האטרקציה המרכזית של הדרמה הקומית־מוסיקלית "ריקי והפלאש" היא שחקנית העל מריל סטריפ, שלמדה לנגן בגיטרה במיוחד כדי לגלם את ריקי - רוקרית כושלת ותפרנית שעדיין מופיעה בברים מעופשים עם להקת הקאברים שלה, The Flash, למרות שהיא כבר מתקרבת לגיל הזהב. עם זאת, הדבר שבאמת גרם לי לרצות לצפות בסרט הוא דווקא הבמאי ג'ונתן דמי, שהיה אחד היוצרים האמריקנים המעניינים ביותר בשנות השמונים.
דמי, שבין השאר אחראי לסרט ההופעה הקלאסי "הפסיקו להיות הגיוניים", של להקת Talking Heads, ולקומדיות הפרועות "משהו פראי" ו"נשואה למאפיה", הגיע לשיאו המקצועי עם "שתיקת הכבשים" - מותחן אימה מושלם למדי, ששבר קופות וגרף חופן אוסקרים בראשית שנות התשעים. אלא שמאז הוא נמצא בנסיגה מתמדת, ובעשור האחרון, להוציא כמה ניסיונות התאוששות שלא מאוד הרשימו ושני סרטים תיעודיים מרגשים שעסקו בניל יאנג, הבן אדם פחות או יותר נעלם מהרדאר.
ב"ריקי והפלאש" דמי מקבל הזדמנות רצינית לשוב למיינסטרים, וקשה שלא לרצות בהצלחתו. העובדה שהוא מומחה מוסיקלי עם קבלות מציבה אותו עמוק בתוך אזור הנוחות שלו, והשיר הראשון שריקי והלהקה שלה מנגנות, "American Girl" של טום פטי, קורץ באופן ברור ל"שתיקת הכבשים" (זהו השיר שמתנגן ברדיו רגע לפני שהרוצח הסדרתי המופרע באפלו ביל חוטף את הקורבן שלו), ונותן תקווה גדולה שהנה, דמי סוף סוף הולך להשיב לעצמו את הגרוב ולהגיש לנו עוד בונבון.
אבל זה לא קורה. למרות שיש כמה וכמה רגעים חביבים ב"ריקי והפלאש", ולמרות שסטריפ נהנית מכל רגע על הבמה, עד מהרה מתברר שהסרט הזה לא הולך להמריא לשחקים. עם כמות הכישרון שיש כאן, לפני ומאחורי המצלמה - מלבד סטריפ משתתפים בסרט גם קווין קליין והזמר ריק ספרינגפילד, ועל התסריט חתומה זוכת האוסקר דיאבלו קודי ("ג'ונו") - קשה שלא להיות מאוכזבים.
החוליות החלשות הן ללא ספק סצנות הדרמה, שפשוט אינן מצליחות להיחלץ מסד הקלישאות. קצת אחרי שהיא מסיימת לשרוף את הבמה עם השיר של טום פטי, ריקי מקבלת טלפון מבעלה לשעבר (קליין), שקורא לה לשוב הביתה כדי לדבר עם בתם, ששקעה בדיכאון עמוק (את הבת מגלמת מיימי גאמר, בתה של סטריפ במציאות).
בנוסף לבת המדוכאת, שנבגדה וננטשה בידי הארוס שלה, מתברר שיש לריקי עוד שני בנים בוגרים, ואף אחד מהם לא סלח לה על כך שבחרה לעזוב אותם, לפני לא מעט שנים, כדי לנסות ולהגשים את חלומותיה המוסיקליים. מובן שעמדותיה השמרניות של ריקי - ששונאת את אובאמה ומתהדרת בקעקוע ענק של דגל ארה"ב על הגב - אינן מסייעות לה להתחבב מחדש על ילדיה הליברליים.
יש משהו פלגמטי ומגומגם באופן שבו סטריפ מגלמת את ריקי כשהיא לא על הבמה, והאינטראקציות בינה לבין הדמויות האחרות לא בוקעות את העור ולא מייצרות ניצוצות של ממש. אף אחת מהשיחות הגולמניות שלה עם ילדיה אינה מצליחה לתפוס קצב או כיוון, וכל מה שהצופים מקבלים בסופו של דבר אלה הפאנצ'ליינים שהופיעו כולם בטריילר. בלי בשר. בלי עומק. בלי דבק.
לרוע המזל, הפער בין הקטעים שבהם ריקי מופיעה עם הלהקה שלה לבין הקטעים שבהם היא מנסה לגרום לילדיה להתאהב בה מחדש רק גדל בחצי השני של הסרט, שבמהלכו הגיבורה שלנו נענית להזמנת בנה ומגיעה לחתונתו הפלצנית (והמאוד יקרה). גם כאן, סצנות הדיבורים מקרטעות, והעדנה היחידה מגיעה כאשר ריקי מרימה את הגיטרה החשמלית ומקדישה לחתן ולכלה שיר של ברוס ספרינגסטין.
במובנים רבים, "ריקי והפלאש" הוא יצירת אחות ל"רייצ'ל מתחתנת", דרמה משפחתית בכיכובה של אן האת'וויי שדמי ביים ב־2008. אך אם ב"רייצ'ל" דמי דחף חזק מדי לכיוון האמוציונלי - עד כדי כך שהיה כמעט בלתי אפשרי לספוג את העוצמות הבלתי מרוסנות של הסרט בישיבה אחת רצופה - הרי שכאן נדמה שהוא לא דוחף בכלל. הכל פשוט יושב על המסך ומשווע למכת חשמל. לבעיטה בישבן. למשהו. לא משנה מה.
סטריפ עוברת את המבחן שהציבה לעצמה, אבל זה לא באמת צריך להפתיע אף אחד. היא מנגנת אחלה, היא שרה אחלה, וגם הלוק הזרוק/פתטי שלה מצליח לשכנע. אבל דמי לא עושה איתה שום דבר מעניין. והתסריט של קודי לא מספק לה אתגר ממשי. קרעים משפחתיים שנמשכו עידנים מתאחים ברגע, ללא הסבר. העיקר שנגיע לכותרות הסיום עם חיוך על הפנים. "זהו הכוח של המוסיקה", רומזים לנו. אבל בתכלס, זו פשוט החולשה של הכתיבה.
"ריקי והפלאש" ("Ricki and the Flash"), במאי: ג'ונתן דמי. ארה"ב 2015
קוסטנר ב"המירוץ לפסגה". מסלול החלומות
המאמן קוסטנר
זוכרים את "פורסט גאמפ"? החיים הם כמו קופסה של שוקולד, אתה אף פעם לא יודע מה אתה הולך לקבל? ובכן, "המירוץ לפסגה" - סרט ספורט מעורר השראה בכיכובו של קווין קוסטנר - הוא ההפך הגמור מזה. חמש דקות אחרי שהוא מתחיל אתה יודע בדיוק מה אתה הולך לקבל.
בהתבסס על סיפור אמיתי (כמובן), קוסטנר מגלם את ג'ים ווייט - מאמן פוטבול חם מזג שנאלץ לעבור עם משפחתו לעיירה קטנה ומוזנחת בשם מק'פרלנד, שכל תושביה ממוצא היספני, ולקחת משרת אימון משפילה בתיכון המקומי. ההתחלה קשה. אשתו ושתי בנותיו אינן מפסיקות להתלונן. וגם הוא לא מאוד מבסוט, בלשון המעטה. אבל אז, ברגע של השראה, ווייט מחליט להקים נבחרת ריצה למרחקים ארוכים, והכל מתחיל להשתנות לטובה.
המסר שמובלע בין שורותיה של היצירה הלא מאוד מתוחכמת הזאת הוא ש"אמריקה היא המדינה הכי מגניבה בעולם". כי באמריקה כל אחד יכול להצליח ולהגיע להישגים מדהימים. אפילו תלמידי תיכון נחשלים שהיגרו ממקסיקו. ועל אחת כמה וכמה כשיש מושיע לבן בסביבה. קוסטנר ממש אינו זר לתת הז'אנר הזה. הוא לא פחות אמריקני מפאי תפוחים שמתקרר על אדן החלון. ובכל זאת, ההופעה הסמכותית שלו כאן היא הדבר הטוב ביותר שהוא עשה בעשור האחרון, בהפרש ניכר. מנגד, ניקי קארו הניו־זילנדית, שביימה, מנהלת את העניינים ביד עדינה ומאופקת, שמונעת מהסרט להידרדר למקומות דביקים מדי. וגם שבעת הצעירים שמרכיבים את נבחרת הריצה שמייסד ווייט, המגולמים כולם בידי שחקנים אלמוניים, מצליחים לרגש, כל אחד בתורו, ולגרום לקהל להריע להם.
אז כן, "המירוץ לפסגה" לא יזכה בפרסים על מקוריות, וברור לחלוטין אילו תחנות נעבור בדרך, על אילו משוכות ניאלץ להתגבר, ולקראת מה אנחנו הולכים. אבל למי אכפת? הביצוע סוחף ומצוין. והדמעות? הן זולגות מעצמן. הידד לאמריקה!
"המירוץ לפסגה" ("McFarland, USA"), במאית: ניקי קארו. ארה"ב 2015
yishai.kiczales@gmail.comטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו