"ישראל היום" הוא גוף תקשורת שנוסד מתוך האמונה שהציבור הישראלי ראוי לעיתונות טובה יותר, מאוזנת יותר ומדויקת יותר. עיתונות שמדברת ולא צועקת. עיתונות אמינה, אובייקטיבית ועניינית. עיתונות אחרת וללא תשלום. המהדורה המודפסת הראשונה פורסמה ב-30 ביולי 2007, וב-2010 הפך "ישראל היום" לעיתון הישראלי בעל שיעור החשיפה הגבוה ביותר בימי חול. מו"ל העיתון היא ד"ר מרים אדלסון. העורך הראשי הוא עמר לחמנוביץ, והעורך המייסד הוא עמוס רגב. אתרי האינטרנט של "ישראל היום" בעברית ובאנגלית, כמו כן היישומונים (אפליקציות) לאנדרואיד ול-iOS, מציגים חדשות מסביב לשעון, תוכן בלעדי, מבזקים ועדכונים, ניתוחים ופרשנויות, וידיאו, פודקאסטים ושידורים חיים. פלטפורמות הדיגיטל של "ישראל היום" כוללות ערוצי חדשות ודעות, תרבות ובידור, לייף סטייל, טכנולוגיה, ספורט, כלכלה וצרכנות, בריאות, חיילים, אוכל, יהדות, תיירות ורכב. ב-2021 עלו לאוויר האתר החדש והיישומון החדש של "ישראל היום" בעברית, במטרה לספק לגולשים חוויה מהירה, עדכנית, בטוחה ונוחה. תכני המהדורה המודפסת של העיתון זמינים גם באתר, במהדורה יומית מקוונת, ואפשר לקבל אותם גם בניוזלטר. מועדון ההטבות הייחודי "הקליקה של ישראל היום" מציע לגולשי האתר הנחות ומבצעים על מוצרים ושירותים. ישראל היום פתוח להערות, לביקורת ולהצעות לשיפור מקהל הקוראים. פנו אלינו במייל hayom@israelhayom.co.il.

X

בואו נדבר על זה

אם יש לטור הזה קוראת שזריקת אבנים על מכוניות משפחתיות מביישת אותה, כמוסלמית וכאדם, איתה אנחנו חייבים לדבר

0
 ,

בשכונה שלי יש מגרש קטרגל קטן ונחמד. יום יום, בשעות אחר הצהריים, אפשר לראות לפחות קבוצה אחת ממתינה בצד לשחק נגד המנצחים. בערב שבת, או שישי בערב כפי שאחינו החילונים קוראים לאותן שעות, משחקים שם חבר'ה ערבים. רוב תושבי השכונה נמצאים אז בבית הכנסת או מכינים את סעודת השבת, והצעקות בערבית מתוך המגרש - "תמסור!", "תרים את הראש, יא ג'אחש", "שמישהו ייקח אותו כבר" - הן חלק אינטגרלי מצלילי השבת של השכונה שלי. גם בימים אלה. אוי לנו אם לא.

קו התפר הוא בלוף. כל החיים שלנו הם תפר אחד גדול. המורה לשחייה של בני הוא ערבי. הרוקחת שנתנה לי אתמול משהו נגד אלרגיה היא ערבייה. גם אם נהפוך את הארץ הזאת לשתי וערב של גדרות הפרדה גבוהים עד השמיים, עדיין החיים היהודיים והערביים ימשיכו להתחכך אלה באלה. ועד ששני הצדדים ילמדו איך עושים זאת, נמשיך לעשות את כל הטעויות האפשריות.

בכל ערב בחודש רמדאן, סבתא שלי היתה מקפידה להכין סיר תבשיל לשכנים הערבים שחיו איתם בחצר. כך במרוקו, כך גם בעיר העתיקה בירושלים. אותי חינכו שכאשר רואים ערבי מתפלל, אומרים לו "סאלם תומאכ", יעני יבורך פיך. כלומר אמן. בטח שלא שואלים אותו "מה יש לך לחפש כאן?", בטח שלא זורקים עליו אבן. היו ימים שגם הערבים חינכו כך את ילדיהם. אין דרך אחרת לדו־קיום. עדיין יש זקנים ירושלמים שזוכרים איך בשבתות נהגו הערבים לרדת מהחמור בכל פעם שעבר מולם יהודי ולברך אותו בשבת שלום. זה לא היה כל כך מזמן. זה, פחות או יותר, מה שיהיה כאן בסופו של דבר. זה אולי לא מזרח תיכון חדש, אבל זה המזרח התיכון ההכרחי. אין ולא יכול להיות תסריט אחר. השאלה היא כמובן כמה זמן זה ייקח ואם נזכה לראותו בעינינו.

• • •

בעבר היו בעלי טורים בעיתונות פונים מפעם לפעם לאיזה קורא היפותטי. הכותרת החגיגית היתה יכולה להיות משהו כמו: "לידידי הערבי", "מכתב גלוי לשכני החרדי" ושאר תופינים מהסוג הזה. תמיד חשבתי שמדובר בסגנון מזויף במיוחד של כתיבה, וממש לא בא לי ללכת על מכתם נמלץ מהסוג הזה כלפי נמען וירטואלי. זה כמו לארח אושפיזין ולחשוב שאתה מכניס אורחים דגול. אני רוצה לדבר איתם. עם השכן הערבי שלי שעדיין לא התמכר להסתה ולהצפת האדרנלין של הקריאות הקצובות. גם אם יש משפחה, חמולה או אדם אחד בצור באהר, שועפאט או בית ע'ור א־תחתא שהרגישו קצת לא נעים עם הנאום של אבו מאזן; עם הדיבור הזה על רגלי יהודים וטינופת יהודית, שממש מזמין תרגום לגרמנית. איתם אני חייב לדבר. אין לי מושג כמה קוראים ערבים יש לטור הזה, אני מניח ומקווה שיש. גם אם יש ביניהם אחת שזריקות אבנים על מכוניות משפחתיות מביישות אותה, כמוסלמית, כאישה וכבת אנוש - איתה אנחנו חייבים לשוחח. לצערי אני כבר לא מצפה לגינויים מכיוון חברי הכנסת הערבים. הם את ההחלטות שלהם כבר קיבלו. ומילים כמו "גזעני", "צמא דם" ו"פשיסט" שמורות אצלם רק לוויכוחים בעברית. אבל עם השכנים שלי אני חייב לדבר, ולו כדי שהבמה לא תישאר נחלתם הבלעדית של מורעלי הדעת וכדי להיווכח שלא כולם כבר השתגעו לגמרי.

קיצוניות היא לפעמים בעיקר עניין של אוצר מילים. דימויים גרועים. מטאפורות אומללות. אלו יכולות להיות סיבות מספיק טובות להוליד פנאטיות מכל סוג. אחת הבעיות של האורתודוקסיה היהודית הקיצונית היא, למשל, ההשוואה השגרתית בין אלוהים לבין מלך. כשחז"ל חשבו על מלך, הם ראו בדמיונם קיסר רומאי, ולאט לאט זה חילחל לאמונה. השוואה בין אלוהים לבין יוליוס, אוגוסטוס או קליגולה היא מטאפורה איומה, אם אתם שואלים אותי. מצד אחד, אפשר להבין את חז"ל. הקיסר היה הדמות האנושית רמת המעלה ביותר שהם יכלו לתאר לעצמם. מצד שני, זה הופך את אלוהים לגבר גדול, שליט שרירותי ויהיר שמסוגל לגזור דין מוות בתנועת אגודל, בלי שיקול דעת ובלי למצמץ. לא כל כך אלוהי מצידו. מעניין לחשוב מה היה קורה ליהדות אם חז"לינו היו חיים תחת שלטון דמוקרטי מודרני.

לא פעם, בוויכוחים אינסופיים עם נציגי דת ערבים, עולה מטאפורה אומללה לא פחות. ברגע שמדובר על האפשרות והצורך לחלק את המקומות הקדושים, את שעות התפילה, ובכלל, את הסובלנות הדתית. הם נוטים לשלוף את נשק יום הדין הרטורי ולהשוות את אל־אקצא לאישה. לאישה החוקית שלהם כמובן, שהיא קניין פרטי ורשום בטאבו. היית מתחלק באשתך? הם מרעימים.

אבל מה לעשות, המטאפורה פשוט לא מוצלחת. היא איומה. היא עושה עוול לנשים. וגם עם המקומות הקדושים היא לא ממש עושה חסד. הבעיה היא שמי שמאמין בדימוי הזה באמת ובתמים רואה את כל המחלוקת היהודית־ערבית על ההר ועל הארץ כסוג של משפט שלמה. היהודים שמוכנים להתחלק (באישה שלהם; בילד) הם לא רק חלשים. הם בעיקר שקרנים. או רקובים עד היסוד. בעצמם הם יודעים יפה שזה לא שלהם. אחרת, איך הם מוכנים לחלוק?

לכן, חברים יקרים, חייבים להחליף מטאפורה. אבל בדחיפות. יהודים וערבים צריכים לנער מעליהם את ההתקרבנות הארורה שמעניקה להם פטור גורף מכל התחשבות. עקרון העל של הפנאט הדתי, "אני דורש ממך לכבד את העובדה שאני לא סופר אותך", לא יכול לעבוד. ברגע שאתה פורש מחצלת וכורע להתפלל בשכונה שלי, סאלם תומאכ, חזק וברוך, בראבו וסחתיין, אבל הרשה לי לראות בזה גם הזמנה אל השכונה שלך ואל רוחב הלב הסובלני שגם אתה מחויב בו על פי אמונתך.

בסוף נצטרך כולנו ללמוד להתחלק. אבל יכול להיות שקודם כל צריך להחליף מטאפורה.

shishabat@israelhayom.co.il(איור: עציון גואל)טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאי להכיר