבר הצחיח, מלבלב פרח יפה ועדין.
לפרח הזה קוראים "חצר הכבוד", והוא פרויקט ניסויי שמכונה בשפה הרשמית "המתקן לחינוך פרוגרסיבי" Yard A. החצר היא למעשה אגף מיוחד (האגפים האחרים מסומנים B, C ו־D), שנפתח בשנת 2000 בעקבות בקשתו של אסיר עולם. באגף הזה משוכנים אסירים שמתחייבים שלא להשתמש בסמים או באלכוהול, שלא לנהוג באלימות והחשוב מכל: שלא לקיים הפרדה גזעית - לבנים, שחורים, היספנים וכו', שהיא המפתח למשטר החיים בבתי הכלא, המחולל להיווצרות כנופיות וההבטחה שהפשע רק יתעצם במסדרונות הכלא. באגף הזה, כנגד כל הסיכויים, האסירים חייבים לרצות לשפר את עצמם, למרות היעדר מוחלט של מוטיבציה.
וזה אפשרי; דרך שורה של סיפורים שוברי לב של הידרדרות, בדרך כלל בשל החלטות גרועות שקיבלו בנערותם, מתגלה הפן האנושי של הכלואים. למען הסר ספק, לא מדובר במלאכים, אלא ברוצחים מהסוג הגרוע ביותר. אבל אחרי 20, 30 שנה בכלא, לפחות אלה השוכנים ב"חצר הכבוד" הבינו את מה שהם עשו, הבינו את העוול שגרמו, והשלימו עם כך שהם צריכים לשלם על העוול הזה. הם מדברים בגלוי - ברהיטות ובאופן אינטליגנטי מעורר התפעלות, על מחשבות ההתאבדות הבלתי נמנעות, על ההבנה שביזבזו את חייהם לריק, על סף השיגעון שבו הם נתונים רוב הזמן - ובכל זאת, הם החליטו לשפר את חייהם ואת דרכם. לטפח תקווה במקום שבו אין תקווה. מרגש.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו