סר אברם

באוגוסט 2007 אירחה ליברפול את צ'לסי למשחק בליגה האנגלית. בתום משחק מעצבן שבו אני, אוהד ליברפול, נאלצתי לשבת כמו דג ביציע של הכחולים מצ'לסי, החלטנו לצאת למועדון האקסקלוסיבי והמכובד של העיר, "מוסקיטו". נוסף אלי היו שם אברם גרנט, המנהל המקצועי של צ'לסי, וחבר עיתונאי.

לסלקטור האנגלי שעמד בכניסה החבורה הישראלית לא נראתה מספיק איכותית. "אני עיתונאי", ניסה החבר להרשים. "לא מספיק טוב", סירב הגברתן להשתכנע. "חבר שלי שגריר", ניסה הבחור כיוון אחר, כשהוא מצביע לעברי. "כן, ברור...", ענה המאבטח בגיחוך. לחבר לא נותרה ברירה אלא להפעיל את הנשק הסודי. "והוא - הוא המנהל המקצועי של צ'לסי". השרירן עמד בסירובו. "אני לא מכיר אותו".

היום, יותר משלוש שנים אחרי המינוי ההוא, כמעט אין ילד באנגליה שלא מכיר את גרנט, המנג'ר של פורטסמות'. גם למי שמכיר אותו שנים קשה לתפוס את הפופולריות העצומה שממנה הוא נהנה באנגליה בפרט, ובאירופה בכלל. בסוף השבוע, לדוגמה, פירסם ה"גרדיאן" מאמר בשבחו תחת הכותרת "אברם גרנט: סיפור על כבוד וגאולה".

העיתון טוען כי אוהדי צ'לסי שהגיעו לפראטון פארק ביום רביעי האחרון יכלו לחוש במטמורפוזה שעבר הקהל ביחסו לגרנט. אם בסטמפורד ברידג', איצטדיונה של צ'לסי, שרו לו האוהדים "אברם לא יכול", הרי שבאיצטדיונה של פורטסמות' הם שרים על "הדוד אברם". אברם, כך "גרדיאן", אמר לשחקניו רתי "אין לנו את היכולת לשנות את מה שהפרמייר-ליג עשתה, אבל אנחנו יכולים לגרום לאנשים אושר וזה דבר יפה".

"אני חושב שהאנגלים מעריכים מאוד את העובדה שחזרתי לפרמייר ליג בפעם השנייה", הוסיף גרנט ל"ישראל היום" על השינוי ביחס כלפיו. "הם יודעים שקיבלתי קבוצה במצב קשה. בפורטסמות' התקשורת בוחנת את דרך ההתמודדות שלנו עם המצב הקשה שאליו נקלע המועדון, והם רואים מועדון שלא מוכן לוותר. אני באמת שמח לגלות שהתקשורת הבריטית מעריכה את העבודה שאני עושה בפורטסמות' ואת האווירה המאוד חיובית שנוצרה סביב המועדון, שנמצא בתקופה לא קלה.

"גם התקופה הראשונה שלי בצ'לסי לא היתה קלה. היו לי ימים לא קלים בתקשורת. פתאום מונה מחליף למוריניו, שלא מגיע ממדינה שנחשבת למעצמת כדורגל. מאמן ממדינה קטנה, לא ספרד ולא איטליה. היה להם קשה לקבל את זה. הם תקפו, אבל אנחנו הצלחנו. זכינו בתשעה ניצחונות רצופים, ואתה צריך לזכור שתחילת העונה של צ'לסי לא היתה קלה. ארסנל הרי הובילה אז את הליגה, וחזרנו למאבק על האליפות שהוכרע רק במחזור האחרון, וגם מזכייה בליגת האלופות לא היינו רחוקים. התקשורת שינתה את היחס בעקבות ההערכה שהיתה לה לעבודה שעשינו שם".

בדרך לוומבלי

שלושה ימים לפני שהגעתי לפורטסמות', עלתה הקבוצה לחצי גמר הגביע האנגלי על חשבונה של ברמינגהאם. ללא ספק נס במונחים ספורטיביים, מאחר ש"פומפי" - כינויה של העיר ושל מועדון הכדורגל שלה - היא אחד הדברים הכי לא בריאים בכדורגל הבריטי של היום. אברם, שנחת באנגליה ב-2006 באותה פורטסמות' (כמנהל מקצועי), חזר לשם העונה כמנג'ר שבא להושיע, אבל זו משימה על גבול הבלתי אפשרי. בחודש שעבר, לראשונה בפרמייר ליג, נכנס המועדון להליך של כינוס נכסים בעקבות החובות האדירים שבהם הוא מצוי. כעת צריך הכונס אנדרו אנרוניקו למצוא אבא כלכלי חדש למועדון כדי להתאושש מ"מורשת גאידמק" (הבן סשה ניהל את הקבוצה). עד שזה יימצא, אימצה לעצמה עיר שלמה, 200 אלף איש, אב רוחני בדמותו של אברם גרנט.

"רוחנו אינה ניתנת לשבירה", הצהיר גרנט לתקשורת הבריטית לאחר הניצחון הביתי ברבע הגמר על ברמינגהאם. אוהד שפגשתי ברכבת מלונדון לפורטסמות' סיפר לי שמאז הגעתו של אברם באוקטובר, השתלטה על המועדון רוח מיוחדת. אוהד זקן שישב בסמוך סיפר כי ב-1338 נהרס חלק ניכר מהעיר על ידי הצי הצרפתי לפני שהמלך אדוארד השלישי נחלץ לעזרה כדי לבנותה מחדש. "אברם הוא כמו אדוארד השלישי", הוא אמר.

בבוקר המשחק שאליו הגעתי - שוב, נגד אותה ברמינגהאם - התכנסו שחקני פורטסמות' במלון הילטון בעיר. לקבוצה לא היה כסף לבלות את הלילה במלון, אז הם הסתפקו במפגש בו. בשעה שהתכנסו בלובי, אברם, לבוש בשחור, היה עסוק בהכנות אחרונות למשחק עם שני עוזריו.

"לשחק בפורטסמות' זה דבר מאוד מיוחד", אומר לי דיוויד ג'יימס, שוער נבחרת אנגליה, שעל פי התקשורת הבריטית מכנה את המאמן שלו "יודה". "זאת עיר נמל צפופת אוכלוסין, וזה כבר אומר הרבה. יש כאן הרבה בעיות - אנחנו נאבקים על מקומנו, אנחנו במקום האחרון ומורידים לנו כנראה תשע נקודות. אבל אני נהנה מכל רגע. תראה הערב באיזה להט הקהל יקדם אותנו. זה מדהים, אני לא זוכר כזה דבר. אל תשכח ששיחקתי בליברפול ואני יודע מה זה קהל מיוחד, אבל פה יש משהו שלא זכיתי לחוות עדיין אחרי שנים ארוכות בכדורגל".

מה זה המשהו הזה, אני שואל.

"אברם", עונה ג'יימס ללא היסוס. "הוא לא מפסיק להלהיב אותנו. הוא הגיע לכאן וגרם לנו להיות גאים במקום שבו אנחנו משחקים. ככל שהבעיות מחמירות, הלהט והגאווה רק גוברים. הבעיות רק מחזקות אותנו. עשרה אחוזים מתושבי העיר מלווים אותנו בכל משחק בית. בהתחלה לא הבנתי איך הוא עושה את זה, אבל בהמשך קלטתי. הוא פשוט אוהב כדורגל. המסירות שלו מידבקת, מחשמלת. אנחנו יכולים לדבר איתו כל הזמן, לשאול שאלות, לבקש הסברים. הוא כאילו רק מחכה לזה".

בינתיים נכנס גרנט ללובי. הוא נראה מודאג, כאילו חוזה את ההפסד הצפוי. "השחקנים עדיין לא נחתו מהניצחון בגביע בשבת", הוא אומר לי, "הראש שלהם עוד בשמיים. תבין, עונה כל כך קשה - והם בוומבלי, בחצי הגמר".

חובות ותקוות

הקהל מקדם את אברם - האיש שהיה בצ'לסי, האיש שכמעט זכה בגביע אירופה, האיש שמוכן להישאר במועדון מרוסק - כמו כוכב. קוראים לעברו "אוהבים אותך". כולם מבקשים חתימה, תמונה משותפת. שמחים להיות כאן.

כמו בכל משחק ביתי, גם הערב יש כאן 20 אלף צופים, אף שהערב הקבוצה כנראה אומרת שלום לליגה הראשונה. "אנחנו לא מוותרים, נמשיך לאהוד את פומפי ולא משנה מה יקרה", אומרת לי ביציע ג'וי, 77, האוהדת הכי מפורסמת של פורטסמות'. "יש לנו תקווה גם בליגה וגם בגביע. אולי יש לנו חובות, אבל יש לנו גם את אברם".

אני יושב ביציע ליד סטיוארט פירס, מגן נבחרת אנגליה בעבר, שבא לעקוב אחרי שחקנים עבור מאמן נבחרת אנגליה, פאביו קאפלו. "לא פשוט מה שאברם מצליח לעשות כאן", הוא אומר לי. בינתיים, הרעיה צופית מתקשרת מת"א לנהג אוהד כדי להתעדכן מה קורה. בשבת היא היתה במגרש והביאה מזל. פעם בכמה שבועות היא מגיעה לביקור. הילדים קצת יותר.

"אברם מאוד אהוד כאן, לא רק בגלל שהוא נשאר איתנו בזמנים קשים, וגם לא רק בגלל שהוא איש הגון", אומר בוב סקיטס, איש יחסי הציבור של המועדון. "אוהבים אותו בעיקר בגלל שהדחנו איתו את הקבוצה השנואה ביותר על פורטסמות' - סאות'המפטון". פורטסמות' ניצחה 1:4 בחוץ, ואת המשחק הזה לא ישכחו לאברם שנים ארוכות. המשחקים בין שני המועדונים זוכים לכינוי "דרבי החוף הדרומי" בשל מיקומן הגיאוגרפי של הערים, והם נדירים למדי מאחר שהקבוצות בדרך כלל לא משחקות באותה ליגה.

בתום המשחק אני תופס טרמפ עם אברם ללונדון. הוא לא מרוצה מההפסד, אבל העיתונאים הבריטים מאוד עדינים איתו. בפורטסמות' הוא נתפס כצדיק. למעשה, דווקא בעונה הנוכחית, באופן פרדוקסלי, אין לאברם מה להפסיד.

או-טו-טו אתה יורד ליגה בפעם הראשונה בקריירה, אני אומר לו. זה שווה את זה-

"תראה, הכי קל היה לי לקום וללכת. היו לי כל הסיבות. הרי מדובר במועדון שאני, המנג'ר, אפילו לא יודע היום מי הבעלים שלו או מי הכתובת לתלונות. אבל עמדו בפניי שתי אפשרויות: לקום וללכת - ואז לא הייתי יורד ליגה בפעם הראשונה כפי שאתה דואג להזכיר לי, ואתה לא היחיד (צוחק), או להחליט שאני עושה כאן משהו מיוחד, מאתגר מאוד והרבה מעבר לכדורגל - סוחף עיר שלמה למען המועדון שלה.

"ראית בעצמך את הקהל, את השחקנים, לפני המשחק ולאחריו. ראית את הרוח של פורטסמות'. ראית איך עיר שלמה עומדת מאחורי המועדון. ראית איך פורטסמות', במקום להיות הסיפור המכוער של הליגה, הפכה פתאום לאחד הסיפורים היפים שלה. אני שמח בשביל המועדון והשחקנים שלי, שהם הגיעו לוומבלי בעונה מטורפת כזאת. מגיע להם. למועדון הזה מגיע להיות שם, השחקנים והאוהדים לא אשמים במה שקרה".

ברגעים כאלה אתה לא מתגעגע לצ'לסי, למיליונים, לפסגה-

"אין לי געגועים למה שהיה. יש לי געגועים למה שיהיה. אוהד של צ'לסי שאל אותי רק היום אם אני רוצה לחזור - אמרתי שאני אפילו לא חושב על זה. בצ'לסי יכולתי לקנות שחקן ב-40 מיליון ליש"ט, וכאן לא רק שאני לא יכול לרכוש שחקן ב-100 אלף ליש"ט, אלא נאלצתי להיפרד משחקנים חיוניים. אולי בגלל זה ההעפלה לחצי הגמר היתה אחת החוויות המקצועיות הגדולות של חיי. אני לא מאלה שאוהבים לשוב למקומות שבהם הייתי, אף שמאוד נהניתי בצ'לסי. זו היתה תקופה נהדרת והיסטורית כשהם עלו לראשונה לגמר הצ'מפיונס ליג, ונשארתי בקשרים טובים עם כל המערכת שם. יש לי זיכרונות נהדרים מהתקופה בצ'לסי, איך לא-"

אתה בכלל מקבל משכורת בפורטסמות'-

"אני מקבל משכורת, אבל לא את כל מה שהובטח לי".

אז אתה במקום האחרון בליגה, משחררים לך שחקנים, אתה לא מקבל את המשכורת שמגיעה לך ואתה נוסע שעה וחצי כדי להגיע לעבודה. זה שווה-

"אני מאמן בליגה הטובה ביותר בעולם. תראה נגד מי אני משחק בכל סוף שבוע. אתה באמת חושב שאני סובל-"

מפגש השגרירים

הנסיעה מפורטסמות' ללונדון במכונית קצרה יותר מאשר ברכבת. פחות משעתיים ואנחנו בבירה. השעה כבר קרובה ל-1 לפנות בוקר, והרעב מציק. לונדון אולי עיר גדולה, אבל קצת קשה למצוא בה מסעדה טובה פתוחה בשעה כזו. איזה מזל שלאברם, המתגורר בסנט ג'ונס וודס שבצפון העיר, יש שכן בשם רון פרושאור. השגריר בלונדון.

פרושאור מארח אותנו למרק חם. "אמרתי לאברם כבר במספר הזדמנויות שמשחק אחד שלו שווה עשר הרצאות שלי", הוא אומר, וגרנט לא נשאר חייב: "הוא עושה עבודה נהדרת בתקופה מאוד לא קלה".

אני שואל אותו אם לקח ללב את פרשת מכון העיסוי. "זה קשקוש", הוא אומר לי, "אז למה שאתרגש. הסיפור הזה הוא הצד המכוער של העיתונים הבריטיים. אני מוצא את התקשורת בבריטניה מאוד מקצוענית, אבל יש שם גם את הצד הזה. שים לב באיזו מהירות ירד הסיפור הזה. למה? כי לא היה סיפור. קיבלתי עיסוי מקצועי, וזה לגיטימי".

האישה, צופית, פירגנה לו. כבר למחרת הפרסום היא יצאה בשורה של ראיונות בתקשורת הישראלית, שבהם אמרה שהיא עומדת לצידו - "העבודה שלו מלחיצה, חבל שהוא לא קיבל שני מסאז'ים. אתה מכיר את צופית", אומר אברם, "היא לא אחת שתגיד סתם דברים".

למען האמת, גרנט נותן את התחושה שהוא האיש הכי פחות מסכן שאתה מכיר. אנחנו נכנסים יחד ל"סטאד דה פראנס" בפרברי פאריס. צרפת משחקת נגד ספרד. הייתי שם ב-98', כשספרד וצרפת חנכו את המגרש לקראת המונדיאל בצרפת. שער של זידאן, בקור מקפיא, סידר לטריקולור 0:1. היום, חוץ מהקור, הכל נראה אחרת. צרפת משחקת חלש. היא מפסידה 2:0 לנבחרת ספרדית מלהיבה.

רבים בקהל הם יוצאי צפון אפריקה. לשגריר ישראל אין שום סיכוי להגיע למגרש בגפו. אבל גרנט כאן, והוא זוכה ללחיצות ידיים ולטפיחות על השכם מצד האוהדים. כן, גם ערבים. "עשה לי טובה, צלצל למאמן הנבחרת דומאנק ותן לו כמה טיפים", אומר לו אוהד ממוצא מרוקני.

זאת הזדמנות טובה להעלות את הסוגיה הכואבת של ישראל והמונדיאל. 40 שנה אנחנו רואים את האליפות בטלוויזיה, ולגרנט יש חלק בזה. גם הוא אימן את הנבחרת, וכשל. "הגעה למונדיאל היא בהחלט אפשרית. אני חושב שבתקופה שלי היינו לא רחוקים מזה. החוזה הסתיים אחרי ארבע שנים, ואני לא חושב שצריך להיות בתפקיד יותר מזה. צריכה להיות עבודה שיטתית, צריך להציב מטרות. עשינו את זה כשאימנתי את הנבחרת. תראה, במגרש שבו אנחנו יושבים היום סיימנו ב-0:0 עם צרפת הגדולה, ולא היינו רחוקים מניצחון".

גרנט הוא דיפלומט מבטן ומלידה. את דעתו על המאמן החדש, לואיס פרננדז, הוא עוטף בהרבה מילים יפות. "אני חושב שברגע שאבי לוזון בחר מאמן, צריך להפסיק את כל הדיון סביב השאלה מי מתאים יותר ומהיכן הוא צריך לבוא, והאם נכון או לא נכון למנות מאמן זר. כולם צריכים היום לעמוד מאחורי פרננדז ולאחל לו הצלחה. אני לא מכיר אותו אישית, אבל אני יודע שהוא איש נחמד".

תעזור לו אם תתבקש-

"ברור. אני תמיד מוכן לסייע למאמן הנבחרת".

מה הוא צריך לעשות כדי להעלות אותנו ליורו 2012-

"לפני הכל הוא צריך להציב לעצמו מטרות טקטיות ומטרות פיזיות. אני זוכר, למשל, שבתקופה שלי עבדנו על דברים מאוד ספציפיים. לדוגמה, הנבחרת היתה נוהגת לחטוף שערים בדקות האחרונות. עבדנו על הליקויים, עבדנו על דברים מאוד ברורים והבנו מה אנחנו רוצים. אני לא מצטרף לכל אלה שטוענים כי ההגרלה של היורו קלה. היא לא קלה, היא סבירה".

זיכרונות מהפלאפל

בסך הכל, גרנט הוא אדם שמח. באמצע החיים, בשלב שבו כולנו פחות או יותר יודעים מה נהיה כשנהיה גדולים - הוא הפך לענק בתחומו, בוודאי בקנה המידה של הכדורגל הישראלי הכושל בזירה הבינלאומית. הוא אוהב את החיים בלונדון. אוהב את העבודה, אוהב את החיים היפים. ולמרות זאת, יש בו גם את הישראלי של פעם. באמצע ארוחה במסעדה מפוארת בפורטסמות' הוא נזכר פתאום בגעגוע בעגלת הפלאפל בפתח תקווה, שבה נהגנו לסעוד כשהוא אימן שם, ואני הייתי כתב ספורט צעיר. הזכרתי לו גם את הפיז'ו 505 הכחולה הנצחית שלו, שגרמה למנהלי מכבי ת"א להתבייש בגרוטאה בחניה. "חבל שמכרתי אותה", הוא אומר.

פורטסמות' דווקא מתאימה לו. אחרי צ'לסי היא אפילו העניקה לו את הרנסנס שלו היה זקוק. מינוי למנג'ר באנגליה פעם אחת יכול להיות מזל; פעמיים זו כבר חותמת.

יש מצב שאתה ממשיך איתם בליגה השנייה-

"אי אפשר לדחות את זה על הסף".

בדרך ללונדון שמעתי את השיחות שלך עם הילדים. נשמעת מאוד מתגעגע, אפילו עצוב. לא לוחצים עליך בבית לחזור-

"זה הדבר הקשה ביותר בסיפור הזה. הריחוק מהמשפחה. אני מאוד מתגעגע לילדים, וזה גורם לי להרהורים כל הזמן. אבל גם צופית וגם הילדים מאוד תומכים בקריירה שלי".

לליגה הישראלית תחזור פעם-

"אני לא רוצה להישמע שחצני, אבל כבר הייתי שם. אני רואה את העתיד שלי בחו"ל".