בשנה שעברה היתה הבחירה כמעט מובנת מאליה. אנשי השנה היו בבחינת ספרא וסייפא. פסק הדין למופת בפרשת הולילנד הפך את השופט דוד רוזן לנבחר ודאי, ומסע הגבורה של איתן פונד וחייליו במנהרה לחיפוש חברם החטוף הדר גולדין הידהד בעד עצמו.
הרגעים שובי הלב היו דווקא דקות של שתיקה ארוכה. סגן איתן יצא מחושך לאור ושוחח עם אמו סוזן, ובימים שלאחר מכן סגר את הטלפון הנייד ולא חזר לדבר עימה עד שרחק מרצועת עזה; ורוזן שיקע עצמו דקות ארוכות בקריאת קטעי המיאוס שבשיחות המוקלטות בין אהוד אולמרט לבין שולה זקן, ובאולם המלא מפה לפה שררה דממה מהסוג שתיארו חכמים במעמד חשוב פי כמה וכמה - "ציפור לא צייץ... ואופנים לא עפו, ושרפים לא אמרו קדוש, והים לא נזדעזע והבריות לא דיברו אלא העולם שותק ומחריש".
אך מה בשנה המסתיימת עתה? בשונה מקודמתה, התאפיינה בהחמצות ובכשלים טבולים בחמיצות ציבורית. כמה מהאירועים עשויים להירשם
כקו־פרשת־מים־לעתיד כאשר היסטוריונים יכתבו במבט לאחור על אירועי תשע"ה. תלוי כיצד יתפתחו ויתמצו. רק שלפי שעה רובם לא ניפקו את איש השנה אלא את אפיוניה. אולי בשנה הבאה עלינו לטובה.
מתווה השנה הבאה
הבולט שבהם היה המאבק על מתווה הגז, שהוציא השבוע את חברי הכנסת מתנומת הפגרה במאמץ נואש, אחרון, ב"זמן פציעות", למצוא נוסחה אשר תאפשר לשאוב את הגז במאגר לוויתן ממעמקי הים. זה היה ונותר קרב על כסף. על הרבה כסף. על כסף גדול. אך לא רק על כסף. מה שמתרחש מאחורי הקלעים מעניין יותר מן הגלוי, הידוע. האפל מרתק מן ההמחאה במיליארדים. אבל המאבק על הגז היה יותר מקרב, זו מלחמה על השקפת עולם. היא דומה במהותה לוויכוח העקרוני על הטלת מס חברות.
יש מי שרואה בהורדת מס החברות הוכחה שהשלטון פועל בשירות העשירים, כסף הולך אצל כסף כמו הזרזיר אצל העורב, והון מתחבר אל הון; ויש מי שרואה בצעד זה עידוד לצמיחה, התנעה לפעילות כלכלית לרווחת כל הציבור. שלי יחימוביץ' מתבוננת כמה יתווסף לחשבון הבנק של יצחק תשובה והיזמים האמריקנים השותפים לו למיזם הגז. לעומתה בנימין נתניהו מונה כמה יזרום לקופת האוצר, שתמיד־תמיד צריכה עוד ויש לה מה לעשות בתוספת המיליארדים.
יחימוביץ' מניפה את קריאת הנביא עמוס בגנות "פרות הבשן" אשר "עושקות דלים, רוצצות אביונים", ואילו נתניהו מגיע מזווית הראייה של חכמים ש"איזהו עשיר? השמח בחלקו", בעיקר שקופתו הציבורית נגדשת.
המאבק על מתווה הגז הצמיד בוויכוח משותף את העיקרון והכסף. הוא יוכרע כאשר מישהו מן המתמודדים יצליח לגרוף בשוליים הפרלמנטריים או הממשלתיים תומכים מסיבות בלתי נכונות, אולי אפילו פסולות, ובכל מקרה לא לפני שיסיימו ללבן את המחלוקות־לשם־שמיים. בשלהי השנה היוצאת טרם ניתנו תשובות לשאלות אשר מערערות על אקסיומות מקובלות.
אחת מהן היא הטענה שישראל צריכה ל"ביטחון אנרגטי", ולפיכך ראוי להשאיר את הגז במעמקי האדמה לשימושה העצמי תוך עשרות בשנים. אך יש בפי תהייה: הרי לפי ההיגיון הזה היה לסעודיה אינטרס מובהק לשמור את שדות הנפט טמונים בתחתית חולות המדבר שלה. כאשר נפגש מלכה עם הנשיא האמריקני פרנקלין דלאנו רוזוולט באגם המר במצרים במלחמת העולם השנייה, היה יכול לומר כי אינו מייצר ואינו מוכר אלא שומר את הנוזל הסמיך למדינתו בעבור "הביטחון האנרגטי" שלה. ומה אז? היום היה השלטון הסעודי בלי המיליארדים שקיבל מאז ועד עתה, ועם נפט באדמה שהולך ומאבד מערכו כיוון שנמצאו לו תחליפים. מי ערב שלא יימצאו תחליפים גם לגז אשר ישראל תסרב לייצא, ותישאר עם המשאב ובלי הכסף, ולמעשה בידיים ריקות?
לא קיבלתי תשובה משכנעת. גם נושאים אחרים נותרו פתוחים. כמה פעמים מרשה ממשלתי לעצמה לפתוח מחדש הסכמים סגורים עם יזמים, שבשעת ההשקעה לועגים להם כאילו היו "פראיירים" ששמו כספם על קרן הצבי, ומן הרגע שבו שיחק מזלם וגילו גז הפכו בפי כל למונופוליסטים מנקרי עיניים?
פעמיים פתח ד"ר יובל שטייניץ, בעצה אחת עם הפרופסור איתן ששינסקי, את ההסכמים עם היזמים והגדיל (לעתיד) את הכנסות המדינה. בפעם השלישית נראה המהלך כגברת הזקנה רדופת תאוות הבצע באגדה על דג הזהב, שבסופו של דבר גם מפסידה הכל. ממשלה חייבת לעמוד בהתחייבותה גם אם התברר לה בדיעבד כי עשתה עיסקה
שכל־כולה מקח טעות.
מתנגדי מתווה הגז טוענים ברמז ובלחש כאילו בעיות של טוהר המידות מסתתרות מאחורי המהלך, וכפי שהעיר איתן כבל, "עוד תקום ועדת חקירה". ייתכן, סביר. בתוך עמנו אנו יושבים ורואים כיצד התנהלו הטייקונים במשק הלאומי, והחשד מקנן בלב. אך אם יש בידם של הקובלים מידע - יחשפוהו עתה; ואם בפיהם רק שמועות וסברות־כרס בלי הוכחות, כי אז יש לנהוג בהן כאילו נשמעו מפי הולכי רכיל.
לא עלה בידי נתניהו לאשרר את המתווה, וחבל. הוא ניסה, והכנסת עמדה לו למכשול. התפזרה בידיים ריקות. החלופה לשאיבת הגז היא השארתו במעמקי הים עד לבוא המשיח, או עד שיאבד ערכו. יש חלופה אפילו גרועה ממנה, שישראל תמצא עצמה מתגוננת בבתי דין ובהליכי בוררות בינלאומיים נגד תביעות היזמים. לאורך שנים יתנהל נגדה הליך משפטי בלי המשאב. רק שהמאבק הזה עדיין פריך. ככזה לא היה יכול לנפק את איש השנה. מתווה הגז יישאר מועמד להוציא מתוכו את איש השנה בשלהי תשע"ו הבאה עלינו לטובה, לא עתה.
רק העתיד יוכיח
גם מהמאבק נגד הסכם הגרעין עם איראן היה עשוי לצוף איש השנה. במהותו הוא מסוכן ונגוע בהישג מובהק לאייתוללות נגד כל־העולם־כולו. אך יותר מכך, הצורה שבה ניהלו האמריקנים את המשא ומתן עם האיראנים התפרשה בטהרן כהוכחה לרקב שפשה במערב הדמוקרטי, וככזה עלול לעודד את שליטי איראן להרחיב את הטרור הכל־עולמי היזום על ידם. לא רק מפני שיקבלו מיליארדים אלא מפני שאויבם - "השטן הגדול", כפי שהם מכנים את אמריקה - רכרוכי.
נתניהו עמד על הסכנה זמן רב לפני רוב מנהיגי העולם. ציפי חוטובלי סיפרה שכאשר קיים איתה פגישת היכרות ראשונה הפתיע אותה בהסבר ממושך מה הסכנה האורבת לישראל ממיזם הגרעין האיראני. 11 מיליארדי השקלים שהוציא כדי לעורר את הרושם כי פני ישראל לתקוף את המתקנים האטומיים סייעו להוציא את העולם מאדישותו (רוב הכסף לא "בוזבז", הוא משמש את צה"ל עד עתה). זה היה משחק פוקר מדיני מזהיר, שדירבן את המערב להטיל מצור כלכלי - סנקציות - על איראן. בלעדיהן לא היו האייתוללות פותחים כלל במשא ומתן.
האמריקנים ניהלו משא ומתן גרוע. במקום להאריך בדברים בלי להגיע ליעד כדי להמשיך בסנקציות עד לערעור המשטר, חתרו ברצינות להסדר. רק שזה כבר עניין גמור, וכאשר עמד נתניהו בברירה שבין להמשיך ולהתנגד ולהסתער על הסלע המדיני של המערב או להגיע לפשרה עם ברק אובאמה, בחר להמשיך במאבק. החלופה הנכונה היתה לנקוט את האמצעים הגמישים שישראל אימצה במחלוקותיה עם ארה"ב מאז ימיו של דוד בן־גוריון, ולהרחיב את נפח החבילה הביטחונית שארה"ב היתה מוכנה להעניק לישראל כפיצוי משמעותי.
נאום נתניהו בקונגרס סדק את היחסים עם הבית הלבן והמפלגה הדמוקרטית והקהילה היהודית. הוא המשיך, והמאבק טרם תם. סביר להניח כי אפילו השנה הבאה לא תנפק נוסחה מסכמת מה היה המהלך הנכון, אם בכלל תהיה הגדרה כזאת אי פעם בעתיד. לא עתה.
קללת הברכה
שני אירועים דרמטיים אלה התרחשו על רקע מלחמת תרבות מעצימה בחברה הישראלית. מתקיים בה מאבק מתמיד על עליונות שלטון החוק וממדי חופש הביטוי; חירות רשות השידור והקשר המסוכן שיצרה מירי רגב בין תוכן המחזה בתיאטרון לבין המימון הניתן להנהלתו. רצח שירה בנקי בהפגנת הגאווה בירושלים עקב אוזלת ידם של כחולי המדים הוא שפל־שיא במלחמה הזאת. בשנה שקללותיה כלות מחר מילאה המשטרה תפקיד מרכזי בהתמודדות הפנימית של החברה הישראלית עם עצמה.
הארגון הממונה על הגנת שלטון החוק התגלה כאחד מפורעיו העיקריים. לא רק שקציני משטרה הירשו לעצמם יחס פסול לנשים הכפופות למרותם אלא סברו כי החוק לא ילחך אותם, לא יבוא עימם חשבון. התגלתה לעיני הציבור משטרה שתרבות התנהלותה פגומה; שקציניה החזיקו זה בזה כבני ערובה כפי שעלה, למשל, מאיומם הילדותי להלשין על מפקדם משה (צ'יקו) אדרי מפני שלא נענש כמותם בפרשת מצעד הגאווה בירושלים, וכנקמה הם יחשפו שחילק כרטיסים למופע ספורט בקרב מקורביו; שלא היתה ביניהם רעות של ממש, ושהרשע גרר אחריו גם את מי שאינו נגוע בו. כפי שכתב זאת ש"י עגנון ברומן האלמותי שלו "שירה": "בזמן שהרשעות שלטת בעולם אפילו מי שאינו רשע מתנהג ברשעות".
בנסיבות אלה, איש השנה היה קצין המשטרה שקם עם שחר מיצועו וירה בעצמו למוות. מותו של אפרים ברכה היה הרבה יותר ממותו.
החלופה והברירה
הרי הכל היה יכול להתנהל אחרת. הרי היה נתון לקסמו או לכישופו של יאשיהו פינטו. האם הבין כי רבו עבריין? שהצטופפות הפוליטיקאים ועמיתיו קציני המשטרה והטייקונים בחצרו היא ביצה רוויית יתושים של חטא? שאין "ארוחות חינם" על שולחנו של רב כזה? שהוא קודם כל בעסקים, ותלמודו הוא סייען לביזנס? שבחצרו באשדוד ובארה"ב ניקז אליו חיבור רע שאין מסוכן ממנו של פוליטיקה וטייקונים וקציני משטרה? של הון ושלטון ושימוש שווא באלוהים? שיישבע בתורה הקדושה ובבניו כי לא היתה לו נגיעה בענייני שוחד עד שחתם על עיסקת הטיעון והודה בעבירותיו?
ברכה נסתייע בפינטו בעניינים משפחתיים, ומשקיבל ממנו את הצעת השוחד המפתה כשלעצמה היה יכול להתעלם ממנה, לנצור אותה בליבו. רק שהוא לא הניח לעצמו להניח לפינטו, וסיפר עליה למפקדו יואב סגלוביץ', וזה העלה אותו על הנתיב הטרגי של הקלטת הרב ורעייתו כדי להביא להפללתו.
נחוץ מחזאי ענק כדי לתאר - ללא ביסוס עובדתי מוצק - מה עבר על ברכה כאשר הוצע לו להפליל את פינטו. סביר להניח כי אילו היה בעצמו שותף לעבירה כלשהי לא היה נענה, שכן כל שיחה מוקלטת בינו לבין הרב יכלה לחשוף עבירה. אפשר להחמיר איתו ולטעון כי בחולשתו בחר בין שתי אפשרויות רעות; ונכון יותר לומר כי בחר בטוב, וסביר להניח כי בשעה שעשה כן לא העריך מה עוצמת הלחץ הנפשי שיפעיל עליו פינטו. שכן לברכה היה שובל ארוך של הוכחות כי עמד בלחצים כבדים מאין כמותם שניחתו עליו מהעולם התחתון בפרשיות קודמות של פשע מאורגן, ואם כן, מדוע לא יעמוד גם בפני עיניו הרושפות ושקריו של רבו?
רק שברכה נותר יחיד. היה עליו להבין כי פינטו יזכה ליחס מיוחד. מדוע ניאות יהודה וינשטיין לפגוש בסניגוריו לפנים משורת ההתנהלות הראויה? מדוע שלא יקדימו לפנות כנהוג לפרקליטות המחוז? (כך נהג לאחר מכן פרקליט המדינה שי ניצן כשעלתה הצעה לעיסקת טיעון בענייני העונש שיושת על אהוד אולמרט). הפרקליטות גם סגרה עם פינטו עיסקת טיעון קודם שהוגש נגדו כתב אישום חמור, וננזפה על כך בבג"ץ.
וינשטיין ואנשיו חשים כי לולא מהלכם החריג היה עדיין ניצב מנשה ארביב עונד את דרגותיו במשטרה. לא דובים ולא יער. העמדה לדין מצמיחה עדי מדינה. הקפאת כתבי אישום - לא. ערן מלכה ולפניו המזכירה ע' הרשיעו את רונאל פישר בפרשה הנוראה מפני שכתבי האישום על ספם, וכך היה גם עם שמואל דכנר ושולה זקן - היא ממש ב"זמן פציעות", ואילו הרפז שכתב האישום נגדו בהקפאה לא הגיע לספר את כל הידוע לו.
ברכה הוכפש ולא זכה שתיענה בקשתו כי המדינה תגיש תביעת דיבה נגד מכפישיו. נראה כי הוא עצמו לא השתחרר מן "הכישוף" האימתני של פינטו שהוא עבריין הנהנה מהעדפות (כהיתר לטיסתו עתה לחו"ל); ובעיקר לא זכה לתמיכה מספקת מעמיתיו כחולי המדים, שבהגנה על שמם וארגונם הכושל שילם בסופו של דבר בחייו.
הכל יודעים כי התייסר. איני יודע עד כמה היה חזק בחדרי ליבו. מי שפגש בו בחדרי החקירות הבחין כי לא עלה בידו להיתקל במבטו. תמיד היה מבע עיניו מושפל. לעולם לא ייוודע אם נטל עימו סודות כבדים כפי שטוענים מבקריו, או נפל קורבן לרשעות לשמה. כך או אחרת - מול פינטו נטו היה ברכה צדיק.
אם יבואו ימים אחרים למשטרה לאחר שייבחר סוף־סוף מפכ"ל ראוי, שיישא בנטל העבודה הסיזיפית הממתינה לו, ייחרת שמו של ברכה, או לפחות המחיר ששילם, כמעשה מופת. יחלוף זמן, אולי אפילו שנים, עד שיהיה ניתן להפוך על פניו את מטבע הלשון של שבתי טבת בעניין אחר - "קללת הברכה" - לברכת הקללה. פרק קודר במלחמת בני האור בבני החושך.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו