שנת לידה: 1895

לפני כמה שבועות חגגו בקיבוץ דגניה יום הולדת לחמשת בני הקיבוץ שהגיעו בשעה טובה לגיל 100. את מאיר דוד-פור זה שיעשע. מה זה הצוציקים האלה, חשב לעצמו. כשהם נולדו, אני כבר הייתי בן 15.

דוד-פור סוחב על הגב שלו חתיכת היסטוריה. בתעודת הזהות שלו נכתב, שחור על גבי לבן, 00.00.1895, משום שאיש לא יודע באיזה יום בדיוק נולד. האמת היא שגם על השנה יש ויכוח: על פי המשפחה, הוא נולד בכלל בערב פסח 1894, מה שהיה מאפשר לנו לתת את הכותרת הנחשקת 116 מלאו לנער. אבל משרד הפנים הישראלי נותן לו רק 115.

אני פוגשת אותו בבית האבות שבו הוא שוהה ברחובות. הוא יושב בכיסא גלגלים, חולצתו לבנה, לכתפיו טלית עם פסי תכלת וזהב, ולראשו קסקט. נראה צעיר מגילו. כשאני לוחצת את ידו, הוא מברך אותי לשלום ושואל מיד אם אני העובדת הסוציאלית. את השיחה הוא פותח בארמית. "ארמית זה שפת הקודש, שפה יפה", הוא אומר בעברית צחה - ופוצח בשיר שכתב לפני שנים בארמית על השבת. מהשיר הוא גולש למזמור "לכה דודי" המפורסם, מנופף באנרגטיות בידיו הגרומות. בן הזקונים שלו, סלים בן ה-70, מספר שאבא יודע 20 שפות: "חוץ מעברית וארמית, הוא דובר גם פרסית, טורקית, ערבית, צרפתית ומילים בשפות נוספות שלמד מהמטפלים שלו - כמו אנגלית, פיליפינית, יפנית, סינית, הודית, ועוד. אבא שולט בכל כתבי הנסתר. הוא מתעורר עם לימוד תורה והולך לישון עם לימוד תורה. זה ממלא אותו בכוחות רעננים, על-טבעיים''.

מאיר פונה לבנו: "אתה זוכר שסיפרתי לך על הבחורה העיראקית שמכרה עגבניות בשוק בפרס-"

"זאת היפהפייה שהבטחת להתחתן איתה ובסוף ברחת לה והתחתנת עם אמא-" משיב הבן בשאלה - והשניים פורצים בצחוק, כממתיקים סוד משפחתי ישן ומוכר.

"לאבא שלי יש ראש כחול", מבאר סלים, "הרבה בחורות והרבה חוויות עבר בחיים, אבל כבר יותר מ-50 שנה שהוא מתאבל על אמא".

"אוהו, היו ימים שעשיתי הרבה שטויות", נזכר דוד-פור, וניכר שהוא מפליג בדמיונו למחוזות רחוקים. "הייתי צעיר. היום זה כבר לא מעניין אותי. פעם, אחרי שאשתי נפטרה, הילדים היו מנדנדים לי שאמצא מישהי ושאחיה איתה. היתה לי אהבה כשהייתי בגיל 90, חיזרה אחרי רופאה בת 80 שרצתה לחיות איתי. דחיתי אותה".

יש לו זיכרון פנומנלי לגילו ומחשבתו צלולה. סלים עוזר לנו להבין את בליל העברית, הפרסית והארמית, והוא משמש לו גם עיניים: מאיר לקה בראייתו לפני 30 שנה.

כששואלים אותו מה הסוד לאריכות ימים, הוא לא מהסס: "אהבה, לא לכעוס ולא לקחת ללב. מה שיהיה, יהיה". אתם יכולים להאמין לו: בשבילו זה עבד. הוא באמת ראה הכל מכל, וכנראה הצליח לא לקחת ללב.

חגית, אהבתו הגדולה, נפטרה לפני 50 שנה, ובשנים שחלפו מאז נפטרו שישה מתשעת ילדיו. האימפריה שהקים בארץ משתרעת לכדי 18 נכדים, 56 נינים, וגם בני נינים ונכדי נינים - לא פחות משישה דורות! מדי כמה זמן הוא רואה עוד נכד של נין שנולד, או בן של נין שמתחתן. "טטה", הם מכנים אותו - "עטרת ראשנו", בתרגום חופשי מארמית.

זמן רב התגורר מאיר אצל הבן סלים בקריית עקרון, שטיפל בו, יחד עם אשתו תקווה וגיסתו יפה, במסירות אין קץ. לאחרונה, אחרי לבטים קשים, החליטו במשפחה להעביר את מאיר בכל זאת לבית האבות "גן דוד" ברחובות.

משימות סודיות על גמל

הוא נולד בעיירה קרנד שבדרום פרס למשפחה עשירה וענפה, שעסקה במסחר ונתנה לעניים. "זה היה בימים שפרס היתה ממלכה מפוארת והיהודים זכו לכבוד מלכים", הוא אומר. כשבנימין זאב הרצל כינס את הקונגרס הציוני העולמי הראשון בבזל, דוד-פור היה בן שנתיים. "למדתי בכל בתי הספר היוקרתיים הלא יהודיים, קיבלתי חינוך טוב כמו של הגויים".

את מלחמת העולם הראשונה הוא זוכר בצלילות. הוא היה בן 19, התגייס לצבא הפרסי ושובץ בשירות החשאי. "הייתי יוצא למשימות סודיות רכוב על גמל, בדרכים לא דרכים, במעבה היער, למקומות מסוכנים שרגל אדם לא העזה לדרוך בהם", הוא מפליג. "היו בי תעוזה וביטחון ואמונה. לא פחדתי מכלום. סמכתי על אלוקים".

לימים עסק דוד-פור במסחר והיה גבאי בבית כנסת. בשנות ה-40 החל לעבוד בשירות הסוכנות היהודית, הבריח יהודים מעיראק לביתו בקרנד, ומשם הם המשיכו לישראל. "הייתי יוצא בלילות, חוצה את הגבול לעיראק ומגיע ליהודים. לפעמים, בשביל היציאה הזו, הייתי צריך לשלם הרבה שוחד בגבול. הייתי מנחה את היהודים שלא ידברו כדי שהשכנים הערבים שלהם לא יסגירו אותם לשלטונות עיראק. כשיצאו, אמרתי להם להעמיד פנים שהם חירשים-אילמים.

"הייתי מביא אותם בחשאי אלי הביתה, משכן אותם במרתף ענק שהיה לנו, מאכיל אותם, עד שהסוכנות היתה מאשרת להטיס אותם ארצה".

גם הבן סלים זוכר היטב את התקופה. "תמיד היו הרבה אנשים במרתף, ואמא היתה עובדת קשה מאוד כדי לבשל ולהאכיל את כולם. אבא היה אומר לכולנו לא לדבר על זה, אחרת נשלם בראשנו. הוא אמר שיהודים חייבים לעזור ליהודים לעלות לישראל. אני גם זוכר איך אנשי הסוכנות היו מחליפים לבגדים מקומיים שאבא נתן להם. הם תמיד היו נחמדים ומפנקים כאלה".

אחד הסיפורים שדוד-פור גאה לספר הוא על הידידות עם השאה הפרסי. "שר החוץ הפרסי, ששמע על עלילותיי בצבא, ביקש להזמין אותי לארוחה בביתו. הוא קרא לי גיבור. אמרתי לו שאין לי בגדים ראויים לארוחה כה מכובדת והזמנתי אותו לבוא אלי. הוא הגיע לביתי, לעולם לא אשכח את היום הזה. חגית אשתי הכינה את המאכל המיוחד שלה, מעיים ממולאים עם כבד. הוא התענג על זה, והפכנו לחברים טובים.

"שר החוץ הוא שהכיר לי את השאה. התיידדנו מאוד. מאז אותה ארוחה הוא היה בא אלינו הביתה מדי פעם. האזור שבו גרנו נראה כמו הבניאס, הרבה מפלים, והוא התאהב במקום. לימים בנה לו ארמון קרוב מאוד אלינו. הוא גם העניק לי אות הוקרה על הפעילות שלי בצבא איראן. השאה תמיד נתן הרבה כבוד, לי וליהודים בכלל. כל מה שרצינו, קיבלנו. הוא אהב את היהודים".

ואם הסיפור הזה נשמע קצת מפוקפק, דוד-פור מדגיש במהלך השיחה: "מעולם לא שיקרתי".

בסוף 1948 עלה מאיר מאיראן עם רעייתו חגית ותשעת ילדיהם, היישר לתרשיחא. אחרי גלגולים בזכרון יעקב, פרדס חנה ומעברות גבעת ברנר, הגיע לקריית עקרון.

"אסור לקחת ללב"

היום שלו מתחיל בשש בבוקר. הרבה לפני ארוחת הבוקר הוא אומר זמירות בעל פה. בשבע וחצי הוא יורד לחדר האוכל. "עד לפני כחודשיים אבא היה יורד למטה, בעזרת הליכון, ואפילו יוצא להליכות קצרות", מספר סלים. אחר כך הוא שב לחדרו, מתפלל שחרית ומקדיש זמן לתחביב הישן: חיבור שירים בארמית מתובלת בפרסית. עם השנים החלו בני משפחתו לשבץ את שיריו בזמירות השבת. "חשוב לשיר ולהיות בשמחה, העצבים הם הדבר האכזרי ביותר שפוגע בבריאות. כל המחלות השונות והמשונות שעולם הרפואה מנסה למצוא להן תרופה באות רק מרוע, גזל ורשעות. כל התכונות הללו גורמות לעצבים".

עד לפני חמש שנים עישן. כיום הוא כבר לא מעשן, אבל שותה כל בוקר ערק ביתי עם פירות יבשים. מספורט הוא סולד. כששואלים אותו, מן הסתם בפעם המי יודע כמה, מה סוד הקסם שהביא לו אריכות ימים, הוא שולף את משנתו ומגייס משפט פרסי עממי: 'אם תיקח כוס, תשבור אותה ותבלע את הזכוכיות, יש לזה תרופה. אבל אם אתה לוקח ללב, לזה אין תרופה'. אסור לקחת ללב. הלב, את יודעת, הוא כמו כדור פינג פונג, כל דבר מקפיץ אותו וצריכים לשמור עליו. הלב לבד מייצר 277 מחלות. קנאה וגאווה הן תכונות רעות שמביאות מחלות. תמיד השתדלתי להיות צנוע, לא להתפאר, לחיות בפשטות - למרות שהיה לנו כסף.

"עוד דבר חשוב, אולי הכי חשוב, זה אהבה ושמחת חיים. אהבתי יהודים, אהבתי גויים. לעולם לא שנאתי מישהו ולא נטרתי למישהו. צריך לשים את כל הרוע והשנאה בצד, להתמקד באהבה. אומרים שמחלות הן מהשמיים. זה לא נכון, מחלות הן מעצבים".

אני שואלת אותו על הרגלי אכילה שמשמרים את הגוף ומאריכים חיים, והוא משיב בהלצה: "אני לא רוצה לחשוף את הסודות שלי, אחרת מה יישאר לי-", ואחר כך ממשיך: "הסוד הוא לא להרבות באכילה. גם הרמב"ם אומר שבן אדם צריך לאכול עד שמרגיע את רעבונו ולהפסיק לאכול כשהוא עדיין טיפה רעב. העמסה של אוכל על הקיבה מביאה להרבה בעיות. לא צריך לנגב את הצלחת.

"בבית הייתי מתעורר מוקדם בבוקר ומתחיל את היום בשתיית שלוש-ארבע כוסות מים חמים, תמיד מים חמים, קרים לא טוב לגוף. לאחר מכן כוסית ערק עם פירות יבשים, מהסוג הביתי. זה היה מספיק לי עד הערב, אז הייתי אוכל משהו חלבי, קל, לפעמים כוס חלב ושני ביסקוויטים, תלוי מה היה בבית. הכי חשוב לא לאכול בחוץ. האוכל שם רעל. אי אפשר לדעת מתי הם החליפו בפעם האחרונה את השמן".

הכיף האמיתי שלו ושל בנו סלים מתחיל לאחר העיסוי היומי שהבן נותן לאביו. אז יושבים השניים ואוכלים בצוותא ממה שסלים הביא - בוטנים, שקדים או פירות יבשים. "אבא קורא לזה זימרת הארץ ומתחיל להרביץ מהנביאים. את יודעת, אבא יודע את כל סודות הרפואה של הרמב"ם בעל פה. הוא מעולם לא לקח תרופות, תמיד רקח לעצמו ולנו. פה, בגלל שהרופאים לוחצים, רק בזמן האחרון הוא התחיל לקחת אנטיביוטיקה".

"לא צריך לפחד מאיראן"

את התורה שלו הוא שמח להפיץ לכל מי שמוכן להקשיב. לא רק לדיירים, אלא גם לאנשי הצוות, שמתייעצים איתו. "לפעמים הם שואלים על הילדים, לפעמים על הבריאות, וגם על כלכלה". "כלכלה", בשפתו של דוד-פור, היא בעצם אקטואליה. "את זה אני הכי אוהב. הנכדים מגיעים כמעט כל יום, מקריאים לי את עמודי הכלכלה והפוליטיקה בעיתונים. אני אוהב לדעת כל מה שקורה בארץ ובעולם". הוא מספק, למשל, את ההבחנה שלו בעניין גלעד שליט: "ישראל צריכה לעשות הכל כדי להחזיר אותו, אבל בכוח, בלי שבויים - כמו במבצע אנטבה".

את השיחות הפוליטיות המעניינות ביותר הוא מנהל עם נכדו, תא"ל יואב (פולי) מרדכי, ראש המינהל האזרחי ביהודה ושומרון. לפעמים הוא נסחף ברגשנות ומבקש ממנו לתקוף בכל הכוח את איראן. "פה, בעניין של איראן, אני מבסוט. אנחנו לא צריכים לפחד כלל. הם לא יכולים לעשות לנו כלום. כמו שהפצצנו בבגדד, אנחנו יכולים לעשות את זה גם באיראן".

עם הנין שלו, ליאור דוד-פור, כלכלן במשרד האוצר, הוא מתעדכן בכלכלה האמיתית, ובעיקר בחינוך. ממה שקורה בתחום האחרון הוא ממש לא מרוצה: "בפרס היה הרבה כבוד למבוגרים, כבוד למחנכים. היום יש הרבה עזות מצח. חוסר צדק מרגיז אותי. במשפחות יש הרבה ריבים בין ההורים, הרבה גירושים, והילדים סובלים. אני חושב שגם כשיש לך אישה רעה, אתה צריך להסתדר איתה".

בכלל, בנוגע לנשים יש לו עמדה ברורה. "אישה היא בור ללא תחתית, אין גבול אצלה. אין לה המילה 'מספיק'. כל מה שתביא לה - היא תרצה עוד ועוד. היצרים של האישה כפולים ומכופלים מאשר של הזכר". בשלב הזה הוא מתבל את דבריו בכמה סיפורים שהיו מעלים סומק גם על פניהם של אנשים צעירים מאוד.

אישה יכולה להיות ראש ממשלה?

"גולדה מאיר היתה ראש ממשלה טובה, אבל נשים לא טוב שיהיו ראשי ממשלה", הוא אומר, ואחרי הרהור קל מסתייג: "בלונדון היתה תאצ'ר בזמנו. היא היתה טובה".

דווקא אחרי הדברים האלה מפתיע לשמוע את יחסו להומוסקסואליות. "אמרתי פעם שיבוא דור שבו המטבע יהפוך לנחושת, האישה תהיה השולטת והגבר ילבש חצאית. אני לא נגד אף אחד. מה שקורה, בא מהקדוש ברוך הוא. אסור להעליב אותם, כך הם נבראו. אני לא מתנגד לאדם רק כי הוא שחור או לבן. אני אוהב את כולם".

בטח יש אנשים שאתה לא אוהב.

"אני לא אוהב את הפרסים השיעים, החומיינים הקטנים. אחמדינג'אד, למשל, הוא בהמה, אנשים חמורים אוהבים אותו. בכלל, הפרסים רוצים לזרוק טילים על ישראל. צריך לתקוף אותם ומהר. אני מאמין שתבוא מהפכה גדולה בעולם, העולם ייהרס, ונחזור לימי חץ וקשת, הדלקת אש מאבן. אחר כך הכל יתחיל מחדש".

כבר ראית הכל וטעמת מהכל, נשאר לך ממה להתרגש-

"היום, הפינוק שלי הוא לשבת ולדבר עם אנשים. אני אוהב אדם. לעצמי אני לא רוצה כלום. כבר היה לי כל מה שרציתי. החלומות והבקשות שלי הם שלילדים ולנכדים ולנינים שלי יהיה טוב. שיהיו בריאים ומאושרים".

יש חלום שעוד לא הגשמת?

"ראיתי בחיים שלי מלחמות, רעב ואסונות. היו ימים שלא ישנתי מהבוקר עד הלילה, כל הזמן עשיתי מסחר. היום, יש יום טוב ויום פחות טוב. יום אני נהנה עוד מהאוכל שמוגש לי, ויום אין לו טעם. החלום שלי הוא לשמור על בריאות טובה כדי לראות את היום שבו כל אומות העולם שעמדו לכלותנו יהיו כפופות לעם ישראל. לחזון אחרית הימים הזה אני מחכה".

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו