בדשא אצל אביגדור

בתחילת שנות התשעים, עם שחרורו מצה"ל, כשהוא עטור אותות מלחמה וסיפורי גבורה, החליט תא"ל אביגדור קהלני כי העובדה שהוא פושט מדים אינה אומרת בהכרח שגם הקשר עם החברים שעשו איתו דרך ארוכה יתנתק. בהתנהלות צבאית, ממש כמו בספר, קבע כי ימי שישי בצהריים יוקדשו לטובת מפגש עם החברים שאיתם גדל ולחם, וכך היה. בפעם הראשונה הם היו שלושה, במהלך השנים צירף קהלני עוד אחד ועוד אחד, וכך גדל והלך המוסד אשר היום חוגגים חבריו חצי יובל של מפגשים מעוררי השראה. 

מדי שבוע בשבוע נפגשים חברי "הפרלמנט" במסעדת "הפינה הירוקה", השוכנת לצד נחל הירקון בת"א. ממוצע הגילים בשולחן עומד על 70, אך מרגיש צעיר בהרבה, ואותו מרכיבים 23 גברים - 12 תתי־אלופים בדימוס, שלושה אלופי משנה, אלוף אחד, רופא, חברים נוספים משירותו הצבאי של קהלני וגם מי שעשו חיל מחוץ למסגרת הצבאית בעולם העסקי. מדובר בחבורה מקסימה, מצחיקה, ולא פחות חשוב מכך - בגיבורים שבזכותם אנו ממשיכים לנשום את אוויר הארץ שלנו.

 

מתווכחים מתוך אהבת הארץ 

"הפרלמנט הוא מנהג שלנו, אבל אני רואה בו גם חוק של חובת הגעה", מסביר קהלני שמפקד על המפגשים, "אנחנו נפגשים בכיף לארוחה חלבית ודנים בנושאים הבוערים במדינה. יש לנו מרצים אורחים שמגיעים מדי פעם - פוליטיקאים, אנשי רוח, עיתונאים ועוד. יש לנו תמיד צורך לחלוק חוויות, ולפעמים הדיונים שלנו מגיעים לצעקות אימים כי בפרלמנט יש מגוון רחב של דעות. בין הימנים לשמאלנים יש לפעמים ממש מלחמה, כי כל אחד מגיע עם תפיסת עולמו. יש כאלה שחושבים שצריך לחזור לנהר הירקון כגבול ויש כאלה שחושבים שצריך להישאר על הירדן, אך כולנו אנשים מאוד שורשיים. הוויכוח הוא לא על כמות האהבה למולדת, אלא על איך אפשר לשמור עליה". 

תא"ל חגי רגב (72), בעברו המזכיר הצבאי לשר הביטחון יצחק רבין, מוסיף כי "אנחנו חבורה שמשחקת לעצמה כאילו שהיא עדיין מנהלת את המדינה. פעם היינו בין מעצבי המדינה, רבים כאן היו גנרלים, אבל כיום אנחנו עוסקים לבדנו בבעיות ברומו של עולם". 

חוגגים יום הולדת 70 לקהלני

מלחמת יום כיפורים עוד לא נגמרה בפרלמנט, מכיוון שרבים מחבריו לחמו אז כמפקדים. "זו מלחמה שיש עליה כל הזמן ויכוחים. יש פתגם שאומר שהעתיד ברור והעבר משתנה, תלוי מי כותב אותו. לי היה העוז כסגן אלוף צעיר לכתוב ספר מייד אחרי המלחמה ('עז 77'). מרבית הספרים על המלחמה נכתבו 30 ו־40 שנים אחרי. אפשר לנתח פסיכולוגית מה קרה, אבל אחרי עשרות שנים הדברים לא מסתדרים בדיוק בשכל ובמציאות כפי שהיה. לפעמים מתעוררים ויכוחים אם הדברים שנכתבו הם אמת או המצאות, או דברים שבתהליך של זמן אנשים בונים ומשלימים", מספר קהלני, אשר גדוד 77 בפיקודו ניצח בקרבות העזים בעמק הבכא במלחמה. 

בכל פעם הוויכוח עוסק בסוגיה אחרת. לפי קהלני, "יכולה לעלות סוגיה על למה לא גייסו את המילואים, איך זה שאנחנו היינו מפקדים סדירים ועמדנו על הקו, ראינו את המלחמה מתקרבת אלינו, וכאילו מאחורינו לא היה אף אחד שיחשוד בזה. יש ויכוחים על יחידות וחטיבות, כל אחד מזווית הראייה שלו. אני חושב שהקונצנזוס בסוף הוא שבגילנו אנחנו מבינים שכל מי שהיה תחת אש - מגיע לו כבוד". עוד הוסיף קהלני כי "אני חושב שבסוף, אחרי הוויכוחים של 'מלחמת הגנרלים', אנחנו היינו האנשים שעשו את העבודה ולא אלה למעלה. ממרחק של זמן יש הערכה לכל מי שהיה שם. כל מי שעבר שם את טבילת האש חוזר אחר. מי שהמוות נגע בו ומי שהוא נגע במוות, ומי שהמוות היה סביבו ואנשים שהיו תחת פיקודו מתו, חוזר מהמלחמה אדם אחר. אפשר לקרוא לזה פוסט־טראומה, שזה כאילו משהו חזק מאוד, אבל כל מי שחזר מהמלחמה יש לו מן הטראומה שהוא סוחב איתו. השאלה היא אם הוא מוביל את זה לכיוונים טובים או לא טובים. בדרך כלל לוחמים שעברו את שדה הקרב יודעים בתהליך של זמן להוריד את זה, להפוך ליותר אנושיים, חברתיים, אכפתיים לסביבה ולמה שקורה למדינה, יותר ערניים לנושא של מצוקות של אנשים. אנשים חוזרים טובים יותר מהמלחמה. רואים את זה ממעוף הציפור, ובפרלמנט שלנו יש אנשים כאלה". 

 

הכל נשאר במשפחה 

המפגשים של הפרלמנט בצהרי שישי שמורים לגברים בלבד, אך מכיוון שמדובר בחבורה של קצינים וג'נטלמנים, הם דואגים לא להשאיר את נשותיהם מקופחות. במשך שנים רבות הם חוגגים בזוגות ימי עצמאות, חגי חנוכה, מתחפשים בפורים ולוקחים חלק בכל פעילות חיצונית שקשורה לציונות, כגון הרצאות והצגות. מי שאחראים להפקת אירועים אלה הם אנשי ועדת התרבות של הפרלמנט - יו"ר הוועדה הוא תא"ל איתן (קאולי) קינן (67), ששימש סגנו של קהלני בגדוד 77, חטיבה 7, במלחמת יום הכיפורים. הוא גם זה שצירף את יצחק דויטש השריונר לפרלמנט. סגן יו"ר הוועדה הוא תא"ל בני טרן (68), שבאותה העת לחם בסיני כסגן מפקד גדוד 184 של חטיבה 14. "תרבות היא ערך בפני עצמו ואנחנו מנסים לקדש אותו בעשייה שלנו. יש אצלנו דגש על מפגשים משפחתיים בחג העצמאות, ומדי פעם אנחנו מזמינים איש מעניין למפגשים בפרלמנט או בבית של אחד החברים. תמיד אנחנו בוחרים באנשים אקטואליים - בוז'י (יצחק הרצוג; ד"ר), אהוד ברק, מישה אהרנס, בועז ביסמוט - הגיעו לדיונים אצלנו ועוד רבים אחרים", מספר קינן. טרן מוסיף בחיוך כי "אנחנו מאוד אוהבים לשיר ביחד, שירי ארץ ישראל, בעיקר. כל מפגש מסתיים בשירה. אני מכין שירונים ומחלק לכולם. בדרך כלל אנחנו מתחילים ב'שלום עליכם' שמכניס אותנו לאווירת שישי לקראת השבת ומסיימים ב'שיר החברים' של הגששים או ב'שיר המפקד' שכתב קהלני ליום הולדתו ה־70. אנחנו משקיעים בזה ואפילו עושים קולות באוקטבות שונות. אנחנו גם שמחים לקלוט אורחים. השבוע הגעתי עם חברי, הגנרל ההודי אשוק מהטה". 

חברים עוד מהאוהל בטירונות. קהלני וצמרת

מעבר לאירועים החברתיים, לטיולי הג'יפים המשותפים ולשלל הפעילויות של החבורה, מי שמספק עבורם הצצות ייחודיות אל העתיד הוא תא"ל חיים ברק (70), שלחם כמפקד גדוד 82 בחטיבה 7 במלחמת יום הכיפורים והיה מי שהביא את הציפרטרים לארץ (טנקים בריטיים שהוחזרו לאחר מכן; ד"ר). לאחר שחרורו מונה למנהל ההקמה של פרויקט הקריה ומנהרות הכרמל, ובימים אלה עובד ברק על פרויקט אגירה שאובה שבגלבוע. ברק העניק לחברים הצצות אל הפרויקטים הגדולים שהקים עוד הרבה לפני שכלל האוכלוסייה זכתה להיחשף אליהם. לברק יש קשר משפחתי לאל"מ אילן סהר (70), ששימש קצין המודיעין של חטיבה 7 במהלך המלחמה. ליאור, בנו של ברק, נשוי לקרן, בתו של סהר. סיפור האהבה בין הילדים לא נולד אמנם דרך האבות, חברי הפרלמנט, אך גם הוא בעל נגיעה צה"לית, שכן השניים התאהבו בהיותם בקורס קצינים. כיום לסבא חיים ולסבא אילן שלושה נכדים משותפים - איתי (14), רועי (11) ורוני (8). 

מי שחיתן את קרן וליאור הוא אל"מ הרב ישראל זינגרביץ' (69), בעברו סגן הרב הראשי לצה"ל וכיום הרב הראשי לפרלמנט. במהלך השנים נוצר נוהל: הרב זינגרביץ' מציג במפגש השבועי את פרשת השבוע והשריונרים סביב השולחן, שאותם הוא מכיר מהזווית שמחוץ לטנק, מרחיבים את האופקים. זינגרביץ' הוא חלק בלתי נפרד מצוות הלוחמים, אך מזווית אחרת בצוות. בתחילת שנות השבעים בצה"ל לא היו רבנים צבאיים, אלא קציני דת. בחטיבה 7 נערך הפיילוט הראשון של רבנים צבאיים וכך מונה זינגרביץ' לרב החטיבה. לאחר מכן שימש הרב של האוגדה בסיני במהלך מלחמת יום הכיפורים. "אביגדור תמיד היה אומר שרב יכול להיות מוקש או רמזור. אני השתדלתי תמיד להיות הרמזור", משתף זינגרביץ', "ולכן גם עשיתי קורס הסבה לשריון באותה התקופה. הגעתי למסקנה שאתה לא יכול להיות רב של טנקיסטים מבלי להרגיש את תחושותיהם. אם הלב שלך לא פועם בקצב אחר עם היעלמותם של הטנקים ממך אל האופק, אל תבוא לשריון". זינגרביץ' המשיך עם החברים מהשריון עוד הרבה אחרי וזכה לחתן רבים מהם, כמו גם את דור ההמשך שלהם. כאשר הרב לא נמצא במפגשים, תא"ל שלום בן משה (67), כיום ראש עיריית ראש העין ובעברו קצין חינוך ראשי וקצין משטרה צבאית ראשי, מעביר את פרשת השבוע. "אני גדלתי בגולני, ותראו מה זה, השריונרים סביב השולחן הסכימו לקבל גולני", צוחק בן משה, שלקח חלק במבצע אנטבה, "אני מגיע מבית מסורתי ומכיר את המקורות שלנו, תרבות התלמוד, המשנה והרמב"ן. ברשות הרב, אני לעיתים עושה אקטואליזציה של פרשת השבוע. חשוב שנקשר את הפרשה למקום שאנחנו נמצאים בו כרגע ולהבין את עומקה בתחום החברתי והפילוסופי".

עוד בין הגנרלים בפרלמנט נמצאים תא"ל אהוד גרוס (69), בעברו קצין החינוך הראשי של צה"ל. במלחמה הוא התנדב להצטרף לכוחות הלוחמים ושימש מ"פ בגדוד 407 של חטיבה 600, שהשתתף בקרבות העזים בחזית סיני. גרוס הוא שחמטאי בדרגת אמן ולאחר שחרורו מילא תפקידי ניהול בכירים בתחום התרבות; אל"מ בני ארד (72), שהיה במלחמת יום הכיפורים קצין המודיעין של חטיבה 875 בציר הג'ידי (סיני). כיום הוא מלווה קבוצות נוער במסגרת "צהלה" ומנחה אותם עד לגיוס; תא"ל יצחק רבין (68), שבפרוץ מלחמת יום הכיפורים כיהן כראש לשכתו של אברהם אדן, מפקד גייסות השריון, ובמינוי חירום לחם כקצין המבצעים שלו באוגדה 162. לאחר שחרורו שימש מנכ"ל בחברת ברינקס ישראל; ואלוף עמרם מצנע (70), שהיה מפקד קורס קציני שריון בזמן המלחמה, ח"כ לשעבר מטעם מפלגת העבודה והתנועה, בעברו ראש עיריית חיפה, שנכנס לאחרונה לפרלמנט.

 

הפושטק והמצטיין 

עוד מימי האוהל בטירונות שומר קהלני על קשר עם חברו שמעון צמרת (71), משורר זוכה פרסים ומנהל מכון אבני, המכללה לאמנויות ועיצוב ת"א. שניהם היו בפיקודו של הסמל יוסי כהן ואחר כך, כשהתמקצעו, בפיקודו של המ"מ אלישיב שמשי (74), לימים תא"ל, אשר עוטר בעיטור המופת על תפקודו כמג"ד שריון במלחמת יום הכיפורים ונודע כיום כהיסטוריון צבאי. "הענקתי לקהלני את הדרגה הראשונה שלו. בזמנו זה היה טר"ש, דרגה שהיתה שמורה רק לחיילים מצטיינים. החברות שלו עם צמרת נראתה לי מוזרה, כי קהלני היה טיפוס שרצה לעשות כמו שצריך ושמעון היה בחור פרא שלא קיבל מרות והיו איתו המון בעיות. לימים שמחתי לדעת שהפך למנהל גדול, בשבילי כמפקד זו גאווה לדעת שאדם שהיה יכול ליפול בצורה אחרת פרח", מספר שמשי. 

אך לימים התברר כי בחברות הזאת, קהלני היה לא פחות מתוחכם מצמרת. "הייתי חייל גרוע, מסרב פקודות סדרתי ותמיד מסתבך. בסופ"ש אחד רותקתי לבסיס וביקשו מתנדב שיישאר איתי שבת בבסיס בדרום. במעשה אצילי, אביגדור התנדב", מספר צמרת. אך לשניים היו תוכניות אחרות. הם דהרו על אופנוע ה־BSA של קהלני לעיר הגדולה תל אביב וחגגו אל תוך הלילה. "כשחזרנו לבסיס צעק עלינו הש"ג: 'אבי ושימי! כל הבסיס על הרגליים, מחפש אתכם'. הרגשנו כמו שני טירונים מושתנים ומושפלים שעלו עליהם. נשפטנו, אני נכנסתי לכלא ואביגדור קיבל ריתוק. בזמן שהוא נשפט הייתי מבעד לדלת ושמעתי את המ"פ אומר לו: 'אתה חייל מצטיין, מה אתה מתחבר לבחור הפושטק הזה שמקלקל אותך', אבל הוא בכלל לא תיאר לעצמו שמי שיזם את כל המהלך היה בכלל אביגדור", צוחק צמרת. 

חתונתם של ליאור, בנו של תא"ל חיים ברק (מימין), וקרן, בתו של אל"מ אילן סהר (משמאל) 

באוקטובר 1973 יוסקה לוטנברג (זקן הפרלמנט, דור תש"ח; ד"ר), יו"ר ארגון נכי צה"ל בזמנו, תיכנן את ערב הפתיחה של בית הלוחם הראשון בארץ בת"א. אלפי אנשים הוזמנו, ובהם מאות תורמים, אך האירוע בוטל עם פרוץ המלחמה. לוטנברג, איש פלמ"ח שעזב את ביתו בגיל 16 לטובת הגיוס, לוחם במלחמת העצמאות בחטיבת הראל המפורסמת ונכה צה"ל מהמלחמה, התייצב חמישה ימים לאחר מכן בגדוד של קהלני וחיפש את בנו איתן. הוא היה משוכנע כי בנו נלחם ברמת הגולן, אך התברר לו כי הוא נשאר בסיני. חודשים ארוכים איתן נעדר ולוטנברג הפך ליו"ר ועד הורי הנעדרים במלחמה. במשך תשעה חודשים הוא לא ויתר, תיחקר ושאל, הפעיל את כל מי שיכל. לבסוף אותר בנו ללא רוח חיים. "גדוד 77 בפיקודו של קהלני בזמן המלחמה ידע לעשות משהו שלא ידעו אחרים, וזה ליצור קשר עם המשפחות. אביגדור טילפן אלי בנוגע לאיתן ומייד נפגשנו. מאחר שהוא היה נכה צה"ל מששת הימים, נפשותינו נקשרו אחת בשנייה ונוצר בינינו קשר הדוק שנמשך עד היום", מספר לוטנברג. 

צעיר הפרלמנט, ומי שמכונה הילד המאומץ שבחבורה, הוא ברוך אסקרוב (60), אחיו הצעיר של שמואל אסקרוב (66), זוכה עיטור העוז ממלחמת יום הכיפורים. במלחמה עצמה שמואל היה סגן מפקד גדוד 53 ולקח חלק בקרבות הבלימה ברמת הגולן. שם הוא ספג כדור לראשו מטווח קצר והעובדה שנשאר בחיים מוגדרת נס רפואי. ברוך הלך בדרכו של אחיו והתגייס גם הוא לחטיבה 7, שימש קמב"צ של גדוד 82. "אני המעריץ מספר אחת של אחי. הכיסא שלי בפרלמנט הוא למעשה הכיסא שלו, אני רק ממלא מקום. התחתנתי לפני חמש שנים בפינה הירוקה, כך שלמעשה אחד ממפגשי יום שישי הפך לחתונה שלי. הרגשתי ששם נכון לעשות זאת. הפרלמנט הוא חלק מחיי ולכן הפרלמנט כונס הפעם אל תוך חתונתי וכך חגגתי עם משפחת השריון", משתף אסקרוב, כיום איש קול ישראל ובעברו עוזר ויועץ לשמעון פרס בתפקידיו בממשלות האחדות. 

 

כבוד אחרון מהחברים 

לאחר מלחמת יום הכיפורים מונה קהלני לסגן מפקד בית הספר לשריון והחליט לעשות ביקורת במרפאה, שם פגש את ד"ר גלעד כהן (74), הרופא שבדק את החיילים הפצועים ומיין מי מהם כשיר לחזור לשדה הקרב. "אם יש הקפצה וחייל נמצא בתוך אמבולנס, מה אתה נותן לו?" נזכר ד"ר כהן בשאלתו הנוקבת של קהלני, "התרגזתי עליו מאוד. הוא הגיע לעשות ביקורת במרפאה, ולא הפסיק להעביר ביקורת מילולית, בין שעל ציוד רפואי ובין שעל חלקי חילוף לאמבולנס. אבל מהר מאוד נרגענו שנינו והגענו למסקנה הברורה כי קהלני מכבד אותי בעניינים הרפואיים ואילו אני מכבד אותו בענייני השטח. וכאן נוצר הקליק בינינו". מאז השניים צברו אין־סוף חוויות משותפות בעשרות שנות חברותיהם ואפילו נפלו עם טרקטורון לבור במהלך שירותם הצבאי. ד"ר כהן, רופא פנימאי בהכשרתו, הוא חלוץ הדיקור הסיני בישראל, תחום שאליו פרץ עוד בתחילת שנות השבעים. הוא נחשב למומחה גדול בישראל ומטפל בכאב הפיזי שעוד נותר מהקרבות והעצים עם הגיל של רוב השריונרים סביב השולחן. 

ד"ר כהן לא היה הרופא היחיד בפרלמנט. לפרופ' אריה רוט ז"ל (65), מנהל היחידה לטיפול נמרץ לב באיכילוב, שהלך לעולמו בתחילת החודש לאחר מאבק במחלה קשה, היה מקום של כבוד (ג"נ: פרופ' רוט הוא אביה של דניאל רוט, כותבת שורות אלה). בתחילת שנות התשעים פגש פרופ' רוט את קהלני באירוע בית ספרי שאליו ליווה את בתו, לטובת הארגון 'תנו לחיות לחיות', בזמן שהתמודד לראשות עיריית ת"א. "ניגשתי אליו ואמרתי לו שהוא הגיבור שלי. מבחינתי, אביגדור קהלני מסמל גבורה, אומץ, חוכמה. רופא יכול להציל לאלפים את החיים, קהלני הציל חיים למדינה שלמה", סיפר פרופ' רוט בראיון לכתבה זו לפני פטירתו. המפגש הרגעי הסתיים בחיוך מצד השניים ולאחר תקופה, כאשר הקים קהלני את מפלגת "הדרך השלישית", הציע תא"ל אלישיב שמשי לצרף את פרופ' רוט לאחר שצפה בו מביע דעה נחרצת כנגד ירידה מרמת הגולן, בתוכנית המעגל של דן שילון. השניים נפגשו וקהלני נדהם לגלות כי מדובר באותו האב שפנה אליו עוד באירוע הבית־ספרי. פרופ' רוט היה למעשה חבר הפרלמנט היחיד שעבר מעין אודישן כניסה אצל קהלני. לימים הפך ליו"ר ועדת הבחירות של הדרך השלישית ואף הוצע לו מקום ריאלי ברשימה, שלו סירב כי העדיף להציל חיים כרופא. פרופ' רוט הגדיר את אנשי הפרלמנט כיפי נפש אמיתיים. הוא האמין בדרכם ורחש להם כבוד רב. בדרכו האחרונה, מי שנשאו את גופתו לקבורה הם החברים מהפרלמנט ובראשם, הגיבור שלו מאז שהיה בן 16, אביגדור קהלני. 

 

מחויבות קבוצתית 

רוב חברי הפרלמנט משובצים בתוך האגודה למען החייל, שבה מכהן קהלני כיו"ר. מי שעמד במשך שבע השנים האחרונות בראש הוועד המנהל הוא תא"ל יום טוב תמיר (71), בעל עיטור המופת על פועלו במלחמת יום הכיפורים (פיקד על גדוד 9 בדרום תעלת סואץ). קהלני גם דאג בזמנו שחבריו מהפרלמנט ישובצו בתפקידי מפתח במפלגת הדרך השלישית, כמו גם במשרד לביטחון הפנים שבו היה קהלני לשר. מנכ"ל המשרד בזמנו היה תא"ל אמי פלנט (64), שכיהן כקצין שריון ראשי וקיבל את עיטור העוז במלחמת יום הכיפורים (מפקד פלוגה ח', קרבות עמק הבכא), וחגי הרצל שימש ראש הלשכה לתקופה (והאחראי לתחום שנת השירות במשרד הביטחון). "בכל מקום שאני נמצא בו, אני יונק את החברים שלי לתוך הגוף זה. כך, מטבע הדברים, קודם כל אני מאמין בהם, אני לא רואה בהם יס־מנים, אלא אנשים שחושבים נכון וכן הלאה ואפשר איתם לא לעשות פוליטיקה, אלא לעבוד", משתף קהלני. 

דוגמה למחויבות בין החברים היתה בשנת 2000, כאשר קהלני הועד לדין, הואשם בקבלת טובות הנאה ממו"ל עיתון מעריב, עופר נמרודי - וזוכה. "ניצחתי בכל הכיוונים, אלה היו סתם האשמות שווא", מספר קהלני. אבל מה שבלט אז היתה התמיכה של חברי הפרלמנט: "כשהייתי בא למשפט לא היה אפשר להכניס רגל לתוך המשפט, כי כל החברים הגיעו והתייצבו על המדרגות, במעברים. ראיתי אנשים אחרים כשהם נשפטו יושבים לבד באולם, אבל לא אני. החברות אצלי כבר עברה את המבחנים האלה של האנשים וזה היה מדהים. זו תקופה שלא עברה בקלות והם התייצבו בכל משפט במשך שנים".

מהו הסוד של הפרלמנט? שהרי כל אחד מחבריו יכול היה לגייס סביבו קבוצת חברים. התשובה החד־משמעית היא במיוחדות של קהלני. אנשים נהנים מהקבוצה, מהחברותא, אבל בשביל שתהיה חברותא צריך להשקיע. והוא משקיע. אם זה מבחינת לתת את הדעת על מקום ההתכנסות: הפינה הירוקה - מקום כשר, יש רב, צריך להתחשב; קהלני לא נותן למפגשים להתנהל בצורה של נט־וורק או חנטריש - מי שמגיע צריך להגיע בזמן ולהישאר עד הסוף, אחרת הוא יחטוף; הוא רותם את עצמו, שוקד על ימי זיכרון ומכנס בביתו ישיבות; הוא מנחה את הטקסים, מכין את הטקסטים ודואג גם לפרט הכי קטן, כגון רמקולים. דרך הפרטים הקטנים רואים את המחויבות שמייצר קהלני בשולחן, והם כמובן שמחים לגמול לו. כשאמו שרה קהלני ז"ל נעלמה מבית דיור מוגן (סבלה ממחלת האלצהיימר), בנה, השר לביטחון הפנים דאז, לא הפעיל קשרים במשטרה וגם לא בצה"ל. מי שיצאו לחפש אותה וגם מצאו אותה לאחר לילה שלם היו החברים - בתו של קינן, למען הדיוק - דבר שמוכיח שגם המשפחות עצמן מחויבות זו לזו. "אשרינו שזכינו להימנות עם חבורה שכזאת, עם אנשים הממלאים בתוכן שוב ושוב את המלה 'רעות'", מסכם סא"ל מוטי פרידמן. 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו