ושוב המודיעין, ושוב הקונספציה

דבר אחד טוב קרה בסיכומו של השבוע הרע שעברנו: הקבינט חזר לפעול. אחרי חודשים שלא התנהל בו שום דיון משמעותי, כונסו חבריו לעסוק בהשלכות אירועי המשט לעזה. פעמיים ישבו השרים, יום אחרי יום, ועסקו במה שנדרש מהם על פי חוק - ביחסי החוץ ובענייני הביטחון של מדינת ישראל.

הישיבות האלה מעידות טוב מכל על עומק התסבוכת שאליה נקלענו. כל עוד הכל היה טוב - כאשר השקט שרר בגזרות ומבצעי מודיעין הצליחו - הסתפקה ממשלת נתניהו ב"שביעייה", גוף ביצועי אך נטול סמכות חוקית. בדיוק כמו "השלישייה" של אולמרט, "החווה" של שרון וה"מטבחון" של ברק, גם נתניהו בחר לעקוף את שרי הקבינט, ומידר אותם מעיסוק במהות; הם אינם מכירים את התוכניות המבצעיות שעליהן הם חתומים, ואינם שותפים להחלטות החשובות באמת.

את המשט הכירו חברי הקבינט כמו כולנו: מהתקשורת. זאת תקלה, ולא רק מהטעם שהגוף האחראי על פי חוק צריך גם לממש את אחריותו. זאת תקלה בעיקר משום שיושבים שם לא מעט אנשים נבונים ומנוסים - בהם שרי חוץ וביטחון לשעבר - שיכלו להעיר ולהאיר, ואולי גם לשפר.

רק לפני ארבע שנים נוהלה כאן מלחמה בחובבנות, ומסתבר שהלקחים המרכזיים לא הופקו. הקבינט לא מכונס ולא שותף בהחלטות, המועצה לביטחון לאומי לא מתפקדת כגוף שמעריך סיכונים ומציע חלופות, משרד החוץ נכשל בייצוגנו בעולם, וצה"ל שוב נופל לתוך מלכודות פשוטות. חקירה רצינית, לו תתנהל, תתקשה להטיל את האחריות על הלוחמים שנאבקו על חייהם על סיפון ה"מרמרה"; הכישלון מונח מעליהם, בצבא וגם מחוצה לו.

מדינת מאניה-דיפרסיה

נכון, מדובר בחוכמה שבדיעבד. אם המבצע היה מצליח כנראה שהיינו באופוריה-על-כלום, ובאותה מידה - במדינת המאניה-דיפרסיה שלנו - אנחנו בדיכאון תהומי שאין לו מקום. ולמרות זאת, מחובתנו לשאול (ולדרוש תשובות) איך ולמה נקלענו לסיטואציה הזאת: גם טקטית-צבאית, וגם אסטרטגית-מדינית. איך קרה שלא צעקנו חודשים אחורה שהארגון הטורקי הזה, IHH, הוא סניף של אל-קאעידה בתרבוש? איך לא גייסנו אפילו בת ברית אחת, שתעמוד לצידנו באו"ם? איך שוב הצלחנו לדבר כל כך הרבה על הסברה ולעשות בה כל כך מעט? ובעיקר - איך שיכנענו את עצמנו שזה מבצע פשוט, קלי קלות, ושלחנו את השייטת לקרב עם ידיים קשורות מאחור-

חלק מהתשובות נדע, כנראה, רק אם נחקור באמת. למשל את שאלת החלופות. הדרג המדיני טוען שלא הוצגה לו חלופה אמיתית לשיטה שנבחרה, אבל בצה"ל טוענים שדווקא כן. למשל לחבל במנועי הספינה בעודה בטורקיה, או במהלך השיט בים.

ראש מחלקת המבצעים במטכ"ל, אל"מ איציק תורג'מן, אמר ביום שלישי בכנסת שחבלה כזאת היתה מכניסה את הספינה למשבר הומניטרי, משום שנוסעיה היו נתקעים בלב ים בלי אוכל ומים. יהיו שיטענו שזאת בעיה שלהם, אחרים יגידו שאפשר לעשות בלי לקחת אחריות.

כך או אחרת, דבריו של תורג'מן מעידים שהיתה חלופה שנשללה. צריך לקוות שזה קרה באמת בגלל שחששנו באמת לגורלם של נוסעי ה"מרמרה", ולא בגלל שמישהו ראה לנגד עיניו כותרות על מבצע הרואי.

התרחיש הקיצון

שאלה אחרת שצריכה להיבדק היא עניין המודיעין. אין מחלוקת על כך שהשייטת הופתעה מעוצמת ההתנגדות שחיכתה לה על הסיפון. נכון שבתרחישים ששורטטו דובר על אפשרות של התנגדות אלימה, אבל זה הוצג כתרחיש קיצון.

הסיטואציה הסבירה, זו שאליה התכוננו, היתה של אלימות מינורית - קללות ויריקות עם קצת מכות ובעיטות. בפועל היו על הסיפון 50-40 פעילים מאורגנים, גברתנים, מצוידים במוטות ברזל בסכינים, עם מסכות אב"כ להגנה מפני גז ואפודי מגן נגד כדורים. זו היתה התארגנות צבאית לכל דבר, עם מפקד וכיתות, שכל חייל בה קיבל עשרת אלפים דולר שכר לחימה והפקיד מראש את דרכונו כדי למנוע זיהוי במקרה שייתפס.

האופרציה הצבאית הזאת הוכנה מראש - ואצלנו לא ידעו דבר. אף ארגון - לא אמ"ן, לא שב"כ, לא המוסד - לא הפעיל מקור על הספינה, מישהו מבין 650 הנוסעים, שיספר מראש על הצפוי, או יזהיר בזמן אמת. לכאורה, מי שאמור לדרוש כי מקור כזה יופעל הוא קצין המודיעין של השייטת, שבמבצעים כאלה מפעיל את גורמי המודיעין השונים לאיסוף מידע. לא ברור מה השייטת ביקשה, ומה היא קיבלה; מה שברור הוא שהתוכנית המבצעית שנתפרה לא נתנה מענה ראוי לאיום על הסיפון.

גורם בכיר טען השבוע שזה נובע מהלך הרוח שבו היו שרויים מקבלי ההחלטות ביחס למשט. מבחינתם, מדובר היה בחבורת טרדנים שצריך להיפטר מהם. אם תרצו, ורסיה ימית של המפגינים נגד גדר ההפרדה בבילעין.

"רגישות ונחישות", אמר מפקד חיל הים ללוחמים טרם המבצע, בדגש על רגישות. הרי גם הוא שמע בקבוצת הפקודות את הקצינה-המשפטנית - נציגתם של היועץ המשפטי לממשלה והפרקליט הצבאי הראשי - שהביעה הסתייגות משימוש ברובי צבע משום שהם אינם מדויקים, וגורמים אחרים ששללו שימוש בפצצות סירחון שהיו מבריחות את האנשים מהסיפון העליון משום ששימוש בהן אינו מוסרי.

"לו ידענו מה צפוי", הודה השבוע קצין בכיר ביושר, "היינו פועלים אחרת". במבט לאחור, היה צריך לפעול אחרת בכל מקרה. הרי היה ברור שזו לא השתלטות על ספינת נשק - שבה לוחמי השייטת מפתיעים באישון לילה צוות אזרחי מנומנם, שספק אם הוא יודע מה יש במכולות שהוא משיט, אלא פשיטה על ספינה שכל תכלית קיומה הוא עימות עם מדינת ישראל, וכל מי שנמצא בה מתפרנס מעימות כזה.

גם בלי המידע על שכירי החרב, עצם העובדה שחיל הים ליווה את המשט במשך שעות, וכרז לספינות לעצור, הספיק כדי לדעת שלא יכול להיות שום אלמנט של הפתעה בפשיטה. נוסעי המרמרה ידעו שהשייטת תגיע, וידעו שהיא תגיע לפני אור ראשון כדי להימנע (בלי הצלחה) מעימות מצולם.

יכולת לפעול בים

בהיעדר מידע ויכולת להפתיע, הסיכוי להצליח היה נמוך. לכישלון תרמו גם עניינים טקטיים - כמו בעיית תזמון בהגעת המסוקים והסירות המהירות, והצלחה חלקית בלבד בחסימת השידורים מהספינה ואליה.

אבל גם אם הכל היה מתקתק, ספק אם השינוי היה משמעותי. מכאן גם ברור תסכולם של לוחמי השייטת, טובי בחורינו על אמת, שמצאו את עצמם נלחמים על חייהם בלב ים, ונלחמים על שמם הטוב ביבשה. לא ברור איזו מההשפלות כאבה להם יותר; המכות שחטפו, או החיצים בלב. למשל, הטענות השטחיות שצריך היה לשלוח ל"מרמרה" את הימ"מ, יחידה מצוינת שאין לה שום ידע או יכולת לפעול בים, ותזדקק לשנים של הכשרה כדי להגיע ליכולת כזאת.

עבור חלק מבוגרי השייטת, אירועי השבוע היו פלשבק לימים האפלים של ספטמבר 1997, אז איבדה היחידה 12 לוחמים במבצע "שירת הצפצפה" בדרום לבנון. הפעם זה נגמר (למרבה המזל) בלי הרוגים מצידנו, אבל עם לא פחות כעס על סימני השאלה שהוצבו סביב יכולתם.

הרי גם בפעם הבאה - שעשויה להיות כבר בימים הקרובים, אם הספינה האירית "רייצ'ל קורי" תתעקש לשוט לעזה - הם יהיו אלה שיצטרכו לפעול, וחלק מאלה שיהיו שם הם אותם הלוחמים שהיו על סיפון ה"מרמרה".

למזלם של לוחמי השייטת, את ההשפלה שהם עברו קל יחסית למחוק. פעולה אחת מוצלחת, ומבחינתם "מרמרה" היא לא יותר מצלקת. אבל מבחינתנו, הפרשה הזאת צריכה להדליק את כל נורות האזהרה. פחות בגלל הכישלון, יותר משום מצבנו הכללי: דחויים, שנואים, על סף נידוי. אל מול אתגרים גדולים בהרבה מעצירת משט פרובוקטיבי - ובראשם הגרעין האיראני - טוב יעשה הקבינט אם יגבש סדרה של פעולות חירום: תהליך מדיני (גם אם למראית עין) הוא כורח לצבירת לגיטימציה בינלאומית מחודשת, ולצידו מסע הסברה בינלאומי נרחב. גם שיתוף פעולה עם ועדת חקירה בינלאומית, אם שתהיה, הוא כורח המציאות - בעיקר כי אין לנו מה להסתיר.

בלעדי אלה, המופע המחריד של הכאת לוחמי השייטת יהיה כאין וכאפס לעומת התעוזה שיתפסו מדינות וארגוני טרור שיעזו לחבוט בישראל. בהיעדר גיבוי בינלאומי (בעיקר אמריקני), נתקשה להגיב, וכאשר נגיב - נביא עלינו גינויים וחקירות. התהליך המסוכן הזה חייב להיעצר, וכאשר נעצור אותו גם תהיה לנו התעוזה הנדרשת לשמור על כבודנו הלאומי. מול הטורקים, ובעיקר מול עצמנו.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו