מברזיל לבקו"ם

ארץ ישראל נקנית בייסורים, אבל אפילו איתן גוטפריד לא שיער שהם יכללו מזוודה כבדה וספרינט של יוסיין בולט בנמל תעופה בגרמניה, בשעת ערב מאוחרת.

זה קרה כשגוטפריד בן ה־20 המתין לטיסת הקונקשן שלו לתל אביב, אחרי 12 שעות באוויר מסאו פאולו. בהיסח הדעת, הוא התיישב בטרמינל ובגייט הלא נכונים. כשהגיעה שעת העלייה למטוס, ושום נפש חיה לא נצפתה מסביב, הוא הבין שמשהו רע מאוד קורה. עובד ביטחון הסביר לו שהטיסה לישראל אכן יוצאת עכשיו, רק מקצה אחר של השדה.

גוטפריד לא התייאש: הוא העמיס על גבו את הטרולי ופתח בריצת אמוק מטורפת. אחרי חמש דקות של דהרה פראית התייצב, נבוך ומתנשף, בדלפק של אל על, מול קצין ביטחון עם חיוך צברי מרגיע. דיילת בכחול־לבן לקחה אותו למושב לארץ המובטחת.

"מזל ששמתי לב", הוא אומר. "אני לא רוצה לחשוב מה היה קורה אם לא היינו קולטים את הטעות בזמן".

היית עושה פרסה וחוזר לברזיל.

"נראה לך? הייתי מחכה שם לטיסה הבאה".

כשהמטוס המריא והאוכל הוגש, הסביר איתן מה באמת חשש להפסיד: את החומוס של אל על.

•••

יום חמישי, סוף אוגוסט, סאו פאולו. הצפופה בערי ברזיל, 12 מיליון תושבים, מגרה את החושים באינספור שדרות סואנות ובקצב תמידי של סמבה. "בכיכר, צא ביציאה השלישית", נשמע הקול הרך ב־WAZE, בעברית צחה, וגוטפריד, שמבין משהו בחישוב מסלול מחדש, נעתר וסוֹפר את היציאות. "בעוד שלושה ימים כבר אצא בכביש ירושלים־תל אביב", הוא מחייך.

באנו אליו לברזיל ללוות אותו במסע הטעוּן שלו לארץ. להבין מה מתחולל בראשו של צעיר שעוזב משפחה חמה, בת זוג אוהבת, חברים וחיי נוחות בווילה דו־מפלסית (פלוס נהג ומבשלת), כדי לעלות לארץ רחוקה, שלצד החלב והדבש שלה היא גם זבת יוקר מחיה, פיגועים, מלחמות וחום יולי־אוגוסט. איך נוטשים את הקאיפיריניה, הקוקטייל הברזילאי המפורסם, לטובת חמגשית ומימייה, וליתר דיוק: שירות צבאי ביחידה קרבית, במעמד של חייל בודד?

גוטפריד שייך לדור הנלהב של הצעירים הציוניים, שחשבנו שכבר אינו קיים בעידן הסלפי והאפליקציות. אחרי חמש דקות במחיצתו כבר עולה הדחף לוודא שאנחנו לא בימי החלוצים והאנופלס של העלייה הראשונה. מגיל 14 הוא חולם לחיות בישראל, קורא עליה כל מה שאפשר, מתעניין בתרבות הישראלית ("ראיתי את הסרט 'עג'מי' כשביקרתי בארץ, מאוד אהבתי"), מדבר בטבעיות על "הנס הגדול שבהקמת המדינה", משתמש בניים דרופינג של בן־גוריון, משה כחלון וסתיו שפיר, ומתעקש שעתידו טמון בריצה על ג'בלאות, במדים.

"כל ציוני בהיסטוריה היה צריך לעזוב משהו יקר כדי להגשים את העלייה שלו", הוא אומר לי בעברית עם מבטא. "היום היהודים חיים בנוח, וכשנוח צריך לזוז יותר, לחפש, לשנות את עצמך. פרשת השבוע בבר המצווה שלי היתה 'לך לך'. יש לזה פרשנות שאני אוהב: לך אליך, אל מי שאתה. חפש את עצמך. בשביל חיפוש עצמי צריך לזוז מהבית, מהלימודים, מהנוחות. והעלייה שלי היא בדיוק זה: לזוז.

"תמיד הייתי הכי ישראלי בחבר'ה שלי בקהילה היהודית, אז התהליך היה מאוד טבעי בשבילי. הייתי המדריך הכי ציוני בתנועת הנוער נוע"ם (נוער מסורתי), וכל הפרויקטים שלי באוניברסיטה היו בנושא ישראל. מעולם לא ראיתי את עצמי עובד במשרד משעמם בברזיל. הרגשתי שהבית שלי נמצא בארץ".

הוא גר בשכונה שלווה ויוקרתית במרכז סאו פאולו. משפחתו ציונית מסורתית: האב אדריאן (53) הוא הרב של קהילת "שלום" הקונסרבטיבית, שמאגדת כ־400 משפחות בעיר; האם מריאנה (48) מנהלת בית ספר יהודי פלורליסטי. יש לו שני אחים: יאיר (23), סטודנט למינהל עסקים, ויונתן (15), תלמיד תיכון. ההורים דוברי עברית טובה, האחים קצת פחות ("קשה לנו. לאיתן זה תמיד היה יותר פשוט").

הבית מרווח, עם חניה פנימית מקורה, חצר עם דשא מוריק ועצי פרי נותני צל. על קיר הסלון תלויה יצירה צבעונית של האמן הישראלי הנודע דוד גרשטיין ("ידיד של המשפחה"). במטבח שוקדת המבשלת על התפריט הכשר, מגלגלת את המילה "קארנה" (בשר) על שלל חיבוריו לאורז ולתבשילי קדרה (איתן: "אני אתגעגע לבישולים שלה"). הנהג משמש גם גוי של שבת.

על קיר חדרו של גוטפריד מתנוססת סיסמת ה־NBA הנודעת, "Where Amazing Happens". ואכן, דברים מדהימים מתרחשים בחדר העמוס. כרזה בעברית של להקת הרגאיי הישראלית "התקווה 6" מקבלת את פני הנכנסים, וצרור ספרים ומאמרים באנגלית על השידה: "צמיחתה של הציונות" מאת שלמה אבינרי, "ארצי המובטחת" מאת ארי שביט, "שבע השנים הטובות", ספרו האחרון של אתגר קרת, ולקינוח, גם ספר עיון על הרמב"ם.

זה מה שאתה קורא?

"אלה ספרים מאוד מעניינים. הם מדברים על ישראל מכל מיני זוויות חשובות. אני אוהב לקרוא גם ספרי מתח רגילים. אתגר קרת כותב מאוד יפה. קראתי אותו גם בעברית".

מאיפה הפוסטר של "התקווה 6"?

"ב־2013 הייתי בארץ בהופעה שלהם. אני אוהב אותם, וגם את הדג נחש, מוש בן ארי ומוקי. אלה אמנים שמכניסים לשירים שלהם ביקורת חברתית, אבל גם גאווה, לכן אני מתחבר אליהם. אני אוהב גם את עידן רייכל ואחינועם ניני".

את העברית שבפיו למד בבית הספר היהודי בסאו פאולו. בארץ שייף אותה עוד קצת, ואת לימודיו בשנת ההכשרה בישראל כבר עשה בעברית. "כשגרתי בתל אביב לחודשיים הכרחתי את עצמי לקרוא עיתונים וספרים. היום אני מקליד בעברית חופשי, עם קצת שגיאות".

סלנג כבר למדת?

"קצת. כמה מילים. 'חמשוש'. 'פראייר'. 'אחי'. 'מותק'. 'קטן עלי'. 'סוף העולם שמאלה'".

•••

יום שישי, יומיים לטיסה לישראל. קהילת "שלום" מתכנסת לקבלת שבת בבית הכנסת שבשכונת וילה אולימפיה בסאו פאולו. אחרי המזמורים, שמושמעים בליווי נגנים, מתגודדים חניכיו של איתן בתנועה ומקריאים מילות פרידה מרגשות.

אבא אדריאן נושא דברים על עליית הבן. הוא מדבר בפורטוגזית, אבל המילה "הגשמה", בעברית, חוזרת כמה פעמים בנאום שלו. איתן מזמין את כולם לחיבוק המוני, ואחר כך פורש הצידה לנגב את הדמעות.

נגן הקלידים מגיש קאבר מרגש ל"ילד של אבא" של מוקי, בעברית ספוגת מבטא. כשהוא מגיע לשורה "לטרוף את העולם, אל תפחד ליפול", נטרפת מריאנה גוטפריד בדמעות. האב מתרגם את מילות השיר לפורטוגזית, ולרגע הופך בית הכנסת לשטייטל חם ועוטף. נשים חובשות כיפה ניגשות לחיבוק אחרון לבן העוזב, ומזכירות לאיתן שהזמן לא עוצר, הוא עף, אז שינצל את ימיו בארץ הקודש כמו שצריך.

ישראל אינה זרה לגוטפריד. יש לו משפחה ענפה בארץ מצד אביו: סבתא בנתניה, דוֹד בתל אביב, דודה במושב אומץ ודודה נוספת בטבעון. פעמים רבות ביקר בישראל כילד וכנער, וב־2013 עשה כאן שנת הכשרה מטעם נוע"ם. במסגרת זו התגורר חודשים אחדים בתל אביב, בקיבוץ קטורה ובירושלים.

אחרי שסיים תיכון בסאו פאולו, לפני שנתיים, לא מצא מנוח לנפשו. הוא למד מינהל עסקים באוניברסיטה, אבל עד מהרה מאס בכך ופרש. בהמשך ניסה לימודי קולנוע, אבל "סמסטר אחד הבהיר לי שטרנטינו אני כבר לא אהיה". עבר ליחסים בינלאומיים, אבל גם שם לא מצא את עצמו.

לפרויקט גרעין צבר של תנועת הצופים (ראו מסגרת) התוודע בתחילת השנה דרך ידידה מקוסטה ריקה. "עברתי את כל תהליכי הקבלה באמצעות סקייפ ומיילים. תמיד רציתי שירות צבאי, זה הדבר הכי חשוב לי. דרך 'צבר' עולים ומתגייסים צ'יק צ'ק, בתוך שלושה חודשים, וזה התאים לי".

את חוספינה צ'ודנובסקי הכיר בתנועת הנוער. היא היתה אז בת 19, גדולה ממנו בשנתיים, ציונית נלהבת בזכות עצמה, פרועת שיער ועמלנית כדבורה בכוורת. האהבה ביניהם פרחה: הם הדריכו ביחד את צעירי הקהילה, דיברו בלהט על יהדות ועל ישראל, רקמו עתיד משותף בברזיל.

אבל עכשיו, עם ההחלטה שלו לעלות לארץ, הם נפרדו.

"גם חוספינה רוצה לעלות, אבל רק אחרי שתסיים את הלימודים שלה בברזיל, בעוד שנתיים. לא נראה לי שנחכה אחד לשני עד אז. אז החלטנו שהכי טוב שכל אחד ילך לדרכו".

הקרבת את האהבה בשביל העלייה?

"כן. היא בכתה, היה סיפור גדול. אנחנו עדיין בבלאגן רגשי. אבל בבסיס היא מבינה אותי לגמרי.

"בברזיל, כדי להיות יהודי אתה צריך לחפש את זה, להיות אקטיבי. בישראל כולם יהודים בלי מאמץ. זאת השייכות שאני רוצה להרגיש. איזה קשר נפשי יש לי לברזיל? שום דבר. אני יהודי שרוצה משמעות. רוצה לבנות את החיים שלי בישראל, שם הבית שלי. זה עמוק בהרגשה. לא רציונלי.

"זה שיגעון שאני עולה? לדעתי יותר משוגעים הצעירים הישראלים שטסים עד הודו כדי להתחבר לשורשים שלהם. זה נראה לי הרבה יותר מוזר. אני מרגיש אחריות לעם ישראל. מרגיש שצריך לעשות הרבה דברים. מרחוק אי אפשר לשנות, רק מבפנים".

קצת נאיבי.

"אידיאליסט צריך להיות גם קצת נאיבי. אני מכיר את הבעיות של ישראל ויודע שיהיה לי לא קל. אבל אני מאוד מאמין בזה. שמתי את הלב שלי בעניין. אני יודע שהעלייה שלי היא רק ההתחלה".

•••

הוא רוצה לשרת ב"משהו קרבי". מה בדיוק? עדיין לא בטוח. אחד החלומות הוא סיירת רימון של גבעתי, שמתמחה בלוחמת מדבר. "זה נראה לי השירות הכי מרגש שיש. יש לי פרופיל גבוה, אני יכול להתאים. כבר החזקתי נשק בקורס גדנ"ע בשנת ההכשרה שלי. בתנועת הנוער בסאו פאולו עשיתי מיליון פעילויות על צה"ל. אני מרגיש שאני יודע לאן אני נכנס".

לקראת המפגש עם צה"ל התאמן בחודשים האחרונים בפארק המפורסם של סאו פאולו, איביראפוארה, הממוקם במרחק הליכה קצרה מביתו. "עשיתי אימון כושר אינטנסיבי, ערבוב של קרוס־פיט עם מרשל־ארטס. לפני זה שיחקתי כדורסל וגם כדורגל. אני מצוין בספורט".

אתה יודע שיש אצלנו אנשים שעושים הכל כדי לא לשרת.

"אנשים שבורחים מהצבא זה לא הגיוני. הם משאירים את החובה על כל האחרים. אני רוצה להיות אזרח רגיל, שעובר כל מה שישראלי צריך לעבור. מה, שכל החברים שלי יעשו מילואים ואני אשב בבית? למה שהאחים והבנים של השכנים שלי יילחמו ואני לא? אז נכון, שירות קרבי לא מתאים לכולם, אבל חובה היא חובה. כל אחד צריך לתרום בדרך שלו".

"במבצע צוק איתן עקבתי בטלוויזיה אחרי מה שקורה, והרגשתי לא נוח שאני יושב בבית בסאו פאולו בזמן שהמלחמה רחוקה ממני".

נתקלת בברזיל באנטישמיות?

"לא ממש. בסאו פאולו יש קהילה מוסלמית גדולה, אבל אפשר להסתובב עם חולצה של נבחרת ישראל ברחוב ולא יקרה כלום. אמנם יש לי חברים שזרקו להם הערות 'ישראלים רוצחים פלשתינים', אבל זה בגלל שהברזילאים לא באמת מכירים את ישראל. התקשורת מתעסקת רק בצדדים השליליים, מראה תמיד את הבלאגן במזרח התיכון".

לא מפחיד אותך לחיות לבד בארץ?

"גדלתי בסאו פאולו, אחי, אז קשה להפחיד אותי. יש פה שודדים ברחובות, זאת שיגרה. בכל שבוע חבר אחר מספר איך גנבו לו ארנק או פלאפון, איך פרצו לו לבית או לאוטו, או איך עצרו אותו בלילה עם אקדח או סכין. בתל אביב הרבה יותר בטוח, שם אני יכול ללכת גם בארבע לפנות בוקר ולא יקרה לי כלום".

ויקר אצלנו.

"כן, אבל יש גם מהפכות, כמו רשת 'קופיקס' ומה שעשתה סתיו שפיר. חוץ מזה, גם בסאו פאולו לא זול. בית ספר פרטי, כמו זה שלמדתי בו, עולה יותר מ־2,500 שקל בחודש. גם הנדל"ן יקר, אז מחירים גבוהים לא מפחידים אותי.

"אבל אם אתה חושב שאני תמים שחושב שישראל היא ארץ שהכל טוב בה והכל פנטסטי - אתה טועה. אני יודע שיש גם הרבה דברים רעים. דוד בן־גוריון אמר שישראל צריכה להיות אור לגויים. אלה ששרפו לפני כמה חודשים את התינוק הפלשתיני הם אור לגויים? הבחורה המסכנה שיהודי חרדי רצח במצעד הגאווה בירושלים - זה אור לגויים?

"גם היחס לאתיופים ולעובדים הזרים בישראל הוא גזענות שאני לא אוהב. מה הרצל וז'בוטינסקי היו אומרים על זה? ישראל הולכת לכיוון לא תמיד טוב. איפה האמצע? איפה הסובלנות? הדברים האלה משגעים אותי".

מאיפה הבקיאות הזאת?

"אני קורא הרבה על ישראל באינטרנט. מתעניין מאוד. עובר על אתרים ועל אפליקציות של עיתונים, כולל 'ישראל היום'. יש עיתון בפורטוגזית שנקרא 'קשר ישראל', שמפרסם מאמרים על מה שקורה בארץ".

אולי תשתלב בפוליטיקה בישראל?

"אחרי הצבא - כן. אני רוצה לעשות שינוי חברתי. סתיו שפיר היא המודל שלי. היא התחילה באוהלים ברוטשילד והתקדמה לכנסת. תחשוב שהיא היתה יכולה בקלות להיות שרה! והיא בסך הכל בת 30. היא המודל של פוליטיקה חברתית שמעניינת אותי".

ממה תתפרנס בארץ?

"אני עוד לא יודע. ההורים בטח יתמכו בי בשלב הראשון. יש לי סל קליטה בסכום של 18 אלף שקל, ובהמשך אמצא משהו. אולי אעבוד בעמותות חברתיות. לא יהיה לי בית עם גינה פרטית, כמו בסאו פאולו, אבל אני לא מחפש את זה".

•••

מוצאי שבת, פאב "לֶה בסקיאט" בסאו פאולו. כמה עשרות מחבריו של גוטפריד נאספים להשיק כוסות "קשאסה" ולנענע ישבן ביחד בפעם האחרונה.

דניאל דוראסי (21) גדל איתו בשכונה. "איתן הוא עכשיו קים קרדשיאן של הקהילה", הוא מספר לי באנגלית. "כולם מדברים על העלייה שלו. ברור לי שזאת היתה החלטה קשה בשבילו, אבל הוא ימצא במהירות חברים חדשים בארץ. העלייה שלו היא רווח נקי לישראל".

אנדרה גוסצ'ינסקי (26) אומר שצעירים רבים בקהילה רואים בגוטפריד מודל לחיקוי. "בשבילנו העלייה היא תמיד עניין רחוק, בלתי אפשרי, אבל איתן הראה שזה לא בשמיים. הוא החלוץ שלא מסתפק בדיבורים, אלא מוכיח שתמיכה אמיתית בישראל היא רק לנסוע לחיות לשם".

גם חוספינה כאן. מסתובבת ללא מנוח, מתקשה להחליט אם לעטוף את אהובה בחיבה או לשגר אליו צינה. בסופו של דבר היא מחבקת אותו בדמעות.

"מייד כשהכרתי את איתן הבנתי שהוא אדם מאוד אידיאולוגי", היא אומרת בעברית. "ראו את זה בעיניים שלו. ידעתי שהעלייה תגיע מתישהו, אבל זה קרה מהר משציפיתי. עברנו כבר את כל השלבים: כעס, ניתוק, פיוס והשלמה. עכשיו אנחנו ברגיעה. מאוד עצוב לי שהוא הולך, אבל אני מקבלת שזה החלום הגדול שלו".

אומרים שבישראל נמצאות הבחורות הכי שוות. את לא חוששת?

"גם הדרום־אמריקניות שוות. מה שיקרה לו, יקרה. אני לא רוצה לחשוב על זה".

בבית, מול המזוודות שהולכות ומתמלאות, שואל אותי איתן בקול: "מה אורזים לחיים שלמים?". הוריו עוטפים אותו במבטים חומלים.

אמא מריאנה שוב בוכה. "קשה לי לראות שהמשפחה שלי כאילו מתפרקת", היא בקושי משלימה את המשפט. "בלי איתן, כל החיים ישתנו לנו. אני עדיין חושבת שהוא יכול לעשות הרבה דברים כאן, בברזיל. הקהילה היהודית צריכה אנשים כמוהו".

ניסית למנוע ממנו לעזוב?

"חס וחלילה. אני מאוד גאה בזה שהוא יגור בישראל, הארץ שכולנו אוהבים. לא מזמן הוא הסתכל לי בעיניים ואמר: 'אמא, מי חינך אותי לאהוב ככה את ישראל? את ואבא'. עכשיו אני מצטערת שאולי עשיתי עבודה טובה מדי".

אתם חוששים מהמצב הביטחוני בישראל?

אדריאן: "פיגועים לא מפחידים אותי. את ההסמכה שלי כרב קיבלתי בתל אביב במלחמת המפרץ הראשונה. עשיתי את הבחינות עם מסכת אב"כ. אני קצת חושש מהשירות של איתן בצה"ל, כי מרוב להט ואידיאולוגיה הוא לא תמיד יודע לשמור על עצמו.

"כשהוא היה בן 3, הוא עשה מעשה קונדס שהכעיס אותי מאוד. אז נעמדתי וצעקתי עליו. ומה הצוציק עשה בתגובה? עלה על כיסא ואמר לי: 'אבא, עכשיו אנחנו באותו גובה, אז אל תצעק עלי'. כבר אז הבנו שיש בו תכונות של מנהיג. שצריך להיזהר ממנו".

מריאנה: "ברור לי שאיתן ישפיע על החברה בישראל. הוא לא יכול אחרת. הוא מאוד ממוקד בהשגת המטרות שלו".

אדריאן: "סבתא שלי כתבה פעם בזיכרונות שלה שמהמשפחה שלנו ייצא נשיא או ראש ממשלה. הסיפור הזה עובר אצלנו מדור לדור. מי יודע, אולי איתן יגשים לה את הנבואה".

שני אחיו של איתן פינקו אותו לאורך שבוע הפרידה במתנות, שחיכו לו מדי בוקר ליד המיטה. הם העניקו לו מכונת תספורת, משטח עבודה לטאבלט, פסל נוסף של דוד גרשטיין וקופסת עץ עם תמונה משותפת, ועליה הכיתוב: "אם אתה מתגעגע - שבור את הזכוכית בפטיש".

ביום הטיסה מסרו לו את מתנתם האחרונה: צרור מכתבים אישיים, שאותם ביקשו שיפתח בצמתים חשובים בחייו בישראל: אחד לרגע הנחיתה בארץ, אחד ליום הגיוס, אחד ליום השחרור ואחד ליום שבו יהפוך לאזרח ישראלי מן המניין.

•••

יום ראשון. את היום הזה יתחיל איתן בברזיל, ויסיים - כעבור 22 שעות של טרמינלים ומטוסים - בישראל. מוקדם בבוקר הוא נראה מתוח במיוחד. מנקה סופית את ארון הבגדים ומחליט לתרום חלק גדול ממנו לצדקה. עושה גיחת פרידה למדשאות הפארק האהוב עליו, ויושב בפעם האחרונה (לתקופה הקרובה, לפחות) על ספסל האבן שעליו נהג לרקום את חלומות העלייה.

את פוסטר "התקווה 6" הוא לא לוקח איתו. "אני רוצה להשאיר כאן משהו ממני גם אחרי שלא אגור פה", הוא מסביר.

יש לך פחדים אחרונים? פרפרים בבטן?

"יש פחד, אני לא אשקר. זה טבעי. כל החיים חשבתי על העלייה, והנה היום הזה הגיע. אני הכי מפחד לאבד את החיבור למשפחה, לפספס את הדברים שהאחים שלי עוברים. יש לי גם פחד שאסתכל אחורה ואגיד, 'משוגע, מה עשית?!' חשש שלא ילך לי בארץ. אבל אני מעיף את זה ממני מהר מאוד".

נוסעים עם ההורים והאחים לנמל התעופה. אמא מריאנה נראית חיוורת וסחוטה. עוד חיבוק, עוד נשיקה, דמעה רודפת דמעה.

רגע לפני הכניסה לצ'ק־אין פורשת המשפחה לשיחה פרטית אחרונה. איתן חוזר ממנה בעיניים לחות, אוחז בידיו חבילת טישיו פתוחה. "ישבנו בבית קפה והשתמשנו בהרבה ממחטות. היה חשוב לי להגיד להורים שאני לא מפרק את המשפחה. זה מאוד לא פשוט לי. זה היה השבוע הכי קשה בחיי".

אתה עדיין יכול להתחרט.

"אין לי מחשבות שניות. אני הולך עם ההרפתקה הזאת עד הסוף".

את אביו יראה שוב באוקטובר, כשאדריאן יבוא לישראל להשתתף בקונגרס הציוני ה־37. את אמו יפגוש רק כשצה"ל יתיר לו לצאת לביקור משפחתי בברזיל - אחרי הטירונות. כלומר, בעוד חצי שנה לפחות. עד אז, הם ידברו בכל יום בווטסאפ ובסקייפ.

בטיסה המפרכת מסאו פאולו לגרמניה איתן כמעט לא עוצם עין. "אני חושב עליהם כל הזמן", הוא אומר לי.

ובטיסה המסיימת, מגרמניה לישראל, הוא מבקש מהדיילת עוד אריזה של החומוס האהוב. "לזה הכי חיכיתי. אני שפוט של חומוס ושל שווארמה".

כשנראה בחלון קו החוף המואר של ישראל, איתן פוער עיניים ועוצר את הנשימה.

"זהו, הגענו", הוא אומר לי בהתרגשות.

•••

נמל התעופה בן־גוריון, יום שני, אחת אחרי חצות. איתן נשאב מייד לתוך הביורוקרטיה של הנפקת תעודת זהות ורישום לצורכי קבלת סל קליטה. מבטיחים לו שהתהליך יארך רק שעה, אבל הוא נמשך לבסוף חמש שעות. רק בשש בבוקר ייצא מהנמל, טרוט עיניים וממוטט מעייפות.

"לא נורא", הוא יאמר לי, "בברזיל זה היה לוקח לי הרבה יותר זמן, ושם כל התהליך היה גם מושחת. בישראל אין שוחד".

•••

קיבוץ דביר בנגב, עשרה ימים אחרי הנחיתה בארץ. שמש הצהריים לוהטת, וריח הרפת נישא למרחוק. איתן מלטף פרות עתירות חלב, שמחזירות לו מבט אוהב, ומחפש לעצמו קצת צל.

הוא לוקח אותי לחדר שלו, מספר 14, במבנה מגורונים מוארך, דמוי מלתחות, בפאתי הקיבוץ. הוא חולק את החלל הקטן עם חניך נוסף בגרעין, ישן על מיטת סוכנות.

מעל מיטתו קבע לוח שעם, שעליו הצמיד בנעצים תמונות של בני משפחתו. ממול נמצא פאב "הפטריה" המפורסם של דביר, אבל איתן אומר שעדיין לא הספיק לבלות בו.

"אתה יודע למה אני הכי מתגעגע?", הוא מלקק לפתע את שפתיו, "לגלידה מפרי האסאי, שמכינים בברזיל. היה מתאים לי בול בחום הזה".

חשבתי שתגיד לחוספינה.

"גם אליה אני מתגעגע. אני כל היום בווטסאפ איתה ועם ההורים. הם נרגעים לאט לאט, מבינים שהכל בסדר איתי".

בימים הראשונים עבר משברון פסיכולוגי. "היה לי מאוד קשה. הגעגועים הביתה והריחוק של הקיבוץ ממרכז הארץ השפיעו עלי. הכל כאן חדש לי. היה רגע ששאלתי את עצמי, למה אני בעצם פה? אחרי כמה ימים הבנתי שזה היה רק הלם של הימים הראשונים. עכשיו אני מאוד רגוע. לא התקשרתי להורים לבכות שאני רוצה לחזור".

כאן יהיה ביתו לשנה הקרובה, לצד 25 עולים חדשים נוספים מ"גרעין צבר". רובם המכריע מארה"ב, ועוד אחד מקנדה ואחד מהונג קונג. עם החברים לגרעין הוא לומד היסטוריה יהודית, מורשת קרב, תרבות ישראלית וגדנ"ע, ומתוודע לחילות צה"ל בהדרכת מש"קיות במדים. גם טיולים להכרת הארץ יהיו ("בטח נגיע למצדה. אני כבר הייתי שם"). בקרוב תשודך לו משפחה מאמצת מהקיבוץ, שתלווה אותו ותתמוך בו בשנים הקרובות.

בעשרת הימים שהוא כאן, כבר הספיק לעבוד בחדר האוכל (המופרט), סייע ברפת ובגידולי השדה וכבש את הלבבות. "הוא מדהים", אומרת נילי סיגֶל, רכזת "צבר" בקיבוץ. "אני מרגישה שזכינו. יש בו בשלות, מוטיבציה, אחריות. הוא מתמודד עם הקליטה בצורה מעוררת הערכה".

האם יישאר לגור בקיבוץ גם אחרי השחרור? עדיין מוקדם לו להחליט. "הכי הייתי רוצה לגור בירושלים, זה מבחינתי המקום שבו קורים הדברים".

אתה יודע שלפני שנה נפלו רקטות לא רחוק מהקיבוץ.

"כן, שמעתי", הוא מזדקף, "אני יודע שדברים כאלה יכולים לחזור כאן בכל רגע. אני לא מפחד. באתי כדי לגור פה, לא כדי לברוח".

בעוד חודשיים תהפוך ל"חייל בודד".

"אני מרגיש שכולם בארץ הם המשפחה שלי. אני אומר לעצמי שאהיה חייל בודד של מדינת ישראל, ואז נרגע".

אז לא תיסע לראות את הקרנבל בריו?

"הקרנבל שלי פה, אחי".

עלייה וגיוס כחיילים בודדים

בליווי צמוד של אנשי הצוות.

כ־400 צעירים, רובם יתגייסו כבר בנובמבר. כיום נמצאים בארץ כ־1,000 חניכים בשלבים שונים של הכנה לגיוס, לצד כאלה שכבר משרתים כחיילים בודדים.