שש שנים לאחר צאת הספר המצליח "לא כך כתוב בתנ"ך", שנכתב יחד עם פרופ' אביגדור שנאן, שב פרופ' יאיר זקוביץ לעסוק בחקר המקרא מזוויות מפתיעות. במחקרו יחד עם שנאן, שהוליד גם ספר המשך ("גם כך לא כתוב בתנ"ך"), הצליחו השניים להנגיש את סיפורי התנ"ך גם עבור מי שאינו בקיא ברזיו הרבים. לסיפורי עגל הזהב, מגדל בבל וגן העדן ולחידת מותו של משה נוספו פרשנויות חדשות ומרתקות, חלקן נוצרו במקורות מאוחרים לתנ"ך, בספרות המדרשים והאגדה, וחלקן אף נקשרו לעולם הנצרות. אותה לשון ידידותית ניתן לפגוש גם בספרו החדש של זקוביץ, "הספר הקטן על טבע המלאכים", שראה אור לאחרונה בהוצאת דביר. בספר זה הוא עוסק, ובכן, במלאכים - משרתי האל המוכרים לנו מהתנ"ך. הספר מציע כניסה חיננית לעולמם של בעלי הכנפיים, ומנסה לתת מענה לשאלות שונות, בהן האם לכל מלאך יש שם? מה ההבדל בין המלאכים שנגלו לאדם ובין המלאכים שנגלו לנביאים? האם מלאכים אוכלים? ומתי בפעם הראשונה הודבק למלאך דימוי הכנפיים? כמו בספריו הקודמים, גם בספר זה מתמודד זקוביץ עם מסורות מיתיות שונות מחוץ לעולמה של היהדות, המביאות עימן פרשנויות שונות לדימוי המלאך בתנ"ך וסביב לו. חוקר נשאר חוקר זקוביץ נחשב לכוכב מקרא מודרני, ושיעוריו בחוג למקרא באוניברסיטה העברית - שבה הוא מלמד כבר 39 שנה - מלאים עד אפס מקום. הוא מסביר כי "הבחירה במלאכים היתה קשורה ברובה לרצון שלי לפרוץ את המסגרת המוכרת של מחקר המקרא. בשנה שעברה נסעתי לניו יורק במסגרת לימודיי. הייתי ללא משפחתי וחוויתי תחושת בדידות. כדי לנחם ולשעשע את עצמי, התחלתי להרהר במלאכים בפוסעי בשדרות ברודוויי האינסופיות. כששבתי לחדרי בבית המלון, לאחר ההליכות הארוכות בעיר, העליתי על הכתב את הרהוריי הלא מחייבים. אני מוצא את המלאכים כיצורים נחמדים ומלטפים. המלאכים הרי משוחררים מכוח הכבידה, הם יכולים לעשות כל מה שאנחנו, בני האדם, לא יכולים לעשות". למרות כל זאת, חוקר נשאר חוקר. לאחר שובו לארץ החליט זקוביץ כי בנוסף לקובץ הרהוריו על טבעם של המלאכים, יצרף לספר גם חיבור עיוני ומלומד על הופעותיהם השונות של יצירי האלוהים בתנ"ך ובמיתוסים זרים. התוצאה היא ספרון שבו הקוראים יכולים להחליט אם לקרוא ראשית את החיבור הצמוד לעובדות, הנמצא בעמודים הימניים של הספר, או להפליג למחוזות השעשוע והפיוט של זקוביץ בחיבור החופשי, בעמודים השמאליים של הספר, שבהם הוא מהגג על מלאכים בלי כל התחייבות לאמת המחקרית. דיאלוג עם השטן בספר מציין זקוביץ את סוגי המלאכים, כשהאחרון בהם הוא מלאך החושך, שאותו ברא אלוהים מן העלטה, "ועימו בא המוות לעולם". בזכות אותו מלאך, כותב זקוביץ, יצר היצירה טבוע בנו. "הידיעה שהחיים שלנו זמניים גורמת לנו לרצות ולהמשיך ליצור, ועל ידי כך אולי לזכות בסוג של חיי נצח, אם לא אני - לפחות המילים שכתבתי", הוא מסביר. ההחלטה לכתוב ספר קליל על סיפורי התנ"ך, כזה שמתובל בהומור ובאירוניה, היא חלק מה"אני מאמין" שלו, לדבריו. זקוביץ טוען שתפקידם של סופרי וחוקרי המקרא הוא להנגיש את המקרא לקורא. "היום לא צריך לכתוב למועדון סגור", הוא קובע, "יש לנו אחריות כלפי הציבור להראות כמה התנ"ך יפה ומרתק". האם הרגשת, תוך כדי הכתיבה, שקיימת מידה של אסקפיזם בעיסוק שלך סביב התנ"ך- "אין שום אסקפיזם כי זה מה שאני יודע לעשות, ואני עושה זאת בהנאה רבה כבר עשרות שנים. אין בכך מימד של בריחה, אלא מימד של קדושה ושל שליחות מצידי. אני לא מרגיש שהתנ"ך פחות רלוונטי מלפני 20 או 50 שנה, אלא להפך - הוא חשוב יותר ויותר". עם זאת, ב"ספר הקטן על טבע המלאכים" זקוביץ מרשה לעצמו לראשונה לצאת מהעמדה הניטרלית של החוקר, ומנסח בדרכו גם ביקורת חברתית. באחד מקטעי הספר מסופר על שטן, אחד המלאכים, המתייצב מדי בוקר אצל האלוהים ומתלונן על האדם: "מלאה הארץ חמס. שריה סוררים וחברי גנבים, כלו אוהב שוחד ורודף שלמונים". השטן דורש מאלוהים כי יביא על הארץ עונש, "יום שהוא חושך ולא אור". אלוהים עונה לו בתגובה: "בני האדם יביאו רעה על עצמם גם בלי התערבותי". באחד ממאמריך ציינת שההשראה ליצירה ולכתיבה היא "מפגש מבורך - אמיתי או מדומה" בין רוח אלוהים לרוח האדם. האם התגלות של מלאך היא מעין מטאפורה ספרותית להשראה יצירתית- "אני בהחלט יכול לחתום על הניסוח הזה. בספר הזה נחה עלי ההשראה וניסיתי להתנסות בכתיבה אחרת. אני בדרך כלל חוקר אחראי, וכאן הרשיתי לעצמי להשתעשע".
