"אלוהים אדירים" הציע לי חברות בפייסבוק. הסכמתי לו. תמונת הפרופיל מצאה חן בעיניי. רואים שם שלט מואר בערפל שעליו כתוב: אין גבול לפניך. אחר כך התכתבנו. רק כמה מילים. הוא אמר שהוא מודה לי. אני עניתי: "מודה אני לפניך", וכך זה נגמר. אחר כך עליתי לצפון ליומיים, ואיפשהו בדרך קלטתי שהוא בודק אותי. זה התחיל ביום חמישי עם פקקים שלא נגמרו מתל אביב ועד לכביש הצפון. שם, באחד המושבים, שכרתי לנו צימר מוצי פוצי, כזה שהבטיח באינטרנטית בריכה ונוף. מיד אחרי שנסגר עלינו שער הברזל של החניה הפרטית קלטתי שמרחבי הדשא מניילון, שהצמחים הנטועים סביבו ובעציצים צמחי פלסטיק המה, הבריכה רדודה, שתי תנועות חזה אורכה, ותקרת החדר הנמוכה מתיישבת על הראש כמו מאיימת להיסגר עליו בעוד שנייה. התחלתי לטלפן, בצימר כזה לא חוגגים יומולדת, מנסה כל צימר עם נוף שעולה על דעתי, בחורשות או על צלע הר. לא, גברת. לא. סליחה. מצטערים. כשהשמש זורחת, תל אביב כולה בורחת אל ההרים. אז שיחקנו בכורסה המעסה, העלינו והורדנו את משענות המיטה, בג'קוזי הכסוף הטלוויזיה לא ממש עבדה, וכמו שמילאנו בו מים היתה וואחד הצפה, אוי אלוהים. העיקר שיש אהבה. ושמש שקעה, ושמש זרחה, בוערת, מאיימת להמס את כרי הדשא של האחוזה, וירדה השבת על שישי ערב, והלכנו לאכול במסעדה של בועז קוינטנר במצפה הילה, ושבת הנאחס מכל מלאכתו אשר עשה. בסוף שנות ה-80 קוינטנר היה הנסיך של רחוב שינקין בתל אביב, שם פתח איטלקייה קטנה ומקסימה, קפריצ'וזה קראו לה. אני זוכרת שהיתה שם יופי של פסטה ביתית, את החיבה לחומץ בלסמי, ואת רות מירושלים שהיתה באה במיוחד לשבת אצלו, לנעוץ מבט בבועז היפה. היתה משוכנעת שיחד הם יחיו את סיפור המגילה. אחרי שלוש שנים בשינקין פתח בועז את "ביג מאמא", היה שותף בכמה פרויקטים תעשייתים ועבר לגליל. בהתחלה בעמוקה, ומשם למצפה הילה. שם, לפני שלוש שנים וחצי, תחת ביתו, בנה מסעדה בשם "בועז מבשל". פעמיים בשבוע, בימי חמישי ושישי בערב, אפשר לאכול שם. בשאר ימות השבוע המקום פתוח לאירועים בלבד. "בועז מבשל" נמצאת בחלל קטן ונעים שצידו האחד עשוי חלונות גדולים הפונים אל החושך הסמיך בדרום-מערב, שם מסתתרות גבעות ירוקות ומרחוק, במקום שבו מרצדים אורות, יגלה האור אוניות עוגנות בנמל חיפה. מצידו השני של החדר חלון ארוך וצר הפונה למטבח, ואפשר לראות ממנו את הידיים של קוינטנר ואת אלה של ברק יחזקאלי, גם הוא שף שעזב את תל אביב בשביל ירוק וכחול בעיניים וקצב איטי. עליצות גדולה עולה מהחלון הזה, מגדילה את הרעב לאכול מהידיים הפורסות דגי ים טריים שהגיעו מעכו ויוצקות רוטב שמנת ופטריות מעל רביולי דלעת. הגליל לא יושב אצל קוינטנר בצלחת. הוא נשאר קרוב לאיטליה, אבל חומרי הגלם שהוא מספק הם משהו-משהו. איזה יופי של בשר ידענו אצלו, צלע טלה עבה ונהדרת שהוגשה נקייה מעצם בליווי ריזוטו ברוטב לימון. "לא מתוק לך-" שאל האיש שלי בדאגה. האמת שהייתי מוותרת על הגוון הזה במנה, אבל הבשר אלוהי והוא מונח מעל, והסוכר במתינות והפה שלי מאושר. אין בחירה אצל "בועז מבשל". יש שני תפריטים. אחד בן חמש מנות והשני, ארוחת שחיתות, מציע שבע מנות. אפשר, בתיאום מראש, לבקש שינויים במקרה שמישהו לא נוגע בפירות ים או במרכיב עיקרי אחר. לפני הכל מגיעים כיכר לחם מהבילה, שמן זית עם חומץ וסלסה של עגבנייה טרייה איתם, בלי שיוזכר חציל קלוי עם טחינה גולמית. משחק מקומי לפתוח בו את התיאבון. התחלנו עם קרפצ'יו של מוסר ים וסביצ'ה פרידה ואבוקדו, שני דגים שאני מתה עליהם ושניהם טריים לתפארת. אבוקדו ודגים זה שידוך קלאסי. אני לא משוגעת על הזוגיות הזו. משהו במרקם החמאתי של האבוקדו משכיב לישון את רעננות הבשר של הדג הנא ואם זה ממש טוב, כמו במצפה הילה, זה נחמד. הקרפצ'יו, כמו החיוך של בועז שהגיע יחד איתו, החזירו אותי לשינקין של סוף שנות ה-80. הוא היה ראשון להשתמש בפסים דקיקים של בלסמי לעטר ירקות בשר ודגים. אחריו קם דור שהמאיס את השימוש בטעמי החומץ, לא השכיל לדייק בכמות או באיכות. בשישי האחרון איפשר הבלסמי לבשרו הלבן של הדג להשוויץ בטריות ובטעמו הטוב. אחר כך הגיעו שרימפס בקדאיף וקלמארי ממולא פירות ים. חצי מדינה מחתלת את השרימפ שלה באטריות הדקיקות של הקדאיף, בועז עושה את זה בעדינות גדולה, וגם הסרטן שמסתתר בפנים באיכות טובה. הקלמארי היה טעים, אם כי היה שמח לקצת פחות עשייה. בכל תפריט שאני לוקחת לידיים יש לפחות מנה אחת שמהרגע הראשון אני מחכה שיגיע תורה. רביולי דלעת היתה המנה הזו בשישי האחרון. אני משוגעת על דלעת בתוך בצק, והמילוי של בועז היה מצוין. את הרוטב, שמנת עם פטריות, מצאנו עצמנו מזיזים הצידה ולא בגלל שהיה רע. הוא פשוט הפריע לדלעת שיצאה ברורה מתוך בצק טעים שבושל מעט, ואיפשר נגיסה יפה. על רביולי כזה, יותר מקצת חמאה וכמה גילוחי גבינה אנחנו לא צריכים. עכשיו, רגע לפני הצלע הבלתי נשכחת, הגיע סורבה מצוין שאני בכלל לא רציתי. קמפארי והדרים. כמו שאר הארוחה, גם כאן מדובר בשילוב שפגשנו כבר קודם, אבל איזה ביצוע. קוינטנר בסורבה הזה ובקינוח מגלה יד מרשימה בכל הנוגע לגלידות. יש לו יכולת טובה ליצור מרקם, לחדד טעמים ולא להגזים עם הסוכר. אחרי השיניים המסופקות מצלע טלה הגיעה חתימת הבשרים, פילה עגל וגלילת נתח קצבים ברוטב סמיך ומרוכז של קברנה שבתוכו הסתתרו ניוקי קטנים ורכים. שנים שלא אכלתי פילה, אני תמיד מעדיפה את אחיו השמנים והבשרניים. זה היה יופי של נתח, צרוב לרגעים אחדים, מלא בטעם, האפיל בקלות על הגלילה שלצידו. איזה בשר יש להם בצפון. אלוהים.
