בבית הספר בצפון תל אביב מתכנסת שכבת כיתות ב' בספרייה להרצאתה של שלומית כהן-אסיף. במשך השנה הם למדו על אודותיה, קראו משיריה והקדישו לה מחברת. עכשיו היא באה לראות אותם. קומתה הנמוכה, כתפיה הצנומות ושערה הארוך הופכים אותה לבת בלי גיל, וכשהיא ניצבת מול 90 ילדים רעשנים ומציגה את עצמה "אני שלומית מן השירים והסיפורים", הם נכבשים באחת בכריזמה שפורצת ממנה, חסרת כל פרופורציה לנוכחותה הפיזית. היא מצחיקה אותם, מהלכת בינות למבטיהם הנעוצים בה תוך כדי קריאה חרישית של רבים משיריה. על הקיר תלויה משנתו הידועה של ויליאם פוקנר, זוכה פרס נובל לספרות: "למילים יש חיים עצמאיים. כשהן מחוברות ביד מאומנת, הן מצטרפות לדבר מה חי", ושיריה של שלומית מקבלים ברגעים אלה חיים משל עצמם, נטולי לחן מחד, עמוסי מוסיקה וקצב מאידך. היא מתחילה הברה, והילדים כבר מסיימים את רעותה, מכירים את החריזה, יודעים את הסוף. "את שרה יפה", מחמיא לה ילד זהוב שיער, וילדה אחת, עייפה ומפוהקת, מסבירה לי בלחש כי איחרה אתמול לישון "בגלל שראיתי 'כוכב נולד' עד הסוף". ההורים שלה יכולים להיות רגועים, אם אכן העניין מטריד אותם, שכן ילדתם נחשפה בבוקר שאחרי גם לשירה מסוג אחר. "מפגש שכזה נותן לי כוח לכתוב עוד", אומרת כהן-אסיף נרגשת בסוף המפגש, כשילד ביישן ניגש אליה ושואל בעצבות: "כבר לא נלמד יותר שירים שלך כשתלכי-". "אני נפעמת בכל פעם מחדש איך שיר שלי הופך להיות שיר של כולם. זה מלמד אותי על עצמי וגם על הילדים. הם בעצם משוררים קטנים, יודעים לפורר את המשפט למילים ולהברות". בלי יומרות לתקן את העולם בספרה שראה אור לאחרונה בהוצאת עם עובד, "ציפור, לאן את נוסעת-", מאגדת כהן-אסיף 43 שירים העוסקים בעולמם המורכב של הילדים: חברות, מפלצות, חיות, משפחה, שאלות ותהיות על החיים. השירים מדייקים ברגישות רבה, בעצב ובהומור, את חוויותיהם וחששותיהם, ובקריאה שנייה ושלישית גורמים להם לקחת חלק פעיל בחוויית הקריאה גם בלי לדעת לקרוא. איוריה היפים של גיל-לי אלון-קוריאל עמוסים בפרטים אך לא מכבידים. להפך, הם משלימים את החוויה האסתטית ומוכיחים כי אין קשר בין גודל האיור לעוצמת ההבעה היוצאת ממנו. זו לא הפעם הראשונה שכהן-אסיף ואלון-קוריאל משתפות פעולה, ואף על פי ש"אמנות אינה אוהבת הנחיות ואינה אוהבת צנזורה, ואנחנו בעצם שני אמנים שגרים באותו ספר, גיל-לי מכירה אותי מספיק שנים", מבהירה כהן-אסיף את תהליך העבודה עם המאיירת. לכהן-אסיף חשוב עד מאוד המפגש של הילדים עם שירה. "כשילד קורא שירה, כמו מבוגר, הוא רוצה להזדהות, לקחת אתנחתה מן המציאות. אבל שירה לילדים, כמו גם ספרות ילדים, זקוקה לתיווך. מספיק מורה אחת בכל בית ספר, מתווכת ראויה שיודעת ואוהבת לקרוא שירה, כדי שהיא תדביק בכך את תלמידיה", אומרת כהן-אסיף, ומספרת על ההרצאה שאליה זומנה ערב פתיחת שנת הלימודים מול קהל של מורות וגננות. "כולן התבקשו לבחור ספר שאיתו הן תפתחנה את שנת הלימודים, ואף אחת, לדאבוני ולתדהמתי, לא בחרה ספר שירים. כולן היו שבויות בספרי הפרוזה. והשירה, הרי יש לה כוח אדיר משלה. היא נצרבת בתודעה, חייבים להקשיב לה בגלל הריתמוס שלה. אם בהאזנה לסיפור אתה לרגע מתנתק, זה בסדר, תמיד אפשר לחזור להקשיב, אבל בשירה חייבים להיות קשובים ומרוכזים לאורך כל קריאתה. אין לה יומרות לתקן את העולם, היא נוגעת בלב הפרט ולא בלב החברה, ובכל זאת, היא תהיה נייר הלקמוס של החברה כי שירים הם חלק מזיכרון הילדות שאיתם אתה גדל". כותבת על "הפסנתר" כהן-אסיף, תושבת חולון, היא אחת הסופרות הפורות ביותר לילדים, ובארסנל שלה יותר מ-50 ספרים. היא זכתה, בין השאר, בפרס ראש הממשלה לסופרים עבריים, בפרס זאב לספרות ילדים ונוער ובפרס אקו"ם למפעל חיים בתחום ספרות הילדים והנוער. היא עוף יוצא דופן בין הכותבים המוכנים לחשוף את קרביהם על מזבח יחסי הציבור של ספרם החדש. היא מוכנה לפתוח אשנבי הצצה לעולמה, אך עם פתיחת הדלתות לרווחה קשה לה. היא צנועה וביישנית, לא אוחזת בטלפון נייד משלה ומקדימה לישון בשמונה בערב. היא נמנעת משאלות שעוסקות בחייה הפרטיים, וכל תשובה שלה מתובלנת בעולם הדמיון שאליו היא מתחברת בחלומותיה. מי שהוכתרה על ידי דליה רביקוביץ כיורשת הטבעית של לאה גולדברג ומרים ילן-שטקליס טוענת כי היא אינה מבינה דבר וחצי דבר בעולמו של הילד, ולכן התואר "סופרת ומשוררת ילדים" מביך אותה. "אני בסך הכל ילדה לשעבר שניזונה מן הגעגוע. הילדה שלומית יושבת לי על הכתפיים ומובילה אותי למחוזות הדמיון שלי שהוא כמו הצל שלי, לעיתים מאחוריי, לעיתים מצדדיי. אני לא נוגעת בו, לא מגרשת אותו, הוא תמיד איתי. הייתי מאוד שמחה לדעת מה הילדה שלומית היתה אומרת על השירים שלי". כהן-אסיף מתעוררת לפנות בוקר ואז כותבת את שיריה בעיפרון. אחר כך הם יעברו למחשב שרק לפני ארבע שנים התוודעה אליו. ובכל זאת, את טיוטתו האחרונה של כל ספר, טיוטה אחת בטרם תרד לדפוס, היא תדפיס על גבי "הפסנתר שלי" - מכונת הכתיבה שלה שקיבלה מהוריה כשהיתה בת 20. "אני כאילו אסירת תודה לה, למכונה הנאמנה שלי שליוותה אותי כל הדרך הזו". כהן-אסיף מודה ומתוודה כי כתיבה היא המלאכה היחידה שהיא יודעת לעשות. היא מעידה בביישנות על עצמה: "אני כל הזמן צריכה להתחבא. המקום היחיד שבו אני יכולה לעשות זאת הוא בין השורות ובין השירים. אני רק מקווה שלא ייגמר לי החלום, שלא ייגמר לי הנס, שהעיפרון לא יחדל לזוז".
