נקודת אור

ג'דעאן הקטן תולה בי עיניים חומות גדולות. חיוכו הרחב חושף שתי שיניים קטנות שרק בקעו. הוא מושיט את ידיו קדימה לחיבוק, עיניו מוארות, כולו תזזית של תינוק שרק התחיל לגלות את העולם. אמא דרין מחבקת אותו באהבה, מדגדגת אותו, צחוקם המתגלגל ממלא את החדר.

אחיו אמיר נוסע בבית על מכונית בימבה אדומה. מסובב אותה ימינה, שמאלה, מנסה להצחיק. אחר כך יתרפק על אמו, יבקש עוד כמה רגעים של תשומת לב רק לעצמו. בחודש הבא יחגוג יום הולדת 3. תלתליו הבהירים והארוכים מתנפנפים ברוח, ודרין מנסה לסדר כמה סוררים, שיורדים לו על העיניים.

זה עושה טוב בלב, לראות אותם מחייכים. 

"ג'דעאן נתן לי אור להמשיך את החיים", דרין מביטה בתינוק שלה בעיניים מלאות אור. "למרות שכל הזמן נזכרים באבא שלו ואני עצובה, הוא ואמיר נותנים לי חיוך. נותנים לי תקווה".

פגשתי אותה לפני עשרה חודשים. בעלה, רב־פקד ג'דעאן אסעד, נהרג בפיגוע דריסה בירושלים ב־5 בנובמבר. בן 39 היה, קצין מבצעים במג"ב, שחיכה בתחנת ההסעה של הרכבת הקלה כשמחבל הגיע ברכב מסחרי מאזור הגבעה הצרפתית ודרס את הנוכחים. ג'דעאן נפצע אנושות ומת כעבור כמה דקות. המחבל המשיך במסע ההרג ברחוב הסמוך, ונורה למוות על ידי אנשי הביטחון.

דרין (35) היתה אז עם בטן של חודש חמישי וכאבים בגוף בגלל מחלת ניוון השרירים, שממנה היא סובלת. בינתיים הכאבים רק התגברו, והדמעות לא יבשו. אבל התינוק הזה, מתנה מג'דעאן שנרצח, נותן סיבות גם לחייך.

"כשהוא נולד ידעתי שאקרא לו על שם אבא שלו", היא מסתכלת על תמונת בעלה, ואחר כך שוב על הילד. "למרות שהיה קשה לחזור להגיד את השם ג'דעאן בבית, ידעתי שזה יהיה השם שלו.

"זה מצחיק, לאמיר היה קשה להגיד את השם הזה. הוא קורא לו לפעמים דניאל, כמו השם שאבא רצה. לפעמים הוא קורא לו ג'וג'ו, ככה אני הייתי קוראת לג'דעאן. לפעמים אנחנו אומרים ג'דעאן הקטן, כאילו שג'דעאן הגדול עוד פה. לא אומרים את השם לבד".

דרין עדיין לא סיפרה את תלתליו המשתוללים של אמיר, כי אבא שלו אהב את השיער הארוך. היא לא יודעת עד מתי תוכל לקיים את ההבטחה לא לקצרו. גם הקפה שהיא שותה בבוקר מזכיר לה את האיש שלה שהלך, שהיה מביא לה קפה בכל בוקר כשהיה בבית. והסרטים, והתמונות, והשירה של אמיר, ככה סתם באמצע היום, ממש כמו שאבא שלו נהג לזמזם בבית בשמחה. "כשהוא עושה את זה אני קוראת לו ג'דעאן, והוא צוחק, ואומר, נכון, אבא היה שר ככה".

אמיר מדבר רק ערבית. מבין מעט מאוד מילים בעברית, כך שדרין מרגישה בנוח לספר על הכאב גם לידו.

"הוא עדיין חולם על אבא שלו. לפעמים הוא לא מאמין שהוא מת, שואל מתי הוא חוזר. לפעמים אני מתחילה לבכות והוא מבין, אומר לי בעצמו שאבא לא יחזור שוב, שהוא יודע שהוא מת. ולפעמים הוא מספר לי את כל מה שקרה לאבא".

עד הלידה היה קורא לה דרין. אחרי שנולד אחיו, התחיל לקרוא לה "אִמי", במלעיל (בניב מרמת הגולן, שבו מדברים במשפחה שלה). "כשאמיר קורא לי אמא, זה נותן לי הרגשה אחרת. הוא יודע שאני רוצה לתת לו הכל, שאני אחראית עליו". 

היא מראה לי תמונות של אמיר יושב על מדרגות הבית, נשען על ידיו. "הוא כאילו מחכה שאבא שלו יחזור הביתה. כשמגיעים לפה חברים ממג"ב, או כשיש טקסים, הוא מתבלבל. הלכנו לאחרונה לטקס לזכר שוטרי מג"ב שנהרגו במערכות ישראל. אמיר שמַח, כי הוא חשב שיראה את אבא שלו. באוטובוס הסברתי לו שאלה החברים של אבא, והוא אמר לי, 'לא, אני בטוח שג'דעאן שם'. ככה הוא היה קורא לו, ג'דעאן, לא אבא. 

"כשהתחיל הטקס ראיתי את הדמעות בעיניים שלו, מחפש את אבא בין כל השוטרים. כשהוא ראה את התמונה של אבא שלו בגדול על המסך, הוא הבין שאלה רק תמונות ואמר לי שהוא רוצה ללכת. לא בגלל שהוא הבין שהוא לא שם, אלא כי הוא חשב שאבא יחכה לו בבית.

"לפעמים הוא לא רוצה להתרחק מהבית, כי הוא חושב שתכף אבא יחזור. כשהוא רואה מישהו ממג"ב הוא מחכה שיתקרב, לראות אולי זה אבא שלו. אבל אז הוא מבין שאבא לא יחזור, ועצוב לו".

אמיר מביא מהחדר את תיק הספיידרמן החדש, שקנה לו דוד שלו זייד, אחיו התאום של אביו. בתחילת ספטמבר, אחרי כמעט שלוש שנים בבית, התחיל אמיר ללכת לגן. יש לו גם תיקיית ציורים של ספיידרמן, וכיסא של ספיידרמן, ועוד הרבה משחקים וצעצועים צבעוניים שפזורים בסלון.

לשניהם עדיין לא קל עם הפרידה היומית בבוקר, למרות שהגן נמצא ממש מול הבית. "הוא מאוד רגיש. לא הולך לגן בקלות, אבל בסוף היום, כשאני באה לקחת אותו, הוא שמח. אני כל הזמן חושבת על השנה שעברה עליו. אני מאוד מקווה שהוא לא ירגיש רע אם אחד החברים שלו יבוא לגן עם אבא שלו. רק שלא יברח הביתה פתאום", דרין צוחקת.

"האמת היא שכולם סביבו מפנקים אותו. גם אני. מנסים לשמח אותו, לתת לו תחושה שהם במקום של אבא שלו, למרות שאף אחד לא ממלא את המקום הזה. לא משנה מה ניתן לו, שום צעצוע לא משנה את העצב שיש לו בעיניים. הוא עושה הצגות שהוא שמח, במיוחד כשיש אנשים. אבל כשאנחנו לבד מתחילות המחשבות. והעיניים שלו עצובות".

•   •   •   •

קרני השמש מציצות מהחלונות הגדולים, מאירות את בית האבן הגדול שלהם שבמעלה בית ג'אן, בגליל העליון. רוח נעימה נושבת כאן בשעות הצהריים, שוברת את החום. במרכז הסלון תלויה תמונה גדולה של ג'דעאן במבט חודר, בפנים חתומות. תמונות אחרות נמצאות בחדרים, ובתליון בצורת לב שדרין עונדת על צווארה. אמיר יודע להצביע עליהן ולהגיד, 'הנה אבא'. דרין מסתכלת עליו ומסבירה גם לג'דעאן הקטן על אבא הגיבור. 

הם הכירו לפני 11 שנה, דרך חברה משותפת מהלימודים. "חברה שלי סיפרה לי עליו, אמרה שיש לנו את אותו ראש, ובטוח נתאים. אחרי הפעם הראשונה שדיברנו בטלפון ראיתי שהיא צודקת. בחתונה של החברה אפילו נפגשנו, למרות שלפי המנהג הדרוזי לא מתראים לפני החתונה".

קצת אחרי שהכירו גילתה דרין שהיא סובלת מניוון שרירים. נמצאת בשלב הראשוני של המחלה, שכמעט אינו מורגש, אבל היא יכולה להתפרץ בכל רגע.

"בשיחה השנייה או השלישית עם ג'דעאן סיפרתי לו שאני חולה. היה חשוב לי שהוא יידע לפני שהקשר יתחזק, כדי שאם הוא ירצה להיפרד, אוכל לעמוד בזה. אבל הוא אמר שהוא הולך איתי עד הסוף. שהוא אוהב אותי, שינסה לעזור לי בכל מה שאפשר.

"אבא שלי אמר לו לפני החתונה שהוא לא חייב להתחתן איתי, אבל ג'דעאן אמר שהוא לא מוותר. שהוא תמיד יהיה שם בשבילי. והוא באמת היה שם תמיד. עזר לי בהכל. כזה הוא היה, גבר שעוזר בהכל". 

דרין עם בעלה ג'דעאן ובנם אמיר // צילום מתוך האלבום המשפחתי

הם התחתנו ביוני 2011, "בחתונה מצומצמת, כי היינו באבל על בן דוד שלי, שנהרג בתאונת דרכים שלושה חודשים לפני כן". אחרי כמה חודשים נכנסה דרין להריון, ופחות משנה לאחר מכן נולד אמיר.

"כשאמיר היה תינוק, ג'דעאן היה מביא לי אותו כדי שאאכיל אותו, כי הייתי חלשה מאוד. הוא היה קם אליו בלילות, מטפל בו, מטפל בבית".

היא הולכת באיטיות לחדר השני, משכיבה את ג'דעאן התינוק לשנת צהריים. מחלת הפרקים מקשה עליה את ההליכה, ואמה, סמיה, היא זו שעוזרת לה עכשיו להרים את התינוק ולהביא אותו אליה. היא עצמה לא יכולה להרים אותו ליותר מכמה דקות. גם משחק פשוט בכדור עם אמיר דורש ממנה הרבה מאמץ פיזי.

אל חדר השינה שלה ושל ג'דעאן, שנמצא בקומה השנייה בבית, היא כבר כמעט לא יכולה לעלות. גם לא לחדרו של אמיר, שנמצא למעלה. רק אמה עולה אל חדר הילד, ודרין נשארת למטה לישון עם התינוק בחדר הצמוד לסלון, במיטת יחיד שצמודה לחלון.

"היינו אמורים לבנות מעלון כדי שיהיה לי קל יותר, אבל אין לי כסף לבנות אותו", היא כמעט מתנצלת. "ההורים של ג'דעאן עזרו לי להפוך את הבית ליותר נגיש, לבנות מקלחת בקומת הקרקע במקום זו שהיתה למעלה. אמא שלי עוזרת מאוד, אבל אני לא יכולה לבקש ממנה להיות כאן כל הזמן".

דרין היא הבת האמצעית מבין חמישה ילדים, הצעירה שבהם עדיין גרה בבית, בעין אל־אסד שבגליל העליון. אמה עזבה את המשפחה ועברה לגור איתה בבית ג'אן.

"היה שלב שחשבתי להישאר אצל הוריי עד שג'דעאן הקטן ילמד ללכת. תמיד כשג'דעאן היה נשאר לישון בעבודה ולא חוזר הביתה, הייתי נוסעת אליהם לכמה ימים. המצב שלי מידרדר, וזה קשה לי, אבל העדפתי לחשוב על אמיר, שטוב לו יותר פה, בבית ג'אן. לא רציתי שיתחיל גן במקום אחד ואחר כך יעבור למקום אחר.

"מעבר לזה, ההורים של ג'דעאן רוצים לראות את הנכדים, והם גרים פה, ליד הכניסה לבית ג'אן. אבא שלו נעזר בקלנועית, אז הם נוסעים עליה עשר דקות, עד לבית שלנו. קשה להם להגיע לעין אל־אסד. לא רצינו שהבית שלנו ייסגר. אז אני פה, מקבלת עזרה, ואני מקווה שלאמיר באמת טוב יותר פה". 

היא מדברת מהר, בפתיחות. העברית שגורה בפיה. השתפשפה בה כשלמדה כימיה תרופתית והנדסאות תעשייה וניהול במכללת אורט בראודה בכרמיאל, לפני חמש שנים. היא צוחקת כשהיא נזכרת בשיחה הראשונה שלה עם ג'דעאן, שהתנהלה גם היא בעברית.

"חברה משותפת ביקשה ממני אישור לתת לו את מספר הטלפון שלי. כשהוא התקשר היא היתה לידי, והוא היה בעבודה, אז שנינו נאלצנו לדבר בעברית. אחרי כמה דקות הוא פתאום תפס את עצמו, אמר רגע, למה אנחנו בעצם מדברים בעברית, זה מצחיק. אבל המשכנו את השיחה בעברית". 

היא מנסה לעצור את הדמעות, שמדי פעם זולגות על לחייה מבלי משים. דואגת לאמיר הקטן, שבגיל כל כך צעיר הוא פתאום הגבר בבית, כי אבא כבר לא נמצא.

"לפעמים, כשאנחנו הולכים לאיזה מקום, אפילו לשכנים, הוא רץ לבדוק אם יש להם מדרגות או רמפה, לראות אם אני יכולה לעלות אליהם. הוא רוצה לצאת מהבית, אבל תמיד חושב עלי קודם. שואל אם אני יכולה לצאת איתו. לפעמים אני שוכחת שיש לי בעיה והוא מזכיר לי, שואל אם אני צריכה עזרה. זה קשה לראות ילד קטן שבמקום שאני אעזור לו הוא עוזר לי".

"הוא יודע גם שאני לא יכולה להרים את אח שלו ליותר מדי זמן, והוא אומר שהוא ירים אותו", היא מחייכת אליו באהבה. "בהתחלה הוא קינא בו, היה אומר שהוא רוצה לנשק אותו ואז נושך אותו, משהו קטן כזה. ואז ג'דעאן היה מתחיל לצחוק ואמיר היה מתחיל לבכות, כי הוא פחד שהוא הכאיב לו.

"אני הולכת לאט, ולא יכולה לעשות תנועות מהירות. לכן, גם אם אני נותנת לאמיר לשחק בחוץ, אני לא מרשה לו להתרחק למקום שאני לא יכולה להגיע אליו. לא יודעת אם זה נותן לו הרגשה טובה שאני שומרת עליו כל הזמן, כי אולי הוא לא יכול לקבל ביטחון עצמי גבוה. אבל אין ברירה. זה יהיה ככה גם כשג'דעאן יתחיל ללכת. אני אצטרך להיות קרובה אליהם ככל שאוכל".

•   •   •   •

בגלל המחלה היה ברור שהיא תלד בניתוח קיסרי. הניתוח נקבע ל־9 במארס בשעות הצהריים. דרין אושפזה יום לפני כן בבית החולים זיו בצפת ועברה הכנה לניתוח. במהלך הלילה היא כבר נתקפה צירים, ובבוקר הוכנסה לחדר הניתוח.

אמיר נשאר עם המשפחה של אביו, והיה אמור להגיע לבית החולים בבוקר, לפני הניתוח. כשהגיע, היא כבר היתה אחרי.

"הייתי אמורה ללדת בהרדמה כללית, בגלל המחלה, אבל המרדים אמר שיש סכנה שזמן ההתאוששות שלי מההרדמה יהיה ארוך יותר. אז החלטתי ללדת בהרדמה חלקית, והכל היה טוב. נתנו לאמא שלי להיות לידי, במקום ג'דעאן. "בכלל לא הרגשתי את הניתוח. בלידה של אמיר היה לי יותר קשה, אפילו שג'דעאן היה לידי כל הזמן. הפעם אני חושבת שהרצון שלי להיות חזקה ולחבק כבר את התינוק השכיח ממני את הכאבים.

"ברגע הלידה היו לרופאים דמעות בעיניים. חיבקתי את התינוק ובכיתי איתם. חשבתי על אבא שלו, ועל אמיר, ועל זה שאני רוצה ששני הילדים שלנו יהיו שמחים.

"אמיר היה עצוב ביום הזה, הוא פחד עלי. כשהביאו אותו לבית החולים הוא נישק אותי ושאל, כמו ילד גדול, איך אני מרגישה, אם יש לי כאבים. דאג לי. זה היה מרגש".

חמישה ימים היא נשארה בבית החולים. בתמונות משם היא מחייכת מכל הלב. מביטה באהבה ברך הנולד, שניהם מלאי אור. החדר הפרטי שבו שכבה התמלא במתנות, כאלו שהביאו גם אנשים שלא הכירו אותה אבל חשו צורך לברך.

"מעולם לא הבנתי נומרולוגיה, אבל ג'דעאן האבא נולד ב־18.12.75, וג'דעאן הבן נולד ב־9.3.15. תסתכלי על המספרים. כשמחברים את הספרות ביום הלידה של ג'דעאן האבא, מקבלים את יום הלידה של ג'דעאן התינוק. אותו הדבר עם הספרות של חודש הלידה. אני לא יודעת מה זה אומר, אבל זה בטח אומר משהו. מחבֵּר".

חודש אחרי הלידה החלו אצל דרין כאבי בטן חזקים. היא אושפזה שוב בבית החולים זיו בצפת, ושם גילו אצלה דלקת במעי הגס. עוד באותו יום עברה ניתוח להוצאת התוספתן.

"הייתי שבורה נפשית, חלשה, הרגשתי שכל המשפחה מתפרקת. אמיר היה אצל ההורים של ג'דעאן, התינוק אצל ההורים שלי. המחשבות הרעות לא עזבו אותי.

"חשבתי שלא אוכל עוד ללכת על הרגליים. פחדתי. עברתי ימים מאוד קשים.

"למזלי, הצלחתי להתאושש ואני יכולה ללכת, אבל לאט. כמעט לא מסוגלת לעלות במדרגות. אני רואה פתאום, בדברים הכי קטנים, כמו משחק עם הילדים בחצר, כמה קשה לי לבד. אבל אני עושה את זה".

•   •   •   •

ההורים של ג'דעאן, סעיד וליא, מגיעים לבית. הם נמצאים שם הרבה, באים לבקר את הנכדים. "הם היו באים לפה הרבה גם כשג'דעאן היה בעבודה, ועכשיו הם מרגישים שצריך יותר. ג'דעאן היה מאוד מיוחד בשבילם".

"אנחנו עדיין לא מעכלים שהוא איננו", אומר סעיד (82) בערבית, ודרין מתרגמת. "הוא היה המיוחד מבין הבנים, והלך פתאום. כולם עדיין בהלם, לא מאמינים שהוא הלך".

הם מסתכלים על ג'דעאן התינוק באהבה. סבתא ליא (70) מרימה אותו ומקפיצה אותו על ברכיה. "זה כאילו שג'דעאן חזר אלינו", מחייך סעיד. "דרין קראה לו בשם הזה כדי שנוכל לחזור ולהגיד את השם שלו שוב ושוב, וזה נותן לי הרגשה טובה, כי אני מרגיש שהוא עדיין בבית. כמעט תשעה חודשים עברו מאז שהוא נהרג, וכל יום אני חושב עליו ובוכה". 

דרין מראה לי תמונה מצמררת ששמורה בטלפון שלה. היא מחבקת שם את ג'דעאן הקטן, וג'דעאן הגדול, שצורף בעריכה, מסתכל על אמיר ומחייך.

מימין: דרין, אמה סמיה עם אמיר וג'דעאן הקטן, והוריו של ג'דעאן האב - ליא וסעיד // צילום: אפרת אשל

בתחילת החודש הבא יחגוג אמיר יום הולדת שלוש. דרין כבר חושבת על המסיבה שתעשה לו בגן, איך תדאג שהיא תהיה שמחה וכיפית, אבל יודעת שהיא גם תהיה קשה. "אלה דברים שנראים לאנשים מובנים מאליהם, שיש יום הולדת וזה שמח, אבל לנו הם קשים. כי בשבילנו כל יום הוא יום זיכרון לג'דעאן. זה לא קל".

חברים של ג'דעאן עדיין באים לבקר את דרין. לא שוכחים. נותנים לה ולילדים להרגיש שהם משתתפים בכאב. "וזה נותן הרגשה טובה. אני מאוד גאה בג'דעאן, במי שהוא היה, ומספרת כל הזמן איזה גיבור הוא היה".

רק עכשיו, כשאמיר הולך לגן, יש לה קצת זמן לעצמה ולג'דעאן הקטן, זה שעיניו נוצצות וחיוכו מרטיט את הלב. היא מתנחמת בו, במתנה שג'דעאן השאיר לה. "הוא גם רצה שתהיה לנו אחר כך עוד בת, כדי שתישאר איתנו עוד קצת בבית כשתגדל. זה כבר לא יהיה.

"אני כאילו מתחילה עכשיו מנקודת האפס עם הבנים שלי. עכשיו זה רק אני והם, ואני אחזיק את המשפחה הזאת. אני אעשה את כל המסע לבד - להכניס אותם לגן, לגדל אותם. אני מקווה שהם גם ילכו לצבא כמו אבא שלהם. כל מה שהם יצטרכו אני אתן להם. הפחד היחיד שלי הוא שלא תמיד אוכל לתת להם את זה, בגלל המחלה שלי.

"אנשים שפוגשים אותי שואלים מה שלומי, אומרים לי שאני חזקה. אני עושה את עצמי כאילו שאני יכולה הכל, שאני יכולה להתמודד. גם כשאת מרגישה לא טוב ואין לך כוחות, כשהילד שלך זקוק לך, את עושה את כל המאמצים כדי לחבק אותו ולתת לו את מה שהוא צריך.

"הילדים נותנים לי נקודת אור להמשיך. אני יודעת שאני צריכה להיות חזקה בשבילם, ואני אעשה בשבילם הכל, באמת. גם מה שאני לא יכולה".

batchene@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו