בבוקר של 7 באוגוסט 1974, צרפתי משוגע בשם פיליפ פטי מתח כבל בין הגגות של מגדלי התאומים במנהטן, והלך עליו. הסיפור אמנם תועד היטב בסרטו התיעודי זוכה האוסקר של ג'יימס מארש, "איש על חבל", משנת 2008. אך מכיוון שאקט ההליכה עצמו - שכונה בפי פטי "הפשע האמנותי הגדול של המאה" - הוצג בסרט של מארש באמצעות צילומי סטילס בלבד, הבמאי רוברט זמקיס ("בחזרה לעתיד", "פורסט גאמפ") חשב שיכול להיות מגניב להעניק לפטי ולתעלול המסוכן והמדהים שלו את הטיפול הדיגיטלי התלת־מימדי־איימקסי.
החדשות הטובות הן שזמקיס צדק. חלקו האחרון של "על חבל דק", סרטו החדש, שנעזר במיטב הטכנולוגיה כדי לשחזר את ההליכה המפורסמת בין שני המגדלים, הוא בהחלט משהו שלא רואים בכל יום, וגם לא בכל יומיים. נשימתכם תיעתק. ראשכם יסתחרר. "וואו" חרישי יימלט מפיכם. בדיוק בשביל רגעים כאלה אנשים הולכים בימינו לקולנוע וכיו"ב.
החדשות הרעות הן שכדי להגיע לדקות המופלאות האלה - והן באמת מופלאות - הצופה נדרש לצלוח שעה וחצי של משהו הרבה פחות מופלא. שכן זמקיס החליט משום מה להפוך את פטי ואת הסיפור שלו לסרט ילדים קליל ומשועשע - לסרט מצויר א־לה "רטטוי", כפי שכתבו לא מעט מבקרים - והתוצאה, איך נאמר, די קטסטרופלית.
עושה רושם שמודל החיקוי של זמקיס, בכל מה שקשור לטון של היצירה, היה "הוגו", סרטו התלת־מימדי המענג של מרטין סקורסזה. אלא שכאן, בניגוד לשם, כל מה שמוביל לרגע שבו פטי מניח את רגלו על החבל שנמתח בין המגדלים פשוט לא עובד. זה מתחיל בג'וזף גורדון לוויט, שנבחר לגלם את פטי. בדקות הראשונות הוא עומד על פסל החירות ומדבר אל הקהל במבטא מציק שאמור כנראה להיות צרפתי. לוויט מחקה את סגנון הדיבור ההיפראקטיבי של פטי, כפי שהוא הוצג ב"איש על חבל", אבל הוא מפספס את הבנאדם לחלוטין ומניח על המסך קריקטורה ששתתה יותר מדי כוסות קפה. וכך זה ממשיך. וממשיך. וממשיך. הבנאדם פשוט מסרב להפסיק לחפור.
מובן שזמקיס גם מגהץ את הסיפור כדי שיתאים לנוסחה הלא מאתגרת שבחר, ומוציא ממנו כל דבר שעשוי לקלקל את הלך הרוח החיובי והקסום לכאורה. במקביל, הוא לוחץ על דוושת ההיתוליות (שימו לב לדמות המנטור המוגזמת והמגוחכת לחלוטין שמגלם בן קינגסלי), ואינו מפספס הזדמנות לעשות איזה דאווין תלת־מימדי. מי שראה את "איש על חבל" - שהצליח להיות גם מרתק וגם מרגש - לא יוכל שלא להתאכזב מהטקטיקה הרדוקטיבית של זמקיס ומהאופן שבו הוא מטמטם, מנמיך ומרחיב את הנרטיב כדי שיתאים "לכל המשפחה".
בבסיסו של עניין, סיפורו של פטי הוא מותחן לכל דבר. אבל "על חבל דק" נזכר בכך מאוחר מדי. שותפיו לפשע, שנרתמו לעזור לו להוציא את תוכניתו המטורפת (והמאוד לא חוקית) אל הפועל, הופכים בידיו של זמקיס לאסופה לא מנומקת ולא מעניינת של טיפוסי סבנטיז סטריאוטיפיים. וחברתו של פטי, המגולמת בידי שרלוט דה בון, נרמסת תחת האנרגיה הבלתי מרוסנת (והמאוד מעצבנת) של לוויט. זמקיס, שבילה את העשורים האחרונים בעולם האנימציה הדיגיטלית, חזר ל"עולם האמיתי" לפני שנתיים עם "טיסה", שהיה אפל במידה ולא רע בכלל. אבל ב"על חבל דק" הוא פשוט אינו סומך על הקהל שלו. דקות יקרות מתבזבזות על הסחות דעת ועל הומור נדוש, ותחושת ה"קסם הלולייני" שזמקיס מנסה ללכוד חומקת ממנו פעם אחר פעם.
למרות כל האמור לעיל, "על חבל דק" הוא עדיין סרט שכדאי לראות. הגראנד פינאלה שלו עד כדי כך טוב. בנוסף, גם האופן שבו זמקיס חולק כבוד למגדלים המפורסמים בעזרת שורת הדיאלוג האחרונה של הסרט שומר על איפוק מפתיע ועל מכובדות. אם הסרט היה מגלה קצת מהאיפוק ומטוב הטעם הזה בחלקיו המוקדמים יותר, לא מן הנמנע שהוא היה אחד מהאירועים הקולנועיים המרהיבים והמרגשים של השנה. בצורתו הנוכחית, מדובר בסרט גרוע, עם אקורד סיום מדהים.
"על חבל דק" ("The Walk"), במאי: רוברט זמקיס. ארה"ב 2015
ריצ'רד גיר ב"מחוץ לזמן". ניו יורק של מטה
שירת רחוב
בדומה ל"על חבל דק", גם "מחוץ לזמן", סרטו החדש של התסריטאי־במאי הישראלי־אמריקני אורן מוברמן ("השליח", "Rampart") הוא סרט על ניו יורק. אך קשה לחשוב על שני סרטים שונים יותר.
בניגוד לסרטו המלאכותי והקומיקסי של זמקיס, שמסתכל על מנהטן מלמעלה ומייפה את הכל בעזרת תוכנות מחשב משוכללות, מוברמן פועל ברמת האספלט של המדרכה. ברעש. בטינופת. ולרגע אין ספק שהאנשים שמאכלסים את ג'ונגל הבטון הזה, כמו גם הכאב שלהם, הם אמיתיים.
במרכז הסיפור ניצב ג'ורג' (ריצ'רד גיר) - גבר חסר בית וככל הנראה חולה נפש, שמשוטט ללא מטרה. הוא ישן על ספסלים, מקבץ נדבות, שותה כדי לשכוח. בין לבין, הוא פוגש כל מיני טיפוסים שונים, משונים וחסרי מזל, בדיוק כמוהו. עם זאת, הוא לא מדבר יותר מדי. יותר נוח לו להיות זה שמקשיב.
המידע על ג'ורג' נחשף באיטיות. אבל גם כשפיסות האינפורמציה מתחילות להצטבר (יש לו בת שגרה בעיר, הוא היה נשוי בעבר), עדיין חסרות חתיכות מהותיות בפאזל שמרכיב אותו. מה קרה לו בדיוק? מי הוא היה לפני שנקלע למצב הזה? מוברמן נמנע מלהאכיל את הצופים בכפית. במקום זאת, הוא לוקח את השחקן הראשי שלו ויוצא איתו למסע אורבני קשוח ומטלטל. זה לא תמיד קל לצפייה. אבל בהחלט ניתן לומר שהמאמץ משתלם.
גיר - שהסתובב עם הרעיון לסרט הזה במשך שנים ארוכות, עד שפנה למוברמן - זורק את עצמו אל תוך התפקיד כאילו שחייו תלויים בכך. כאילו שיש לו מה להוכיח. אי אפשר לבוא בטענות להופעה שלו. היא טוטאלית, במלוא מובן המילה, ולא תמצאו בה שום אלמנט ראוותני. האופן הלא ישיר שבו מוברמן מקפיד ללכוד את השחקן הראשי שלו - דרך חלונות של חנויות, מזוויות לא שגרתיות - מיטיב למזג את הכוכב הוותיק בתוך ים האנשים שמסביב והופך אותו לחלק מהנוף. יתר על כן, השימוש הנבון בסאונד העירוני - פיסות של שיחות, צפירות, משאיות, מוסיקה שבוקעת מהרדיו, ריבים קולניים - והעובדה שסצנות רבות צולמו בסתר, מפליאים להעניק לסרט תחושה של שירת רחוב אותנטית ומספקים את הרושם שגיר אינו "משחק" - הוא פשוט קיים. על פי רוב, העוברים והשבים פשוט מסתכלים דרכו. כאילו הוא אוויר.
לא כל האפיזודות ב"מחוץ לזמן" שומרות על אותה רמה, ואולי היה אפשר לוותר על כמה מהן. אך לא ניתן להתכחש לאפקט המצטבר שלהן. ההתבוננות הסבלנית והאמפטית של מוברמן מניבה שלל רגעים יפים ונוגעים ללב. ובמהלך הדרך המפותלת והמייאשת ג'ורג' הופך למישהו שאתה לא יכול שלא לרצות בטובתו. אם האחים דארדן היו עושים סרט בניו יורק, זה היה נראה בערך כך.
"מחוץ לזמן", כתב וביים: אורן מוברמן. ארה"ב 2014
yishai.kiczales@gmail.comטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו