כי ככה בא להן

יש משהו משותף לאלבומים החדשים של גליה ירון ורונית רולנד, ולא רק משום ששניהם מאוד יפים. גם לא בגלל הדמיון בין קולותיהן של שתי הזמרות. מה שמשותף לשני האלבומים הוא תחושת החופש שנובעת מהם. אולי אני ממציא משהו שלא היה ולא נברא, אבל נדמה לי, כשאני מאזין להם, שגליה ורונית אמרו לעצמן, או למפיקים שעובדים איתן, משהו כמו: "הרי אנחנו יודעות שבאווירת המוסיקה ששולטת כיום בארצנו אין לנו סיכוי להפוך ללהיטי ענק, אז נעשה את המוסיקה שלנו בלי שום שיקול מסחרי, בדיוק כמו שבא לנו".

כדברי המשורר, חופש הוא מילה אחרת לכך שלא נותר לך מה להפסיד, ואם להיות פחות דרמטי, גם רולנד וגם ירון מן הסתם רוצות להצליח, אבל כנראה לא בכל מחיר. העיקר מבחינתן הוא ליצור משהו טוב. שתיהן עמדו במשימה. שני האלבומים כוללים אמנם כמה וכמה שירים שהיו יכולים להיות להיטי ענק ברדיו נורמלי, אך הם קודם כל אלבומים מוצלחים, כמו שעשו פעם.

יש נשמה

גליה ירון, בת 35, היא בוגרת להקת צופי גבעתיים, להקת "חיל חינוך" ובית הספר "רימון". היא בת זוגו של דודוש קלמס, קלידן "הדג נחש" ואף השתתפה בשירה באלבומי "הדג נחש". ב-2006 יצא אלבום הבכורה שלה "חדרי המתנה" בהפקת דודוש קלמס.

בצליל של האלבום החדש שלה, "אף מילה", יש משהו מטעה. ברגע שזמרת (וכמובן גם זמר) בוחרים ללכת על סאונד R&B-פופ-דאנס, נדמה שהם "פחות רציניים" במסרים שלהם, פחות אישיים ואמיתיים, שהעיקר בשבילם הם הסאונד וההפקה המוסיקלית. אז זהו, שלא. לפחות לא במקרה הזה.

הסאונד אכן רקיד ומשובח בתחומו. ברוב השירים העיבוד וההפקה הם של ילד הפלא הגאון ג'וני גולדשטיין, בהם להיט האלבום "סוף העולם". שני שירים פחות דאנסיים הם "שחור לבן" בעיבוד ובהפקה של דודוש קלמס, ו"כוכב כבוי" בעיבוד אבי ליבוביץ'.

אלא שהסופר-מהוקצעות של ההפקה לא באה על חשבון הנשמה. ירון, שכתבה והלחינה את כל השירים, אינה זמרת שצורחת את הכאבים או את השמחה שלה. היא עושה את זה בדרך מאופקת, שקטה, כמעט מרומזת. כאילו כדי לא להפריע לשלום הציבור (או לפחות לא להעיר את התינוקת החדשה שנולדה לה לא מזמן). היא שרה בצורה מעודנת, אינטימית, מלווה את עצמה בגיטרה אקוסטית, ואת הפרטיות המלנכולית שלה עוטפת הפקה מוסיקלית כיפית ונעימה שעושה מעניין באוזן.

כאב מתוק

רונית רולנד, בת 40, החלה את הקריירה שלה כבר בגיל 5 בפסטיבל הילדים. מאז היא התעסקה במוסיקה כל חייה, כמלווה של אחרים (בין השאר עם נורית גלרון ולאה שבת) וכיוצרת עצמאית, למדה ואחר כך לימדה בבית ספר "רימון", הדריכה חבורות זמר, הלחינה מוסיקה לטלוויזיה ולתיאטרון, עיבדה והפיקה אלבומים לאחרים, הופיעה עם אחרים (בין היתר עם נעמי שמר במופע משיריה) וגם לבדה. ב-2001, אחרי יותר מ-25 שנות פעילות, יצא אלבומה הראשון, "עד סוף הזמן", ומאז יצאו עוד שני אלבומים.

באלבומה הרביעי והחדש, "הערות שוליים", רולנד, בדומה לירון, באה בעדינות, עם הרבה כאב מתוק ("אין כאב מתוק יותר מאהבה", כדבריה). אצלה ההפקה המוסיקלית לא מנסה להרקיד אלא הולכת על רוק רך, וכך המילים מקבלות מקום של כבוד והרבה תשומת לב, כשהתפרצויות הגיטרות הנפלאות פה ושם או עיבוד המיתרים וכלי הנשיפה המצמררים מחזקים את האמירה.

היא שרה מילים שכתבה בעצמה ובעיקר כאלה שכתבו, לעיתים בשותפות איתה, אשכול נבו, אסף מדמוני, צרויה שלו, גלית וולף ונעמה לנדאו. רולנד הלחינה את כל השירים, פרט לשניים.

בכל השירים היא נשמעת מאוד אישית ופרטית, עצובה אך בכל זאת אופטימית, גם בזכות ההפקה המוסיקלית המאוד רגישה של מוטי ביקובסקי, הפקת השירה הנינוחה של רפי פרסקי, העיבודים של מוטי ורונית והנגנים המצוינים. כולם יחד יצרו אלבום מעורר ומרגש מוסיקלית, דווקא בגלל שאין בו דרמה מוסיקלית גדולה.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו