בחייהם ובמותם

סמ"ר נדב קודינסקי והכלב שלו דיאבלו נהרגו בסג'עיה שברצועת עזה כשליוו סיור של סיירת גולני במרדף אחרי מחבלים. נדב ודיאבלו הלכו בראש, בניסיון לאתר מטעני חבלה, ונכנסו ללול - שם חפרו מחבלים מנהרה שהיתה אמורה להגיע עד נחל עוז. המחבלים, שכנראה היו מוכנים לכך שכוח צה"ל עשוי להגיע, מילכדו את הלול אך דיאבלו, שריחרח וסרק את המקום, לא יכול היה לאתר את המטען, שהוטמן עמוק באדמה. הפיצוץ העז הרג את נדב וכלבו הנאמן, שבחייהם ובמותם לא נפרדו. מאז נכרתה בין בני משפחתו של נדב לחיילי יחידת עוקץ, יחידת הכלבנים של צה"ל, ברית דמים והם הפכו למשפחה אחת מלוכדת, והקשר ביניהם רק הולך ומתחזק משנה לשנה.

מאושרים ששירת בעוקץ

"נדבי שלנו היום בן 26", אומר חנוך קודינסקי בחיוך רחב. הוא הגיע עם אשתו הדסה כדי לציין את יום הולדתו של נדב ז"ל עם החברים ליחידה - המשפחה. מדובר בסיפור נדיר וייחודי של קשר חם וחזק בין משפחה ליחידה, ולהורים לא היה בכלל ספק שאת יום הולדתו של נדב, ב-24 במארס, הם "יחגגו" דווקא במתקן אדם בבסיס יחידת עוקץ, שבה שירת ונפל בנם לפני חמש שנים וחצי.

יש משפחות שכולות שהופכות כעוסות ומרירות כלפי היחידה שבה נהרג בנם, ויש כאלה שהמפגש רק מעלה בקרבם זיכרונות שהיו מעדיפים להדחיק ולשכוח. משפחת קודינסקי מקריית גת היא סיפור שונה בתכלית. "אנחנו מאושרים שנדב הלך דווקא ליחידת עוקץ. היה לנו מזל גדול שהוא שירת דווקא פה", אומר חנוך, "הקשר שלנו עם היחידה הוא משהו מדהים. אין שבוע שאנחנו לא מדברים איתם או הם איתנו. אם נדב היה ביחידה אחרת אני לא חושב שהיה לנו קשר כזה".

הדסה מרחיקה לכת: "הקשר שלנו עם אנשים ביחידה יותר חזק מהקשר עם המשפחה הרחוקה שלנו. אני בחיים לא אסנן טלפון של מישהו מעוקץ, ותאמין לי אני יודעת לסנן. הקשר הזה נוצר גם בגלל האופי החברותי של נדב. כל אימון שהם היו נמצאים באזור קריית גת, נדב היה מתקשר ומודיע 'אני בא עם החבר'ה, יש משהו לאכול-' או שפנה לחנוך ושאל 'אבא, הפיצות מוכנות-'. נדב הביא את החיילים מהיחידה גם ביום ההולדת האחרון שלו וגם באימונים, והביקורים שלהם אצלנו בבית נהיו עניין של מסורת".

המעמד לזכרו של נדב נערך ברחבה ליד גינה מיוחדת, מקורית ויפהפייה בצורת חנוכייה שמסמלת את היום שבו נהרג נדב - ערב נר ראשון של חנוכה. שמונה ברושים משמשים כקנים, ובאמצע ניצב עץ זית - השמש. ביום ההולדת האחרון הוסיפו חנוך והדסה גם פרחים מסוג ציפור גן עדן. "נדב מאוד אהב עצי זית. בכל פעם שהוא ראה עץ זית הוא היה נוגע בו, מלטף אותו ומתפעל ממנו", מספרת הדסה, "לפני שלוש שנים ביקשתי ממפקד היחידה לשתול עץ זית. אז בלי לשאול שאלות הביאו שופל, חפרו בור בעומק מטר ושמו עץ זית". מאה מטר מגינת החנוכייה מוצבת גם אנדרטה לזכר שבעת חיילי עוקץ שנפלו: קיריל גולנשין, מיכה גוטליב, הרן פרנס, יואב זרמון, מוריס אברהם, ערן ליפסקי ונדב.

כל הזמן מוקף חברים

נדב היה הבן האמצעי. שלוש שנים אחרי מותו התגייסה לאותה יחידה גם אחותו הילה. האב חנוך הוא מורה למתמטיקה, האם הדסה היא מנהלת בית ספר, וכשהם מדברים על נדב פניהם קורנות. "תמיד הרגישו אותו בבית. הנוכחות שלו בלטה בכל מקום. היה לו חוש הומור אדיר, הוא ידע לעשות בדיחה מכל דבר, ילד מאוד שמח ומאוד חברותי שתמיד הביא חברים הביתה. כל הזמן מוקף חברים. הוא מאוד אהב לטייל. שבועיים לפני שהוא נהרג הוא היה ברגילה ועשה את הטיול האחרון שלו, יחד עם חברים, ברמת הגולן. אמרתי לו: 'אולי עדיף שתהיה בצבא, וככה אני לא אדאג לך כשאתה נוסע בדרכים'. אחרי זה הבנתי שאנחנו לא יכולים לשלוט בעניינים".

"הוא היה בחור רגיש, תמיר ויפהפה. לפני שהתגייס היה לו שיער ארוך, גולש וחלק (אתה יודע מה היה השיער בשבילו? מדהים שהוא הקריב אותו למען הצבא). נדב אהב לעשן והיה רוקיסט בנשמתו. הוא היה חולה על הלהקות רדיוהד, מטאליקה ונירוונה", מספרת הדסה. כבר מגיל צעיר החל נדב לנגן על פסנתר שנקנה בכלל עבור אחותו הגדולה. "הוא למד לנגן באופן עצמאי ואחר כך אותו דבר היה גם עם הגיטרה. הוא היה עולה לחדר שלו ומנגן". חנוך צוחק: "הוא אהב לעשות רעש. כל הזמן השכנים היו בלחץ כשהוא ניגן. הוא היה מנגן בווליום". את השיר הבא, שכתב נדב, העבירו ההורים לפרויקט 30, והוא הולחן ומבוצע על ידי שלומי סרנגה:

שמיים שחורים פיה לבנה / כוכבים צורחים את שמה / עיניה דומעות ענן שם צועק / הוא לא מבין איך זה קורה / איך זה קורה-... / לצידו מלאך קטן / מעשן עשן לבן / הוא שומר על העולם / ולא מבין לאן נעלם.

אחרי מותו של נדב, העבירו הדסה וחנוך את הפסנתר שלו ליחידה שהם כל כך אוהבים.

נדב אהב את הכלבים

החיילים הצעירים של היחידה שנמצאים באמצע המסלול כבר מתכנסים בגן כדי לציין עם הוריו של נדב את יום הולדתו, וזוכים לקבל מהמשפחה גם קצת מורשת קרב. "נדב היה ילד מפונק שקיבל תמיד כל מה שהוא רצה", מספרת הדסה לחיילים, שבולעים בשקיקה את דבריה. "אבל מהרגע שהוא התגייס מעולם לא שמעתי את נדב אומר: 'אמא קשה לי, אמא אני לא מרוצה'. להפך, הוא תמיד היה מגיע הביתה עם חיוך, תמיד שמח, מספר רק דברים טובים. הרגשתי שהוא כל כך אוהב את היחידה ושהוא כל כך מחובר אליה. הוא לא הפסיק לדבר על הכלבים וכל זה גרם לנו להיקשר ליחידה ולהמשיך להיות מחוברים אליה. אני מרגישה שהיחידה היא חלק מאיתנו וחלק מנדב שלנו. אני מאחלת לכם שתהיו בריאים והכי חשוב - תעשו הכל כדי לשמור על עצמכם, אל תיקחו סיכונים, תעשו כל דבר במחשבה", אומרת הדסה לחיילים.

"מה שאפיין את נדב הוא היכולת שלו להתייחס להכל בהומור ובאופטימיות", מספר ללוחמים הצעירים סרן אילון - לוחם מצטיין, כיום מפקד בית הספר של יחידת עוקץ ובעבר מפקדו של נדב. "מי כמוכם יודע שתמיד יש מקום לבכות ולהתבאס ולהגיד שקשה ולא פייר. מנדב אף פעם לא שמעתי את זה. נהפוך הוא. כשהוא היה רואה אותי עם פרצוף תשעה באב, הוא היה יודע להוציא אותי מזה. זה היה קצת מוזר, כי זה התפקיד שלי כמפקד להוציא את החיילים שלי מהדיכאון אבל הוא ידע לעשות את זה לי".

"דיאבלו הוא שפיץ"

"אתם כמו הילדים שלנו", אומר חנוך ללוחמים ביחידה ומוציא מתא המטען של המכונית ארגזים מלאים באוכל וכיבוד לחיילים. "עכשיו יש פריסה", מסביר להם חנוך ומזמין אותם לאכול. חנוך לא שוכח להזכיר לכולם גם את כלבו הנאמן של נדב, שמת יחד איתו - דיאבלו.

"דיאבלו היה כוכב גדול. נדב היה אומר על דיאבלו שהוא שפיץ ויותר חכם מאנשים
שהוא מכיר".

גם חברו הטוב של נדב, יחי אמסילי, שמשרת היום כאיש מילואים ביחידה, מאשר את הדברים. "ראיתי הרבה כלבים מבצעיים אבל את היכולות של דיאבלו קשה מאוד לשחזר. הוא פעל בכל הגזרות שהיחידה לחמה בהן כל השנים. היו לו הצלחות מבצעיות. איך שנדב קיבל את דיאבלו הם עבדו נהדר ביחד והיתה ביניהם כימיה מושלמת", הוא מספר. ואכן, נדב ודיאבלו קצרו הצלחה מבצעית גדולה בעזה בפעילות חשובה, חודש וחצי לפני ששניהם נפלו. "נדב כל כך אהב אותו, הוא כבר תיכנן לדאוג לו למלונה בחצר שלנו. הוא חשב להשתחרר יחד איתו", מספר חנוך.

כלבי יחידת עוקץ זוכים ליחס נדיר ומחזירים בנאמנות שאין לה אח ורע. זמן קצר אחרי שלוחם מקבל כלב הקשר ביניהם הופך כל כך חזק, שבעל החיים יעשה בשבילו הכל. כלב נקשר לבעליו הרבה יותר מהר מחבר לוחם והכבוד לכלבים ביחידה כה רב עד שנבנה לכבודם בית עלמין מפואר ומטופח עם מצבה לכל אחד מן העשרות הרבות של הכלבים שנפלו.

"אנחנו משפחה אחת"

בני משפחת קודינסקי לא מתכוונים לוותר על הקשר החם והחזק שיצרו עם היחידה של נדב. "כל סיום קורס מגיעים אלינו הביתה אחרי שמקבלים את הסיכה", מספרת הדסה, "עוברים בבית העלמין, שומעים את הסיפור של נדב, רואים סרט עליו, יש קצת כיבוד. ככה גם כל חנוכה, בתאריך מותו של נדב, באים אלינו חיילים מהיחידה".

"כשהיינו מתאמנים קרוב לאזור קריית גת, זה היה מובן מאליו שאנחנו עוצרים אצל הדסה וחנוך לפיצה או על האש", אומר אילון, "זה בית חם והרגשנו שם בבית. אני מרגיש כמו הבן שלהם. אנחנו מאוד מחוברים למשפחה הזו וחשוב לי שהקשר הזה יישמר". "אין כמו המפקדים של יחידת עוקץ", מסכימים שני ההורים, "אנחנו משפחה אחת".

ובכל הזמן הזה עם הוריו של נדב, התחושה היא שנדב נמצא כל הזמן איתנו. שהוא לא באמת מת. נראה שאת החיוך שלו, שניבט מכל תמונה, פשוט אי אפשר להרוג והוא יושב למעלה, משקיף על הגינה המטופחת ועל יקיריו שכה אהבו אותו, ומחייך.

* * *

יחידת עוקץ: הכלבים הצילו את הלוחמים

יחידת עוקץ - יחידת הכלבנים של צה"ל, היא אחת היחידות היוקרתיות, המיוחדות והמבוקשות ביותר של צה"ל. ייעוד היחידה הוא הפעלת כלבים בלחימה למטרות שונות: זיהוי מטענים, זיהוי מחבלים ותקיפתם, והצלה.

הכלבנים, שמגיעים דרך יחידת כפיר, עוברים מסלול ארוך של 17 חודשים ותנאי הקבלה שלהם קשים: מתוך 200 חיילים שמגיעים לגיבוש, מתקבלים עד 44.

סרן אילון כהן, סגן מפקד בית הספר של יחידת עוקץ מסביר: "אנחנו בוחרים לוחמים ליחידה לפי הדרישות הבאות: יכולת עבודה כיחיד ובתוך צוות, אסרטיביות, יוזמה, משמעת עצמית, כושר התמדה, סבולת, עבודה תחת לחץ, הסתגלות, חשיבה יצירתית ויכולת ליצור קשר עם כלבים". לצורכי איתור מקצועי ומדויק מגויסים מיטב המילואימניקים המנוסים של היחידה שמעבירים את הגיבוש ומצטיינים בהעברתו ובזיהוי הבחורים המתאימים ביותר.

"אנחנו לא מתפשרים על איכות הלוחמים הנבחרים ליחידה", מסביר מפקד היחידה סא"ל ירון, "אני תמיד אומר לחיילים שלי: בשטח אתה מפקד היחידה, המאלף הראשי, מ"פ מפקדה וקצין מבצעים. בשטח אתם כל היחידה ובעצם בסך הכל לוחם וכלב".

לוחם של עוקץ יוצא לשטח עם יחידה רגלית כלשהי, והוא והכלב שלו נמצאים בחזית, ואמורים לשמור על אותה יחידה, לסייע לה לאתר מטען או כלי נשק ולעתים לתקוף מחבלים. "מכיוון שהלוחם שלנו נמצא למעשה לבד בשטח והוא היחיד שמפעיל את הכלב, חשוב מאוד שהוא יהיה אמין בדיווח ויספר מה היה בשטח בדיוק", אומר סא"ל ירון.

רק לאחרונה נשלח צוות מהיחידה להאיטי עם ארבעה כלבים שמצאו לכוד ששרד מספר ימים מתחת להריסות והצילו את חייו. שיאה של פעילות היחידה היה במבצע עופרת יצוקה. עשרות כלבים נכנסו לשטח הלחימה ורשמו 33 הצלחות מבצעיות.

29 מתוכן היו זיהוי מטענים – חלקם מבנים ממולכדים שבזכות זיהוי הכלב הצילו את הצוות, ועוד חמש הצלחות של זיהוי מחבלים ותקיפתם. במהלך המבצע נהרגו שלושה כלבים מירי מחבלים. אלמלא עוקץ תוצאות המבצע, שהוגדר כהצלחה גדולה, היו עלולות להיות אחרות.

רוב הכלבים ביחידה הם מגזע רועה בלגי ויש גם הרבה מגזע רועה גרמני. אבל בנוסף יש עוד המון כלבים מהרבה גזעים שונים כשלכל כלב יש ייעוד ספציפי. הכלבים מיובאים ארצה (רק חלק קטן מגודל בגוריה של היחידה) בגיל שנה-שנה וחצי ותוך עשרה חודשים המאלפים ביחידה, שהם מהבכירים ביותר בארץ, הופכים אותם למבצעיים. כשכלב מגיע לגיל 7 - 8 הוא פורש לרוב עם הלוחם האחרון שלו.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו