יש ביניהם כימיה

מרות החום הכבד ששרר ביום שני האחרון בירושלים, הרחבות ומשטחי הדשא הגדולים של קמפוס גבעת רם באוניברסיטה העברית רחשו. הקמפוס אירח בשבוע החולף את כנס המדע העולמי, יוזמה של משרד החוץ בשיתוף משרד המדע ומשרד ראש הממשלה, שהגיעו אליו כ־400 סטודנטים צעירים מ־70 מדינות - מדעני העתיד של העולם - לשבוע גדוש במיוחד. 

אליהם הצטרפו גם 15 חתני פרס נובל למדע, שהגיעו מבריטניה, מצרפת, מקנדה, מרוסיה, מארה"ב וגם מישראל. גם פרופסורים בעלי שם, זוכי מדליות שונות בתחומי המדע והטכנולוגיה, השתתפו בכנס המרתק. 

תחושת אי שייכות עטפה אותי מייד כשהגעתי לראיין את המדענים הצעירים. ככה זה מרגיש למי שמחזיקה בקושי בבגרות 3 יחידות במתמטיקה, נכנסת לבלקאאוט מול לוח הכפל, תופסת מרחק מפיזיקה ומכימיה - הכל כמו סינית בשבילי, גם אם הנוסחאות מוסברות לי בעברית.

בזמן שבכל ההרצאות לא הבנתי מילה, שאר מאות המשתתפים הצעירים האזינו למרצה בשקיקה או שמרו על שקט מופתי אל מול פאנל מכובד של זוכי פרס נובל, שכלל בין השאר את סידני אלטמן הקנדי והארי קרוטו הבריטי, שניהם זוכי פרס נובל לכימיה. האולמות השונים היו, כאמור, מלאים כולם בקהל המהופנט מול הדוברים, אנשי מדע שלמעשה שינו את העולם באמצעות נוסחאות חדשות ופורמולות שונות.

בסיום ההרצאה הראשונה שנכחתי בה לחש לי גיא, אחד המדריכים הישראלים, כי "הסטודנטים מתייחסים לנובליסטים כמו אל כוכבי פופ. הם מבקשים חתימות, עושים איתם סלפי ומעלים לפייסבוק ומתרגשים בכלל לגשת אליהם". וזו בהחלט תמונה משונה: אנשים מבוגרים, חלקם קשישים הרחוקים שנות אור מעולם הזוהר של אלילי מוסיקה או כוכבי קולנוע, זוכים להערצה סוחפת על ידי בני נוער. 

האם עדה יונת היא למעשה הריהאנה של עולם המדע? האם ייתכן שפרופסור רוג'ר קורנברג, עוד חתן פרס נובל לכימיה מארה"ב ויו"ר ועדת הכנס, הוא הג'יי.זי של המדענים המעריצים? ובכן, נראה שזאת לא מחשבה מופרכת כל כך לנוכח עיני המדענים הצעירים, שברקו מולם.

 

בין אנושות לאמנות

400 המדענים הצעירים שהגיעו ארצה לא באו רק בשביל להאזין בהערצה למדענים הבכירים ולזוכי הפרסים והמדליות. הם חולקו ל־40 קבוצות רב־לאומיות, שלכל אחת מהן ניתן פרויקט מדעי, שאותו הם היו אמורים לפתח ולשכלל ולהציג במסגרת תחרות נושאת פרסים שתתקיים ביומו האחרון של הכנס. 

אחת הקבוצות זכתה לפרויקט מעניין במיוחד - יצירת חומר חדש שישמש להרכבת אפודי מגן. התכונות הנדרשות הן שהחומר יהיה חזק ויציב, אך גם קליל וגמיש. הצטרפתי לקבוצה זו וניסיתי להבין איך הם ניגשים למשימה שלפניהם, אך ככל שהתגבר מינון הנוסחאות, הניסויים והמדידות, כך הראש שלי עשה ריסטארט. מה לי ולננו־צינוריות פחמן, ומה זה בכלל גרפאן?

חוסה ממקסיקו // צילום: אורן בן חקון

כדי לא לעמוד שם חסרת מעש ובכל זאת להרגיש בעלת תועלת משכתי אותם לאזורים המוכרים לי יותר, ודיברנו על איך ההרגשה להגיע לישראל בפעם הראשונה, ואיך זה להשתתף בכנס מדעי בינלאומי הראשון מסוגו בעולם. ובכן, הדעה הרווחת בקרב המשתתפים, טרם נחיתתם כאן, היתה שההגעה לארץ היא דבר מסוכן, ורק הרצון העז להגיע לכנס מיוחד כל כך עזר להם להתגבר על הפחד. לאחר שלושה ימים בישראל, מיותר לציין, הדעות של כולם התהפכו, תכף נחזור לזה. 

חוסה בן ה־19 ממקסיקו, סטודנט לפיזיקה בשנתו השלישית, מציין בכובד ראש כי "לישראל יש נרטיב שמאוד מזכיר את מקסיקו, בקטע טוב. יש פה חוסר פורמליות מסוים, שמאפיין גם את מקסיקו, למרות שלצערי במקסיקו לא מתייחסים ללימודים מדעיים באותה חשיבות כמו כאן".

מה ההבדלים?

"ישראל עושה פה דבר מדהים עם הכנס הזה. למרות שיצא לי להשתתף בתחרויות ובכנסים מדעיים במקסיקו ובמדינות אחרות, מעולם לא הייתי בכנס כל כך מושקע, שהצליח להביא אליו את הקודקודים של עולם המדע המודרני. המצב במקסיקו עצמה לא כל כך טוב: מאוד קשה להתקבל לאוניברסיטה טובה, והרבה צעירים שרוצים ללמוד נתקלים בלא מעט קשיים. זה קורה מסיבות פוליטיות בעיקר. לעיתים זה יכול להיות מאכזב וגרוע מזה - מייאש. נחמד לראות שיש מקומות שבהם ידע הוא חשוב".

כאשר אני שואלת את האנס מנורבגיה, תלמיד תיכון בן 18 הלומד פיזיקה, כימיה, מתמטיקה ופילוסופיה, איך הוא מרגיש כאן, הוא עונה בשיא הרצינות: "חם לי". כולם צוחקים, אך הוא נותר רציני. נראה שהוא בקיא ביותר במזג האוויר הצפוי השבוע, שלא מראה סימנים של הקלה. על פניו מתפשטת הבעה מאוד מודאגת כאשר הוא חולק את ידיעותיו בנוגע לגל החום הקיצוני שעובר עלינו - נורבגיה וישראל מעולם לא נראו כה רחוקות זו מזו. 

לסילביה בת ה־20 מרומניה, סטודנטית לתואר ראשון בפיזיקה ובפילוסופיה, לא אכפת מהחום. עיניה נוצצות בהתלהבות כאשר היא מספרת לי על חוויותיה במוזיאון ישראל (שם לפחות יש מזגן), בעיקר על התערוכות ששבו את ליבה. "כשעמדתי מול המגילות הגנוזות, פשוט נפעמתי", היא מספרת, אבל נראה כי תערוכת קיצור תולדות האנושות ריתקה אותה יותר מכל. "זה היה ממש מדהים. לקחו את הרגעים הכי משמעותיים של האנושות והפכו את זה לאמנות. ממש התרשמתי", סיכמה.

 

"נהירה של צעירים למדע"

הופתעתי לגלות כי רבים מהם לומדים לצד המקצועות האולטרה־מדעיים גם פילוסופיה, תחום מחקר שתמיד נחשב בעיניי גולת הכותרת של מדעי הרוח. היה מעניין לשמוע את הדיון ביניהם על השילוב המאוד טבעי, מתברר, בין שני התחומים. לשאלתי אם פילוסופיה באמת הולכת יד ביד עם מדע, גבותיהם הורמו. 

"ברור", אמר חוסה, "פילוסופיה היא אמנות החשיבה, והחשיבה יכולה להתקיים בנוגע לכל דבר - דת, מדע, חברה - המציאות של החיים. מדע הוא רק עוד דרך לחשוב על דברים. מדע, וגם מתמטיקה, נולדו בעצם מפילוסופיה". 

להפוך את המשעמם למעניין. סילביה מרומניה // צילום: אורן בן חקון

סילביה המשיכה מכאן ואמרה: "לדעתי אי אפשר היום ללמוד פיזיקה ללא פילוסופיה. לכל התוצאות המדעיות יש פרשנויות פילוסופיות. זו עוד דרך להבין את העולם. תחשבי על הפילוסופים היוונים של העת העתיקה - הרי כולם היו גם המדענים הכי גדולים וגם הוגי הדעות הכי גדולים". 

האם יש הבדלים בין שיטות הלימוד השונות בין מדינה למדינה?

סילביה: "מובן שפיזיקה וכימיה הם מדעים שלא משתנים, אבל שיטות המחקר שבוחרים ללמד אותנו בבית הספר ובאוניברסיטאות כן משתנות. יש הבדל בין טכניקות הלימוד השונות. חלק מהמוסדות מתרכזים יותר בתיאוריות, חלק יותר בפרקטיקה, אבל בגדול השיחות שלנו כאן הן על בסיס האמיתות האוניברסליות של המדע". 

סילביה גם נרגשת מעצם ההשתתפות בכנס: "מדובר בחוויה מעוררת השראה להיות בקרבת נובליסטים ומדענים בעלי שם מכל העולם ולהיפגש עם סטודנטים מכל העולם. עצם זה שאני יכולה לדבר על מדע עם מישהו מנורבגיה, למשל, כמו האנס, זה מדהים מבחינתי. ברומניה לא חסרים צעירים חכמים, אבל אני חושבת שפחות שמים שם דגש על מדע. 

"יש נהירה מאוד גדולה של צעירים ללימודי רפואה, הנדסה או כלכלה, מקצועות שכביכול יש יותר מה לעשות איתם. אני חושבת שצריך לשים יותר דגש על מקצועות כגון פיזיקה וכימיה כי מדובר במקצועות יפהפיים, כאלה שאם מערכת החינוך רק תדגיש את הפנים היותר מעשיות שלהם, ישבו את ליבם של צעירים רבים". 

למה את חושבת שזה לא קורה?

"כי הרבה משתעממים מלימודי התיאוריה של המדעים האלה. תחשבי על תלמיד שיושב בשיעור פיזיקה בתיכון - כל מה שידברו איתו זה על התיאוריה של המדע הזה. הוא משתעמם ומעדיף לא להקשיב או פשוט ללמוד משהו אחר. פיזיקה מסבירה לנו את הטבע הסובב אותנו, איך העולם פועל. אם נראה לתלמידים את הפן הזה, המעשי יותר, הם בטוח יתחברו הרבה יותר. חבל שלא מדגישים את הקשר בין התיאוריה לבין המעשה".

ג'ק בן ה־17 מניו זילנד, המתחיל את שנתו האחרונה בתיכון בלימודי מדע וכלכלה, יושב לצד סילביה ומהנהן. "לפגוש את הנובליסטים זה מדהים", הוא אומר, "אני לומד אותם בתיכון ופתאום אני רואה אותם מול הפנים שלי ויכול לדבר איתם ולשאול אותם שאלות - לחלוק אותו החדר איתם! למשל, פרופ' ישראל אומן (חתן פרס נובל לכלכלה בתחום תורת המשחקים; ס"א). למדנו תיאוריות שלו בכיתה והקדשנו לו שיעורים שלמים, ואתמול פגשתי אותו. 

לא מתבדח על מזג האוויר. האנס מנורווגיה // צילום: אורן בן חקון

"זה לגמרי כמו לפגוש כוכב רוק או מישהו שאני מעריץ. אני לא אומר שיש לי פוסטרים שלו תלויים מעל המיטה שלי, אבל עדיין, הוא אחד האנשים שמעוררים בי השראה. חוץ מזה, נורא כיף לדבר עם עוד אנשים בני גילי על נושאים מדעיים שמעניינים אותי. זה משהו שאני לא כל כך יכול לעשות עם חברים שלי מהבית, כי רובם לא לומדים איתי וממש לא בא להם לדבר על פיזיקה או על ביולוגיה. פה אני יכול לשבת בארוחת צהריים או בהרצאה ולדבר עם האדם שלידי על הדברים הסופר־מגניבים שקורים במדע היום". 

לכריסטיאן בן ה־21 מפולין, הלומד ביולוגיה, חשוב לחזור לעניין ההערצה לנובליסטים. "אני חושב שחשוב שהצעירים בימינו יתרגשו לא רק מכוכבי פופ או משחקני קולנוע, אלא שיידעו להעריך גם צורה אחרת של הצלחה ופרסום. אותי מדהימים חוקרים שעמלו שנים כדי להצליח, שתחזיותיהם הוכחו, שנפרצה בזכותם דרך חדשה. אלה אנשים שבמו ידיהם שינו את העולם".

 

דור עם עתיד

כאמור, רבים ממשתתפי הכנס מעידים שהביקור בישראל וההיחשפות לסצנת המדע והטכנולוגיה הבועטת כאן גרמו להם לראות דברים בצורה אחרת לגמרי. 

כריסטיאן מסתפק במילים: "אני מת על ישראל", אבל חוסה למשל בוחר להרחיב: "מה שמראים בחדשות במקסיקו זה לא בדיוק מה שקורה כאן. אצלנו מראים תמיד שנלחמים כאן ושנורא מסוכן, שהישראלים הם עם לוחמני ותוקפני ושרצוי לא להגיע לכאן. מהביקור כאן אני מבין שזה לא ככה. אני לא יודע מה קורה באזור הגבולות של המדינה ומה קורה בנושא הסכסוך עם הפלשתינים, אבל פה בירושלים אני מרגיש די בטוח. אני מוצא את המקום מאוד שלֵו ושונה ממה שמראים בטלוויזיה. חלק מחבריי כבר שאלו אותי איך פה ואם מסוכן, ואמרתי להם שממש לא, שזה מקום מקסים. החוויה האישית שלי כרגע היא מאוד חיובית".

כשאני שואלת מה ייקחו איתם הביתה מהביקור כאן, סילביה מדברת על "עוד מוטיבציה להמשיך לחקור ולהגיע להישגים". חוסה מצטרף ואומר: "מבחינתי, הכי חשוב לי לגרום לאנשים בבית להבין שעבודה קשה משתלמת בסופו של דבר. גם חשוב שיבינו שאחרי שזוכים בפרסים, מה שעדיין משנה זה העבודה, המדע, הניסויים. יש פה אנשים שהגיעו לפיסגת ההכרה המדעית שלהם, והם לא מדברים על הנובל שקיבלו או על המדליות שזכו בהן - אלא על העבודה ועל מה שהשיגו מבחינת המדע שבו הם עוסקים. זו תשוקה למקצוע שקשה לראות היום בתחומים אחרים".

מי שמסכם את המפגש הוא גיא המדריך: "רבים ממי שיקראו את הכתבה, אני מניח, שבויים בגישה של 'אוי, הדור החדש הזה לא מתעניין בשום דבר, לא רוצה ללמוד, עסוק בלבהות במסך הנייד או המחשב ולשכלל את יכולות הסלפי שלו'. אז לכל האנשים האלה, שחוזרים על המנטרה הזו, בארץ ובעולם, אני ממליץ לבוא לכאן ולראות את התלמידים האלה ולראות בעצמם שהסטיגמה הזו מגוחכת. 

"יש צעירים שאכפת להם מהעולם, שרוצים לתרום לחברה שלהם ולשפר אותה. ברור שיש כאלה שפחות אכפת להם ממה שקורה סביבם, אבל הכנס הזה הוא דוגמה מצוינת לצעירים שהם בדיוק ההפך". 

הם ישנו את העולם?

"כן, אני מקווה מאוד שהצעירים שכאן, יום אחד, ישנו את העולם. בעצם אני לא מקווה - אני יודע שכך יהיה".

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו