העניין המדאיג ביותר בגל הטרור הנוכחי הוא שאין בו שום דבר מאורגן. אין אף גורם, ארגון או שיטה שאפשר לתת בהם סימנים ולפעול נגדם. הכל מקרי, חסר תכנון ולכן גם כמעט נטול שליטה. במידה רבה, נתונות היום ישראל והרשות הפלשתינית בידי גחמותיו של כל צעיר בן עשרה, שמידת הצלחתו בפיגוע תקבע האם פנינו להסלמה או לרגיעה.
הסיטואציה הזאת, חמקמקה ומסוכנת ללא ספק, מקוממת באופן טבעי את הציבור, שמתקשה להבין את מה שנתפס בעיניו כרפיסות שלטונית וביטחונית מול טרור פרימיטיבי, שכבר לא מאיים רק על הנוסעים בכביש עוקף בגדה אלא גם על האזרח הקטן בפתח תקווה או בקריית גת. מבלי לערוך סקר, אין ספק שרוב אזרחי ישראל מרגישים בימים האחרונים ירידה חדה בביטחון האישי שלהם, וכפועל יוצא מכך היו רוצים לראות מהלכים ברורים שיחזירו להם את תחושת הביטחון - מצרך יסוד שכל ממשלה מחויבת לספקו לאזרחים.
על־פניו, מועלת הממשלה בתפקידה כשהיא נמנעת מלהורות לצה"ל לנקוט "בכל האמצעים" כדי לעשות זאת. גישת ה"תנו לצה"ל לנצח" נשמעה השבוע לא רק ברשתות החברתיות, אלא גם בקרב כמה משרי הממשלה שהשתמשו בפטנט הישראלי הייחודי - שאמנם נוסה לפני שנה במבצע צוק איתן אבל שוכלל השבוע לכדי אמנות - להפגין נגד עצמם: לשבת בממשלה ולהיות אחראים מתוקף החוק על החלטותיה ופעולותיה, אבל להזדהות בגלוי עם הדורשים ממנה לפעול אחרת.
לו האנומליה הזאת היתה נותרת כקוריוז - ניחא, אך היו לה גם השלכות מעשיות. עיקרן, בטענה שהשמיעו שרים כי ידיו של צה"ל קשורות, שהנגזרת שלה בשטח היתה עלייה חדה במספר אירועי התקיפה שבוצעו בידי יהודים כנגד פלשתינים. לאחר רצח הזוג הנקין לפני שבוע נרשמו עשרות מקרים כאלה, שגם אם תוצאתם הישירה קטנה לאין שיעור משל הטרור הפלשתיני, נזקם העקיף כפול ומכופל: גם בהרחבת מעגל האלימות שמייצר תגובה ופיגוע תגובה ותגובה על פיגוע התגובה, וגם באווירת האנרכיה שנוצרת כתוצאה מנטילת החוק לידיים פרטיות.
למרות הכל - להימנע מסגר
המציאות הזאת עלתה השבוע בכל דיון, מדיני או ביטחוני, כמעט כסעיף ראשון, וחייבה את ראש הממשלה, שר הביטחון והרמטכ"ל לדבר עליה בגלוי, גם כדי לנסות ולעצור את הסחף ובעיקר כדי לסתור את הטענה שמישהו בולם את צה"ל, שהניעה את הפורעים. הרמטכ"ל, שנשאל על כך בישיבת הקבינט במוצאי שמחת תורה (על ידי השר דרעי), ענה בבירור שאיש אינו כובל או מגביל אותו או את צה"ל. נהפוך הוא: כל הצעותיו התקבלו.
העיסוק באלימות שמקורה ביהודים, ובדברי כמה מהשרים, נתפס בציבור - אם לשפוט לפי הרשתות החברתיות - כמזימה שמאלנית־תקשורתית שנועדה לרצות את אבו מאזן ולהשחיר את ציבור המתנחלים. העובדות מלמדות אחרת; השב"כ ואגף המודיעין של צה"ל הציגו השבוע תזה סדורה, מגובה במודיעין, נתונים וגם בכמה מחקרים, כי לגל האלימות הנוכחי שני מניעים עיקריים: הרצח בבית משפחת דוואבשה בכפר דומא, והתחושה הפלשתינית כי ישראל פועלת לשנות את הסטטוס־קוו בהר הבית.
החלק הראשון ברור. שריפת הבית על יושביו - שבוצעה על פי כל הסימנים על ידי יהודים - הציתה לא רק יצר נקמה אלא גם תסכול מכך שישראל, שמצליחה לעצור בתוך שעות כל חוליית טרור ולשלוף מבוקש אפילו ממיטתו בבית החולים, מתקשה במשך חודשים ארוכים להגיע אל מחבלים יהודים. יש לכך שלל סיבות אובייקטיביות שנוגעות בקשיים מודיעיניים, ראייתיים וגם באופיים ובהתנהגותם של נחקרים (יהודים מול פלשתינים), אבל כל אלה נתפסים בידי הפלשתינים כתירוצים שנועדו לכסות על כך שישראל פשוט לא רוצה.
החלק השני סבוך בהרבה. הר הבית כבר הצית גל מהומות בשנה שעברה, סביב ביקורים והצהרות של פוליטיקאים בכירים. במאמץ מדיני־ביטחוני־פוליטי לא מבוטל הושגה אז רגיעה, שכורסמה בתקופה האחרונה בפעילות מקבילה, לא מתואמת, של כמה גורמים: הפלג הצפוני של התנועה האיסלאמית בהנהגתו של ראאד סלאח, שאחרי שנים הצליחה לטעת בציבור הפלשתיני והערבי את התחושה (השקרית) ש"הר הבית בסכנה"; דבריהם המסיתים של אבו מאזן וכמה מבכירי הרשות על ה"יהודים המטונפים" שרגליהם "מטמאות" את הר הבית; מאמץ תעמולתי גדול של חמאס - בגיבוי כמה כלי תקשורת ערביים, ובראשם אל־ג'זירה - שבעודו עושה כל מאמץ לשמור על רגיעה ברצועה מנסה בכל כוחו להדליק אש בגדה ובמזרח ירושלים; וכן - גם הפעם, התבטאויות של פוליטיקאים ישראלים, ובהם שרים, על כך שצריך לאפשר ליותר יהודים לעלות על ההר ולהגביל את הפלשתינים, ולייצר במקום הפרדה בימי ובשעות התפילה, מה שעורר בצד השני את התחושה שישראל זוממת להפוך את הר הבית למהדורה מעודכנת של מערת המכפלה בחברון.
גל המלל והשמועות הזה היה מגובה אמנם במעט מאוד עובדות, אבל נזקו היה רב. די היה בו כדי להצית את האש הנוכחית, שאמנם רחוקה עדיין מהתואר המחייב שהודבק לה - אינתיפאדה - אבל יש לה בהחלט פוטנציאל להגיע לשם. דווקא הניסיון למנוע זאת הכתיב השבוע את הפעילות הישראלית, שהיו בה אמנם אלמנטים משמעותיים של עליית מדרגה בפעילות (תגבור הכוחות בארבעה גדודים, העלאת מצב הכוננות המשטרתית והגברת הפעילות במרחב התפר), אבל מה שבלט בה יותר מכל היה ריסון הכוח והניסיון לשמר את החלקים "הנורמליים" ביחסים עם הפלשתינים.
כך, בעוד כמה שרים דורשים להטיל סגר על השטחים, איפשרה ישראל מייד בצאת חג סוכות ליותר מ־60 אלף פלשתינים בעלי אישורים לשוב לעבודה - בתחומי הקו הירוק, במפעלים ובאזורי תעשייה בגדה, וכן - גם בהתנחלויות עצמן. הרציונל: להותיר את הציבור הפלשתיני הרחב מחוץ למעגל האלימות. אם בהפגנות בעבר ראינו אלפים בכל מוקד חיכוך, השבוע, בשיא הבלאגן, היו מאות בודדות. לאיש אין ספק כי סגר, שתוצאתו תהיה שעשרות אלפי פלשתינים יישבו בבית, כעוסים ומודאגים, יוציא רבים מהם לרחוב, ויוביל להגברת החיכוך ולשימוש מתחייב בכוח שנפגעים בצידו.
במסגרת אותו רציונל גם לא התקבלה התביעה לסגור חלק מהצירים לתנועת פלשתינים, וחופש התנועה שלהם נשמר במלואו. הפיצוי על הפגיעה בביטחון היה בפעילות מוגברת של צה"ל: בכוחות גלויים על הכבישים ובפעילות סמויה בצידם. בכמה מקרים זה מנע פיגועים, באחרים זה הסיט את האש מאזרחים לחיילים. בצה"ל סבורים כי די בארבעת הגדודים שפועלים בשטח כדי למלא את המשימה, וכי כוחות נוספים (שבחלקם אינם מיומנים מספיק) עלולים להשיג אפקט הפוך: יותר עימותים, יותר נפגעים, יותר בלאגן.
נדרשת פעולה משולבת
את קו המחשבה הישראלי הזה, שחוצה את הדרג המדיני וגורף את גורמי הביצוע במערכת הביטחון, מחזקות שתי עובדות נוספות: הרשות הפלשתינית, על מנגנוניה ובכיריה, לא רק שמתנגדת לאלימות אלא פועלת למגר אותה, והציבור הפלשתיני, ברובו המכריע, אולי מזדהה עם הפיגועים אבל נמנע מלקחת בהם חלק. ההסבר לגבי התנהגות הציבור קל יחסית: הוא נע על הספקטרום שבין חשש מהידרדרות במצבם הכלכלי ובביטחונם האישי, חשש מהיקלעות לדרך ללא מוצא כמו זאת שמתקיימת בסוריה או בעזה, וחוסר אמונה ברצונן או ביכולתן של הרשות הפלשתינית ושל ישראל לפתור את המצב.
הרשות הפלשתינית, לעומת זאת, משחקת בז'יטונים כבדים יותר. אצל חלקה זה נובע מאידיאולוגיה, אצל חלקה בפרקטיקה. השב"כ וצה"ל מאוחדים בקביעתם כי אבו מאזן, למשל, לא רק שמתנגד לטרור אלא פועל כנגדו; לראיה הם מצביעים על כך שאפילו ביום הרצח בדומא הוא שלח את מנגנוני הביטחון שלו לבצע מעצרי־מנע, במטרה לסכל פיגועי נקם. גם השבוע, בשיא המהומות, הוא הורה לראשי המנגנונים להידבר עם מפקדי צה"ל בשטח, להגברת התיאום. בחלק מהגזרות זה עבד יותר טוב, בחלקן פחות, אבל המסר לישראל היה ברור: אנחנו מעוניינים להרגיע.
אפשר שסיבותיו של אבו מאזן ציניות להחריד. שהוא פוחד מחמאס, מאובדן שליטה על הרחוב, מכך שישראל תפיל את שלטונו (תוצאת לוואי כמעט מתחייבת ממבצע נרחב בשטחים). את מבחן התוצאה זה לא משנה בינתיים. מה שעלול לשנות אותו זה אחד משניים: הצטרפות מסה אזרחית לאלימות, וכניסת התנזים לפעולה. בשונה מחמאס, שלמרות ניסיונותיו מתקשה מאוד לשקם את תשתיותיו המבצעיות ביו"ש, התנזים הוא גוף חמוש שכרגע יושב על הגדר אבל עלול לרדת ממנה אם ירגיש שזה מה שהציבור מצפה ממנו. זה כמעט קרה השבוע ברמאללה ונבלם בפעולה מהירה של מנגנוני הביטחון הפלשתיניים, אבל זה בהחלט מחייב בקרה הדוקה ומעקב מודיעיני־מבצעי רצוף.
התממשות התרחיש הפסימי יחייב כמובן את ישראל בפעילות שונה, אבל גם אז זה לא יהיה מבצע "חומת מגן 2" כפי שדרשו השבוע חלק מהשרים. ההסבר לכך פשוט, ומחשיד את הדורשים בציניות או בחוסר הבנה משווע של החומר: בשונה מראשית שנות האלפיים, אין היום בגדה קיני טרור, ולצה"ל יש חופש פעולה מלא. החוליה שרצחה את הזוג הנקין היתה מקרה בודד שלא סוכל מראש, והצטרפותה לגל הפיגועים היתה מקרית לגמרי; היא כבר יצאה פעמיים בעבר לפיגועים שנכשלו, ולרוע המזל הצליחה הפעם. דווקא מעצר חבריה, לאחר מעשה, הדגים את השוני בין אז להיום: בעוד בחומת מגן נדרשו שתי חטיבות (גולני וצנחנים) מגובות בטנקים ומסוקי קרב כדי לכבוש את שכם, השבוע הספיק כוח מצומצם של ימ"מ ודובדבן כדי לעצור את המחבלים ולתפוס את אמצעי הלחימה שברשותם.
ובכל זאת, להידרדרות, אם תתרחש, יהיו נגזרות ביטחוניות ומדיניות נרחבות. הסלמה באיו"ש, בוודאי כזאת שהר הבית נמצא ברקע שלה, תגרור בהכרח גם את עזה. זה לא עבד במקרה ההפוך בצוק איתן - וחמאס היה מתוסכל מכך שהגדה שומרת על שיגרה בעוד עזה מדממת - אבל על אף רצונם המובהק ברגיעה בעזה, בחמאס נערכים לאפשרות של סבב לחימה נוסף שעלול לנבוע מהזיקה לנעשה בגדה. אם עד עתה בוצעו ניסיונות השיגור (הבודדים) בידי גורמים סוררים, סלפים ברובם, המשך האלימות עלול להקטין את יכולתו או רצונו של חמאס לסכל פעילות של אחרים, ואפילו של אנשיו.
הסלמה כזאת תדרדר בהכרח את היחסים עם מצרים וירדן, ותגרור אליה בוודאי גם חלקים מערביי ישראל. האירועים השבוע ביפו היו תזכורת למה שעלול לקרות, בהיקף נרחב, בכל רחבי הארץ. במאמץ לסכל זאת נדרשת פעולה משולבת: הנהגתית, שתרגיע את הרוחות, וביטחונית - שתסכל פיגועים או הפרות סדר שעלולים להוביל לתוצאות קשות.
התחזית: קודר
על אף כל הצעדים שננקטו השבוע והמאמצים הגלויים (ועל פניו הכנים) של ישראל והרשות הפלשתינית להרגיע את הרוחות, קשה להיות אופטימיים. המרסנים המפורסמים, אותם בולמי זעזועים שניתן היה לסמוך עליהם בעבר שימנעו התפרצות אלימה רחבה, הולכים ונשחקים. חלקם קשורים לנתק המדיני המתמשך בין ירושלים לרמאללה, חלקם לעובדה שהאמריקנים מדירים את רגליהם במכוון מהעניין הישראלי־פלשתיני ומותירים את הצדדים ללא "מבוגר אחראי", חלקם לדיבורים ולמעשים הנמשכים של הרשות וראשיה, וחלקם לפוליטיקה הפנים־ישראלית.
כך, הדרישה של כמה שרים ושל ראשי ההתיישבות להכריז - בתגובה לגל הפיגועים - על בנייה מסיבית בהתנחלויות. נתניהו, שנפגש עימם, הסביר להם את החלטתו להימנע מכך: על שולחנה של מועצת הביטחון של האו"ם שוכבת הצעה צרפתית להכריז על הבנייה בהתנחלויות כלא חוקית. עד כה מנעו מהם האמריקנים מלהעלות את ההצעה הזאת לדיון, ובעקבות הסכם הגרעין עם איראן אף היו גורמים בקרב המפלגה הדמוקרטית שדרשו מהנשיא אובאמה "לפצות" את ישראל על ידי הבטחה מפורשת שאם ההצעה הצרפתית תעלה בכל זאת, היא תיתקל בווטו אמריקני. אובאמה סירב, ונתניהו הביע חשש מפורש כי התרסה ישראלית כעת עלולה אולי לסדר בתים לכמה משפחות, אבל לסכן את בתיהם של כלל המתנחלים.
לא ברור עד כמה יצליח ההיגיון הזה להחזיק מעמד אם הפיגועים יימשכו. גם בירושלים יודעים שעם כל הכבוד להיגיון, מה שיקבע זה השטח, ולשטח יש היגיון משלו. בניגוד לטרור המאורגן, שקל יחסית לטפל בו משום התהליך המתחייב של הכוונה, מימון וריבוי שותפים, כל הפיגועים האחרונים (למעט זה של הזוג הנקין) בוצעו על ידי בודדים, חלקם ספונטנית, כל מחבל ממניעיו האידיאולוגיים או האישיים. למרות כל המאמצים והמחקרים, טרם נמצאה שיטה יעילה לסכל טרור של יחידים, שנדרשים רק לסכין או רכב כדי להרוג. לשם כך דרושים בעיקר ערנות אזרחית וטיפול מהיר של כוחות הביטחון, לצד פעילות מדינית־הסברתית משלימה להרגעת הרוחות, שסיכויי הצלחתה מוטלים בספק.
צריך לקוות שהמאמץ הישראלי־פלשתיני הנוכחי, הנפרד והמתואם, אכן ימנע הידרדרות, אבל גם אם זה יקרה קשה להיות אופטימיים. הפערים שנפערו בין ישראל לפלשתינים - משלל סיבות: מדיניות, דתיות, כלכליות ופוליטיות - מובילים לכך שתדירות גלי האלימות גדלה בעוד ההפוגה בין גל לגל מתקצרת, ובעיקר - שכל גל כזה אלים מקודמו, וככזה גם בעל פוטנציאל לצאת מכלל שליטה ולגרור את הצדדים, בניגוד לרצונם, להסלמה רחבה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו