בטוחים, אבל פחות
החדשות הטובות הן שלמרות הפשיעה שנעשתה קשה יותר האזרח הישראלי אינו חושש לצאת מהבית • החדשות הרעות הן שהביטחון הזה הוא לא מה שהיה פעם • "ישראל שישבת" בדק מה מטריד אותנו יותר מכל, וגם איך זה שעם הירידה בפשיעה תחושת הביטחון דווקא פחתה
לרגע אחד נסו להיזכר: מתי בשנים האחרונות פתחתם עיתון ולא מצאתם בו דיווח על פשעים, רצח, אונס או תקיפה? מתי נתקלתם בגיליון ללא דיווח על תאונת דרכים? מה שמפתיע הוא שדווקא בתקופה שבה נראה שהפשע מאבד כל רסן, מרבית הישראלים מרגישים בטוחים.
מממצאי הסקר שנערך בעבור "ישראל היום" עולה כי 84 אחוזים מאזרחי המדינה חשים בנוח להסתובב ברחובות. ייתכן שהנתון הזה מבטא את תחושת הביטחון שהשתפרה בזכות המאמצים של מערכת הביטחון, המקשה על ארגוני הטרור להוציא פיגועים. האזרח הקטן כבר אינו חושש לצאת מביתו למרכזי הערים ולשווקים, והחשש שלו הוא מפשע מזדמן: שוד ליד כספומט, תקיפה ברחוב, או לחלופין פריצה לבית או לרכב. ייתכן, עם זאת, שהפשע הזה אינו נתפס כאיום שקול בעוצמתו לטרור הפלשתיני.
אבל גם אם מרבית הישראלים מדווחים שהם חשים בטוחים להסתובב ברחובות, אין פירוש הדבר שאין שחיקה בתחושה הזו. דווקא כאשר המשטרה מדווחת על ירידה בפשיעה, טוענים כ-45 אחוזים שביחס לשנים קודמות פחות בטוח היום לצאת מהבית. כ-52 אחוזים מודאגים מהאלימות בבתי הספר, ברחובות וממשפחות הפשע, וכ-41 אחוזים חוששים מתאונות דרכים.
מה עושים כדי לעצור את השחיקה? האם הגברת הפיקוח היא פתרון? כיצד להסביר את הפער בין דיווחי המשטרה לבין תחושת הציבור? כדי לנסות לענות על השאלות האלה, שוחחנו עם ארבעה מומחים לשיטור, אבטחה וקרימינולוגיה: המפכ"ל ה-12 של המשטרה, רב ניצב בדימוס אסף חפץ; מפקד מחוז תל אביב במשטרה ומפקד מג"ב לשעבר, ניצב בדימוס דוד צור; הקרימינולוגית ד"ר אראלה שדמי; וניר גלבוע, מנכ"ל קבוצת "צוות 3", העוסקת בין השאר בשמירה ובאבטחה.
ההרתעה צולעת
לנוכח המספר העצום שלהן ומספר הנפגעים, איש לא ממש מופתע מכך שהמרכיב המאיים ביותר על הביטחון האישי הוא תאונות הדרכים. משאבים רבים מושקעים בלחימה בתופעה ובהסברה, וגם התקשורת תורמת את חלקה בדיווחים. רנ"צ בדימוס חפץ סבור שזה דווקא מועיל: "די הגיוני שאם שומעים כל יום על תאונה, החשש עולה ואיתו התחושה שכל אחד יכול להיפגע. חשוב שהאזרחים יהיו מודעים לכך".
אבל בעוד שהמודעות לסכנה על הכביש יכולה להזהיר ולגרום לנהיגה שקולה יותר, האזרח הקטן מרגיש כנראה כי מול הפשע ברחוב אין לו יותר מדי מה לעשות. ודווקא כאן ספק אם המשטרה מספקת את תחושת הביטחון הנדרשת. בעוד ש-16.6% מרגישים שהביטחון האישי שלהם השתפר לעומת העבר, 45.5% מרגישים בטוחים פחות. המפכ"ל לשעבר אסף חפץ סבור שהבעיה נעוצה בהתרעה - בעוצמתה וביעדים שלה. "הלחימה הפרונטלית בפשע מיצתה את עצמה. המשטרה צריכה ליצור הרתעה, אבל היא מרתיעה היום את האזרח הקטן שומר החוק. היא לא מרתיעה את העבריין. אף אחד לא מרתיע אותו. המשטרה עושה עבודה טובה, אבל יש גבול למה שהיא מסוגלת".
ניצב בדימוס דוד צור סבור שהבעיה נעוצה בכלל בחלוקת הקשב של המשטרה ובהצבת היעדים שלה. "המשטרה צריכה לטפל יותר בסוגיות של פשיעת רחוב, המטרידות את האזרח הרבה יותר מהנושאים שעד היום המשטרה הציבה בראש סדר העדיפויות". צור מתכוון למלחמה בפיגועי הטרור ובמשפחות הפשע, שעל שמותיהן נרשם השימוש באלימות קשה במיוחד, כמו חיסולו של יעקב אלפרון בנובמבר 2008. אבל רק 10% מהציבור מודאגים מהפשע המאורגן יותר מכל. הלוחמה במשפחות הפשע אולי מצטלמת היטב, אבל מטרידה את האזרח הרבה פחות.
גם האלימות בקרב התלמידים מדירה שינה מעיני הישראלים בשנת 2010. לא אחת כבר הושמע הרעיון להתקין גלאי מתכות בכניסה לבתי הספר כדי למנוע הכנסת מוטות ברזל וסכינים, אבל הרעיון לא קרם עור וגלאים - גם משום שמי שירצה להכניס סכין ימצא כבר דרך לעשות זאת, גם משום שתופעת הסכינאות בתוך בתי הספר אינה רחבה כל כך, וגם משום שלא רוצים לדמות את בתי הספר לבתי כלא. "אפשר להכניס גלאים, אבל לא באופן גורף אלא לפי תחושות או ידיעות מודיעיניות", אומר חפץ. צור: "אני אישית נגד גלאי המתכות בבתי הספר וסבור שיש להשקיע בפיקוח, בענישה ובחינוך של הילדים ולא באמצעים שהתועלת שלהם שולית".
עם זאת, שני הבכירים לשעבר במשטרה מסכימים שהשומר בשער בית הספר הוא החוליה האחרונה. חפץ: "הבעיה בנוער היא שזה גם עניין של חינוך מהבית. בתי ספר לא מגיבים על הפרת נורמות. ברגע שיגיבו ותהיה תחושה שכל מי שעושה עבירה יש מישהו שאכפת לו ודואג לכך, התמונה תשתנה. צריך לטפל כבר בעבירות הקטנות, אחרת זה יעבור לעבירות חמורות יותר".
צור: "לצערנו, בשנים האחרונות יש רגרסיה בכל מה שמייצג מרות וסמכות. היעדר הרתעה מספקת והתרופפות הסמכות ההורית, כמו גם זו של המורה, הכבול ביכולתו לחנך בביה"ס, למעט העברת הידע, מייצרים עבודה רבה עבור המשטרה שהיא הקצה האחרון בשרשרת האמורה למנוע את העבירה. על כן, ללא ספק שחיזוק המערך בחינוך, ברווחה ובמערכים הסוציאליים התומכים יוריד באופן משמעותי את היקף הפשיעה".
קרימינולוגים בארץ חוזים שטבח בבית ספר בישראל, כפי שקורה חדשות לבקרים בארה"ב, הוא רק עניין של זמן.
צור: "העניין של טבח בבית ספר רחוק עדיין, אם כי ידוע למי ניתנה הנבואה."
פחד או הפחדה-
הקרימינולוגית ד"ר אראלה שדמי יכולה לקנות כל מילה ככל שהדברים אמורים במניעה באמצעות חינוך נכון ואספקת שירותי רווחה נאותים, אולם בתרבות הישראלית המניעה אינה הדרך המקובלת לטפל בבעיות. "במדינה שלנו כדי להילחם בפשיעה מפעילים את תרבות הפיקוח", היא אומרת. "זאת התשובה של המדינה לכל החששות והפחדים האלה. יותר שוטרים, יותר חוקים דרקוניים, יותר מצלמות, אף שהן לא הצליחו בלונדון שהיא העיר המרושתת ביותר בעולם. הפתרונות של המדינה - 'עיר ללא אלימות' וסיירות פיקוח של הורים אינן באמת פותרות את הבעיה. אם ייקחו ויבדקו את תופעת השכרות בקרב הנוער, ימצאו בין השאר שהנוער מוטרד, אין לו ביטחון, יש עליו לחצים גדולים. אבל במקום לברר ולהתמודד עם הבעיה, מעדיפים להעניש.
בעיה נוספת היא מה ששדמי מכנה "מדיניות ההפחדה". "בכל נושא, במקום להתמודד עם הבעיות ולפתור אותן, המדינה אוהבת להפחיד אותנו. יש מי שאמר שאנו חיים בתרבות הפחד: 'אם תאכל את זה תקבל סרטן', 'אם לא תעשי ממוגרפיה יהיה לך סרטן השד'. אם תשים לב, מיד עם תום האינתיפאדה, עלתה איראן לכותרות. יש במדינה שלנו מניפולציה פוליטית על גבי האזרחים. אפילו אפרים סנה ניסה להיכנס על הפחד של הציבור לכנסת, אבל זה לא הספיק לו. כעת מפחידים אותנו ואומרים לנו שיש למעלה ממיליון פליטים במצרים, שרוצים להיכנס לארץ, וכשזה יגמר ימצאו משהו אחר כדי להפחיד אותנו". במילים אחרות, אלמלא מפלס ההפחדה, טוענת שדמי, גם רמת החרדה היתה נמוכה יותר.
אבל את רואה שעל פי הסקר, 60 אחוזים סבורים שהפשיעה היא הסיכון הגדול ביותר היום בארץ.
"אנו נוטים לערבב בין חרדה מפשיעה לבין איום ממשי מרמת הפשיעה. רמת החרדה של נשים, למשל, יותר גבוהה משל גברים, אבל הסיכון להיות קורבן דווקא גבוה יותר אצל הגברים. חרדה מפשיעה ואיום ממשי הם תופעות נפרדות".
גם לתקשורת יש קשר לחששות הציבור-
צור: "לתקשורת יש חלק פעיל בעיצוב דעת הקהל, בהיותה מובילת האג'נדה היומית. לסיקור הנרחב לתופעות הפשיעה, כמו גם לתאונות הדרכים יש תרומה להעלאת רמת החרדה של האזרח מתופעות אלה".
המספר החזק
יש מי שהטקס המשטרתי השנתי שבו נחשפים נתוני הפשיעה מזכירים להם את האמירה המיוחסת לראש ממשלת בריטניה, בנימין ד'יזראלי: "ישנם שלושה סוגים של שקרים: שקרים, שקרים גסים וסטטיסטיקה". הוגה המשפט התכוון לכך שעם המספרים אפשר לעשות לא מעט מניפולציות ושהם אמצעי משכנע מאוד, ואכן לקברניטי המשטרה יש אינטרס ברור להציג תמונת מצב הולכת ומשתפרת. לנוכח מגמת הירידה המתמדת בפשיעה, אף נפוצה בין כתבי המשטרה הבדיחה שלפיה אם מגמת הירידה תימשך, הפשיעה תיכנס עוד לאוברדראפט. חפץ: "כל הסיפור מאחורי הסטטיסטיקות המשטרתיות אינו משקף נכונה את המצב בשטח. לדעתי קיים גידול איטי ומתמיד בפשיעה ולא בגלל המשטרה, אלא בגלל חוסר תיאום של כל המערכות".
הניצב בדימוס צור חולק: "לדעתי, אין משחק בנתונים, ואם הוא קיים, אז רק בשוליים. לפעמים יש עיוות בדרך הצגת הנתונים ואני סבור שהסטטיסטיקה היא כלי נוסף בידי פיקוד המשטרה כדי לתמוך בהחלטות ולקבוע סדרי עדיפויות. הנתונים המצביעים על ירידה בפשיעה אכן נכונים ונובעים ממספר סיבות, שהעיקרית שבהן היא השלמת גדר ההפרדה".
אז אם הפשיעה קטנה, מדוע תחושת הביטחון פוחתת-
ד"ר שדמי: "מה שקרה בשנים האחרונות זה לא שהפשיעה התגברה, אלא שהאלימות נעשתה קשה יותר. יש תופעות קשות מאוד שמפחידות ואנו לא יודעים להתמודד איתן, או מתמודדים איתן לא נכון. האלימות והפשיעה נעשו בלתי מובנות וקשות יותר".
צור: "הירידה בתחושת הביטחון מושפעת בעיקר מאירועי האלימות הקשים. מעשי שוד, רציחות, תקיפות ותאונות קטלניות - וכאלה היו הרבה לצערנו - הם בעלי ווליום תקשורתי גבוה, והם גם אלה שמייצרים אצל האזרח את תחושת חוסר הביטחון".
ובכל זאת: אם יש ירידה בפשיעה, למה באים בטענות אל המשטרה?
שדמי: "הבעיה שהמשטרה בארץ לא מנוהלת נכון. ראשית, המשטרה היתה צריכה לתת דגש לשיטור קהילתי. שנית, מדברים שנים על ביטול דרג המרחב ולא הצליחו לעשות את זה. צריך לחזק את מפקדי התחנות ולתת להם יותר סמכויות ובמקביל להפסיק לקחת את השוטרים לפעולות אבטחה למיניהן. בשביל זה יש מג"ב ויס"ם ויכולים גם להקים את המשמר הלאומי כמו בארה"ב".
המשטרה טוענת שהיא לא מקבלת מספיק תקציבים.
שדמי: "למרות מה שאומרים, המשטרה קיבלה משאבים. כשמכריזים על 'עיר ללא אלימות' יש פתאום מיליונים בשביל פיקוח, יש משטרת הגירה ומוקמות גם יחידות מחוץ למשטרה כמו משמר בתי המשפט. אמנם, אם מסתכלים על מספר השוטרים, מגלים שיש כ-30 אלף, אבל מסביבם יש עוד למעלה ממאה אלף מאבטחים, קציני ביטחון, אלפי מתנדבי משמר אזרחי שעוסקים בכל עבודת השיטור ובסך הכול מדובר במספר נכבד של אנשים שעוסקים בביטחון אישי. בגלל זה אומרים המרואיינים בסקר שלכם שהם מרגישים בטוחים. בכל מקום שאליו הם הולכים, הם רואים שהכל מאובטח. אבל בעקבות הדברים הללו יש הרבה נשק ברחוב, מאבטחים, חוקים דרקוניים ופגיעה נוראית בדמוקרטיה ובפרטיות וזה בפועל לא מוסיף לביטחון".
לחברת אבטחה חייג 100
אז כיצד בכל זאת משפרים את המאבק בפשיעה? אסף חפץ תומך זה שנים בהקמת משטרה עירונית, בסגנון זו שהנהיג ראש עיריית ניו יורק לשעבר, רודי ג'וליאני, ואשר הצליחה להפחית דרמטית את הפשיעה. "זה הדבר היחיד שיעזור למשטרה לתת מענה מהיר ויעיל ולטפל בפשעים הקטנים שמטרידים כל כך את הציבור".
דוד צור סבור שהשיטות האמריקניות לא יכולות לעבוד בארץ. "יש לכך סיבות רבות, שרובן נדונו בשנה האחרונה: חולשת הרשויות המקומיות, ריבוי רשויות, רשויות שלא תוכלנה לממן את המשטרה, קשיים ארגונים ועוד. יחד עם זאת, אני סבור שיש להעמיק את השיטור העירוני, הכפוף למפקד תחנת המשטרה המקומית, ואת משימות השיטור צריך לקבוע ביחד עם ראש העיר".
ויש גם רשויות מקומיות שאינן מסתפקות במטרייה המשטרתית וגם אינן מחכות לשינויים מבניים במשטרה. הן פשוט שוכרות את שירותיהן של חברות אבטחה פרטיות. אחת מהן "קבוצת צוות 3", שהבינה את הפוטנציאל הגלום בכך עוד בתחילת שנות ה-90.
מנכ"ל הקבוצה, ניר גלבוע, אומר שכדי לקבל את השירות הביטחוני הטוב ביותר יש לשלב בין המשטרה לבין חברות האבטחה. "כיום לא ניתן לצפות שהמשטרה תוכל להגיב על כל ניסיון פריצה", אומר גלבוע. "לכן ברבות ממדינות אירופה המתקדמות, ולא רק בישראל, נדרשת פעילות משולבת של המשטרה עם גורמי אבטחה פרטיים, המספקים כוח אדם וטכנולוגיות ייעודיות לתחום זה. המשטרה מאפשרת הפעלה של גורמי אבטחה פרטיים לצידה, ואלה מסייעים לה בהקניית תחושה של ביטחון אישי ובהשלטת הסדר הציבורי".
חלוקת העבודה ברורה למדי: המשטרה מטפלת באירועי הפשיעה החמורים ובאירועי טרור, ואילו ניידות השיטור העירוני של חברות האבטחה מטפלות באירועי אלימות, ונדליזם וסדר ציבורי".
המשטרה עצמה וחברות הביטוח מנחות בעלי בתי עסק עם שווי סחורות מהותי להתקין מערכות מיגון אלקטרוניות ולהתחבר לשירותי מוקד. "בשנים האחרונות אנו רואים עלייה במספר בתי העסק הקטנים והבתים הפרטיים המתקינים מערכות אזעקה מתקדמות ומתחברים לשירותי המוקד. במקרה של אירוע פלילי, אנו מגיעים לזירת האירוע לפני המשטרה ואף מצליחים לצמצם את הנזק שנגרם". לטענת גלבוע, קיימת ירידה של כ-70% באירועי הפריצה בקרב לקוחות המחוברים למערכות מיגון אלקטרוני ולשירותי המוקד.
אתה בעצם מנסה למשוך את שמיכת התקציבים אליך. האם צריך להקצות כספים לפיקוח והשלטת הסדר הציבורי במקום להקצותם לחינוך ומניעה של תופעות אלימות?
"כל פתרון לבעיית האלימות הוא מערכתי ומשלב בתוכו דרכי פעולה מגוונות. האחת אינה צריכה לבוא על חשבון השנייה. אין ספק שיש להקצות תקציבים לחינוך נגד אלימות, המספק פתרון ארוך טווח, אבל אי אפשר להתעלם מהבעיה שכבר קיימת. על הסדר הציבורי צריך לשמור כבר עכשיו".
* * *
שיטור עירוני: בעוד שנתיים, אם בכלל
משטרה אוהבים להתפאר בסטטיסטיקות ואכן בשלוש שנים האחרונות הגרפים המשטרתיים מוכיחים שיש ירידה במרבית מרכיבי הפשיעה במדינת ישראל. יחד עם זאת, על 25% מהפשיעה המתחוללת בישראל המשטרה כלל אינה יודעת והתחושה בציבור רחוקה מלהיות שקטה. כמו כן, למי שמכוניתם נגנבת או שביתם נפרץ והם אינם זוכים למענה מיידי וראוי, קשה להסביר את הסטטיסטיקה המשטרתית.
הכישלון המשטרתי מתרחש דווקא בנקודת המפגש עם האזרח, במצוקת כוח אדם שהמשטרה סוחבת לאורך השנים. רק לשם המחשה: ישנם ישובים שבשנים האחרונות גדלו בעשרות אלפי תושבים, מבלי שלתחנת המשטרה התווסף אפילו שוטר אחד. את הסיפור האמיתי הטיב לתאר מני מזוז, לשעבר היועץ המשפטי לממשלה, בדברי פרידתו מהמשטרה. "אנשים מפסיקים להאמין בחוק במדינה, ומפתחים אדישות ואף עוינות כלפי מערכות האכיפה", אמר בהתכוון לעבירות "איכות החיים" הכוללות אלימות ברחובות, אלימות בכבישים ובמועדונים, התפרצויות וגניבות רכב, עבירות של השתלטות על קרקע ציבורית ובנייה לא חוקית, כריית חול לא חוקית ועוד רבות ומטרידות, שהטיפול בהן, לדברי מזוז, מוזנח לעומת הטיפול בשחיתות ובפשיעה המאורגנת.
גם השר לביטחון פנים יצחק אהרונוביץ סבור שישנה הצלחה גדולה בכל הנוגע לפעילות המשטרה בפשיעה ארצית, במשפחות הפשע ובשחיתות ציבורית. אולם כל אלה, כך אהרונוביץ, מעניינים את האזרח הרבה פחות: "כאשר אדם חוזר לביתו, מפריעים לו הגרפיטי על הקיר, הרעש בחצר, ששברו את המנורה ושבנו פרגולה באמצע הרחוב".
הוויכוח הגדול שהתנהל בשנה האחרונה נסב סביב השאלה מי הוא הגוף היעיל ביותר לטפל באותן עבירות "איכות חיים" הנוגעות לכל אחד מאיתנו. העובדה שהן מתרחשות בשטחי מגורים הובילה ללחץ להקים משטרות עירוניות. שר האוצר יובל שטייניץ שהוביל את המאבק ביקש לבנות מעין "משטרת מרשלים" על פי המודל האמריקני, שמפקדה יהיה כפוף לראש העיר שבה תפעל. הרעיון יצר מחלוקת קשה בינו לבין השר לביטחון פנים יצחק אהרונוביץ ומפכ"ל המשטרה, רנ"צ דודי כהן. בעוד שר האוצר דרש כי המשטרות העירוניות יהיו כפופות לראשי העיריות אשר יקבעו את יעדיהן של יחידות המשטרה העירונית ואת דרכי הפעלתן, התעקשו השר לביטחון פנים והמפכ"ל כי הכוח החדש ייקרא "שיטור עירוני", ויהיה כוח של שוטרים לכל דבר, שיהיו בני אותה עיר שבה ישרתו, עם סמכויות מלאות, שיפעל תחת פיקוד המשטרה בתיאום מלא עם ראש הרשות המקומית, במימון המדינה.
בינתיים, תוכניתם של אהרונוביץ ומפכ"ל המשטרה זכתה לברכתו של ראש הממשלה בנימין נתניהו העומד בראש ועדת השרים לבחינת הקמתו של מערך השיטור העירוני שבה חברים השר לביטחון הפנים, שר הביטחון, שר הפנים, שר האוצר, שר המשפטים והשר יוסי פלד. ההחלטה על הקמת השיטור העירוני אמורה להתקבל בקרוב, אך בצמרת המשטרתית מעריכים, כי גם כשתתקבל ההחלטה, יעברו לפחות שנתיים עד ששיטור עירוני במתכונת המוצעת יחל לפעול, שכן מדובר בגיוס של אלפי שוטרים חדשים, בהכשרתם ובתוספת של אמצעים לטובת העניין. נראה שעד אז, הפער בין הסטטיסטיקה המשטרתית לתחושת הציבור ימשיך להתרחב.
איציק סבן
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו