בחזרה לחיים

כחצי שעה של נסיעה מפרידה בין כפר סבא ליישוב אל מתן שבשומרון. הכביש הצר והפסטורלי כמעט שומם, חולף בין עצי זית ותאנה ונותן לרגעים תחושה של גג העולם. ועדיין, הלב דופק בחוזקה. המחשבה שבכל רגע יכול מחבל להגיח מהצד, להשליך בקבוק תבערה או לפתוח בירי לא נותנת מנוח.

13 משפחות יש באל מתן, יישוב דתי שהוקם לפני 15 שנה על ידי קבוצת צעירים ממעלה שומרון וקרני שומרון הסמוכים. חם כאן בבוקר יום שישי, ובבית של משפחת שפירא המזגן לא מפסיק לעבוד. מקפיא במידה כזאת שאמא רות לובשת מעיל פליז ומחלקת לנו שמיכות.

אילה בת ה־12, בחולצה ארוכה וחצאית, מבקשת שלא להעלות את הטמפרטורה. חליפת הלחץ שהיא לובשת, חלק מהטיפול בכוויות העמוקות שלה, מחממת אותה מעבר לטמפרטורות בחוץ, ואילה מנסה שלא להיכנע לחום.

23 שעות ביממה היא אמורה להיות בחליפת הלחץ, כולל מסכה על פניה, שנכוו קשות. שעה אחת ביום היא יכולה להוריד את המסכה ולהישאר בפנים חשופות. רגע אחד, שבו בקבוק תבערה הושלך אל רכבה, הותיר אותה מצולקת וכואבת ברוב חלקי גופה.

עכשיו היא בבית. שוחררה מבית החולים, אחרי אשפוז של כמעט שמונה חודשים, אבל עדיין תצטרך להגיע פעמיים בשבוע לטיפולים נוספים, שבסופם תחזור הביתה, לנוף ההררי הירוק ולרוחות הנעימות. וגם לכביש ההוא, המפותל, שבו חדי עין עדיין רואים כתם שחור בצד הכביש, ואת מכסה המנוע השרוף של הרכב.

בעוד עשרה ימים תתחיל אילה את הלימודים בכיתה ז' באולפנה ברבבה, מרחק כעשרים דקות נסיעה מהבית, באותם כבישים מפותלים על ההרים. את כיתה ו' התחילה בבית הספר המעורב בקרני שומרון, בכיתת בנות. ואז בא הפיגוע.

"זה כיף לחזור ללמוד", היא אומרת בפשטות. "וגם נמאס לי כבר מהבנים ביסודי".

ריח של שוקולד נישא באוויר. מאתמול אמא רות עמלה על הכנת עוגיות שוקולד, מנחת תודה לנשות היישוב גינות שומרון הסמוך. אחרי שאילה ואבנר נפצעו, התגייסו כל השכנים והחברים לעזור לרות לשמור על התנהלות תקינה של הבית. עזרו בכביסה, טיפלו בבני הבית, הכינו אוכל לשבת. המקפיא עדיין מלא בארוחות שהכינו עבורם מבעוד מועד. אבל עכשיו שאילה שוב בבית, רות רוצה לחזור לבשל בעצמה, כמו פעם.

בני המשפחה מתכוננים לשבת. אילה (12), יסכה (10), תרצה (7) ותמר (4 וחצי) עוזרות בסידור הבית. נעמי בת השנתיים מתרוצצת בין הסלון למטבח, מעלה חיוך על פני כולם. רות (34) ואבנר (38) מנצחים על התזמורת בשלווה מופלאה. מסדרים ומנקים ומלטפים ומרגיעים את תמר, שקצת נעלבת שכולם משתמשים עכשיו בטושים שלה.

אילה מקשטת מכתבי תודה בצבעים שמחים. אלה מכתבים שרות ואבנר הכינו לנשות גינות שומרון, אלו שמילאו את הפריזר בכל טוב. "בזמן שהשיגרה שלנו התנפצה לרסיסים, היו שם כמה עשרות נשים, שהחליטו לקחת משימה נוספת על המטלות השגרתיות שלהן", כתבו רות ואבנר בנוסח אחיד. "לכאורה, עזרה שגרתית, כמו שמקובל בהרבה יישובים. אבל משך הזמן הלא שגרתי שבו התקיימה הפך אותה לשיגרה בפני עצמה.

"על פניו, למתבונן מן החוץ, זאת יכולה להיראות עזרה קטנה. אבל במציאות של משפחה מחולקת והיעדרויות מהבית על בסיס קבוע, העזרה הזאת איפשרה לנו עוד כמה שעות בשבוע שבהן יכולנו פשוט להיות הורים: להגיע לפעילויות בבתי הספר ובגן, לקחת את הילדות לבריכה, לקנות חצאית חסרה, אפילו להספיק לשתות כוס קפה בנחת לפני הדלקת נרות".

הם חתמו את המכתב באמירת תודה, "ויהי רצון שנזכה להחזיר לכן בשמחות".

רות ואבנר מדברים מהר. רות יורה את כל מה שבלב. תחושות, עובדות, פחדים. אילה נותנת להוריה להוביל את השיחה, עד שהיא מרגישה שהיא צריכה לדבר. אנשים אמיצים, כנים, צנועים, שלא מנסים לייפות שום דבר. ובעיקר, בלי טיפה של רחמים עצמיים.

אילה אוחזת בידה שלושה טושים ביחד, כדי לצייר שלושה לבבות מקבילים בדיוק מושלם. הם מחליקים לה מעט בגלל כפפות הלחץ, אבל היא לא מוותרת. אחר כך היא מניחה את הפתקים והעוגיות בצנצנות פח מעוצבות. "זה משהו שגרתי אצלנו, מכתבי תודה. אבל זה עדיין יפה", היא צוחקת.

כבר 13 שנים וחצי שאבנר ורות גרים בשכירות באל מתן. אבנר עובד כמתכנת בחברת זורו בנתניה, ורות עקרת בית. כתחביב, היא מגדלת עם חברה דבורים ב־15 כוורות, מפיקה דבש לשימוש אישי ושל חברים.

הם הכירו כשרות היתה בשירות לאומי, כמרכזת סניף בני עקיבא בנתניה. שתיים מאחיותיו של אבנר היו מדריכות בסניף. "המשפחה שלהן אימצה אותי, והשאר היסטוריה", היא צוחקת. אבנר היה אז בקבע, כמתכנת. אחרי פחות משנה שהתחילו לצאת, כשאבנר היה בן 24 וחצי ורות בת 21, התחתנו.

היא התחילה פעמיים לימודים בבר־אילן, פעם מדעי המוח ופעם קרימינולוגיה, אבל החליטה לעזוב את שניהם ולהתמקד בבית. כאן נולדו כל בנותיהם, כאן חיו לפי אמונתם והלכות חייהם. עד כיתה ה' אילה למדה בבית, כמו אחיותיה הקטנות, בעזרת חוברות עבודה בהנחיית ההורים.

"אני מרגישה שצריך סיבה טובה להוציא ילד מהבית", אומרת רות. "תיכננו שעד התיכון הילדות ילמדו בבית. אבל כשאילה הגיעה לכיתה ה' החלטנו שכדאי שהיא תַקנה לעצמה הרגלים של לימודים בבית הספר, והיא הלכה לבית ספר בקרני שומרון. יסכה נכנסה אחריה לכיתה ד', ותרצה לכיתה א'. תמר ונעמי נשלחו לגן ולמעון רק בשנה האחרונה, כשכבר לא היתה ברירה, כי אני לא הייתי בבית".

בערב הנורא ההוא של סוף דצמבר אבנר היה בדרך הביתה עם אילה ועם חברתה, שלומדת איתה בחוג של אוניברסיטת בר־אילן בכפר סבא. תחילה הוריד את החברה, שגרה ביישוב צופים, ואחר כך המשיך לאל מתן. הוא היה אמור לעצור בבית, כדי שאילה תחליף בגדים לקראת בת מצווה של חברה, ולאסוף את יסכה בת ה־10 לפעילות של בני עקיבא בקרני שומרון.

סמוך מאוד ליישוב הושלך בקבוק תבערה לעבר הרכב, והכל החל לבעור.

אילה זוכרת הכל. "ראינו משהו בוער שבא לכיוון שלנו והכל התפוצץ. הכנסתי את יד ימין ללהבות כדי לשחרר את החגורה. עשיתי הכל על אוטומט".

הבגדים והשיער שלה נדלקו. היא ואביה החלו לרוץ לעבר הבית. אבנר אמר לה לגלגל את עצמה על הרצפה, וכך היא הצליחה לכבות את האש.

"אבנר התקשר אלי, כי הוא לא זכר את הטלפון של המוקד", רות מצטמררת. "זה יכול לקרות, בטח בסיטואציה כזו. גם לי היה בלקאאוט באותו רגע, זכרתי שיש ארבע ספרות אבל לא זכרתי באיזה סדר. למזלי הטלפון של המוקד היה שמור לי בטלפון, אז התקשרתי אליהם, והם התקשרו לאבנר והזעיקו את מד"א".

אבנר ואילה הלכו ברגל עד הבית, מרחק כחצי קילומטר. שכן חובש הציע לרות להסיע אותם לכניסה למעלה שומרון, כדי שיפגשו שם את האמבולנסים. "הוא הסיע אותנו, ומזל שזה היה ככה, כי מכבי אש כבר חסמו את הכביש, ואם האמבולנס היה צריך להגיע ליישוב היה לו יותר קשה.

"אני נסעתי עם אילה באמבולנס הראשון, היא בקושי הצליחה לנשום. היתה לה כווייה טבעתית מסביב לצוואר, שלחצה על כלי הנשימה. הרדימו אותה מייד, כדי שיוכלו להנשים אותה. את אבנר פינו באמבולנס שני, בשער הצדדי של היישוב".

"ההורים שלי שמעו על הפיגוע בחדשות", נזכר אבנר. "אמרו שילדה בת 11 מאל מתן נפגעה. יש ביישוב שלוש בנות בגיל הזה, ואמא שלי התקשרה לרות לשאול אם זו מישהי שהיא מכירה..."

"עניתי לה שכן", רות משלימה, "אלה אילה ואבנר. היא התחילה לבכות. אחר כך התקשרתי להוריי, כדי שלא ישמעו על זה בחדשות".

השניים פונו לבית החולים שיבא, שם התגלו מימדי הפציעות. אבנר נכווה בגבו, בעשרה אחוזים מחלקי גופו, כוויות בדרגה 2. כחודש וחצי היה מאושפז במחלקת הכוויות בבית החולים עד ששוחרר הביתה. עד היום הוא עדיין מטופל בחליפת לחץ, חבישות סיליקון, ועובר ביקורות אחת לכמה חודשים.

אילה נפצעה אנושות. הכוויות, בדרגה 3, כיסו כ־30 אחוזים מחלקי גופה. במשך שבוע היא היתה מורדמת ומונשמת בטיפול נמרץ בבית החולים לילדים על שם אדמונד ולילי ספרא בתל השומר, כשקיים חשש לחייה. המונים התפללו לשלומה בכל הארץ.

אחרי שבוע היא התעוררה. בתום שלושה שבועות וחצי יצאה מטיפול נמרץ ועברה למחלקה הכירורגית.

אילה עברה עשרות טיפולים מצילי חיים והשתלות עור. אחרי חודשיים וחצי עברה למחלקת השיקום, ושם שהתה חמישה חודשים.

"כשאבנר היה מאושפז, הייתי לילה פה ולילה בבית החולים", מספרת רות. "היו פה שתי סטודנטיות שישנו עם הילדות. החברים כאן ביישוב היו עסוקים בהרבה דברים סביבנו. שמרו לנו על הילדות, וזה ארבע ילדות שצריך לטפל בהן. ניקו לנו את הבית, עשו לנו כביסות, ערכו עבורנו קניות, עשו הכל כדי שהבית ימשיך להתנהל. את מה שהיה אפשר לעשות מרחוק, כמו בישולים, עשו הנשים של גינות שומרון. היתה תקופה שגם הכינו לנו אוכל באמצע השבוע".

אבנר צוחק. "האוכל הוא נושא די מרכזי פה".

שלושה חודשים וחצי לאחר שנפצעה, ב־6 במארס, אילה שוחררה לשבת ראשונה בבית. זה היה בחג פורים. אחיותיה היו אצל דודתן, אחותו של אבנר בירושלים, וחגגו את שושן פורים. הן היו אמורות לבלות שם את השבת.

"ביום שישי בבוקר ניגשה אלי אחת האחיות בבית החולים ואמרה לי שמדברים על האפשרות לשחרר את אילה לשבת בבית. זו היתה התרגשות כל כך גדולה", עיניה נוצצות. "היינו צריכים לארגן את הכל מעכשיו לעכשיו. הילדות בירושלים, אנחנו כאן, ויש לנו את האפשרות לחזור עם אילה הביתה.

"אבנר יצא להביא את האחיות שלה מירושלים, והתקשרתי לשכנה ביישוב להגיד לה שאנחנו חוזרים הביתה. היא שאלה אם לבשל, ואני אמרתי שאין לנו בעיה לקנות אוכל מוכן, בכל זאת זה מאוחר, וחורף, השבת נכנסת מוקדם. היא אמרה שתבדוק, ואחרי עשר דקות קיבלתי סמס שאין מה לדאוג, יש לנו שבת. הייתי צריכה רק להגיע הביתה ולשטוף אותו, וכל השאר כבר היה מוכן. זו היתה התרגשות גדולה".

מאז, אילה היתה עושה כמעט כל שבת בבית, וביום ראשון בבוקר חוזרת למחלקה. "יש אנשים שמעדיפים לחזור במוצאי שבת, כדי לחסוך זמן הגעה בבוקר, אולי כדי לישון טוב", אומרת רות. "אבל לנו היה מאוד משמעותי שאילה תהיה בבית עוד לילה, עם כולנו".

לפני שבועיים שוחררה אילה מבית החולים. היא לובשת חליפת לחץ, חבישה אטומה המפעילה לחץ מקומי ממושך על אזור הכווייה במטרה למנוע את התפשטות הצלקות ולרכך את העור. קצב ההחלמה של העור יקבע כמה זמן תצטרך להמשיך ללבוש את החליפה. את טיפולי הפיזיותרפיה והבדיקות היא תעשה בבית החולים במשך יומיים בשבוע, באשפוז יום.

"זה היה מאוד מרגש", רות שולחת מבט דומע אל בתה. "ידענו שישחררו אותה מתישהו, כי זו לא מחלה של בום ולא יודעים מה יהיה. אמרו לנו מההתחלה שאין הפתעות טובות עם כוויות".

אילה קוטעת את אמה. היא לא אוהבת לשמוע את הדברים האלה. "עובדה שיש הפתעות טובות, המהירות שבה הגוף שלי משתפר היא טובה".

"כן", רות בוררת את מילותיה, "אבל אמרו לנו שגם כשהדברים מתקדמים כמו שצריך, הם מתקדמים לאט. ויכולה להיות הידרדרות, כי כשאין עור, אין הגנה של מערכת החיסון, הגוף חשוף לזיהומים, והגוף משתמש במחסנים שלו כדי לבנות את העור מחדש".

"גם חילוף החומרים לא עובד כמו קודם, כי העור אחראי על איזון מלחים", מוסיף אבנר, שסובל גם הוא מהכוויות החמורות בגבו.

אילה מתיישבת על אחת המיטות בחדרה, שאותו היא חולקת עם ארבע אחיותיה. המחשב הביתי נמצא שם, וספרי לימוד ועבודות יצירה של הבנות. הן אוהבות לצייר וליצור. יש כאן שתי מיטות קומתיים, מאחת מהן נפתחת מיטה שלישית, שעליה ישנה נעמי הקטנה.

המיטה של אילה, התחתונה בצד שמאל, נשארת מיותמת בלילות. היא מעדיפה לישון בסלון, במקום שמרגישים את המזגן הכי טוב. אחר כך תגלה בסוד שהיא דווקא אוהבת את זה, את האפשרות לישון לבד.

בבית החולים החברות ביקרו אותה הרבה. "אלו ילדות שאין להן רכב, וכל פעם שמישהו היה נוסע הוא לקח איתו כמה ילדים. אז היתה מגיעה חבורה", רות צוחקת. "עכשיו זה הרבה יותר קל לבקר". היא מחבקת ביד אחת את תמר, שרוצה גם היא לצייר, וביד האחרת אוספת את מכתבי התודה כדי להכניס לצנצנות.

"שום דבר כאן לא השתנה מאז שאילה חזרה", היא אומרת, אבל אבנר מתקן אותה. המזגן מעולם לא עבד כל כך הרבה שעות כמו שהוא עובד עכשיו.

סדר היום של אילה נע סביב דברים שהיא צריכה לעשות כחלק מהשיקום. תרגילי פיזיותרפיה, לקיחת תרופות בשעות מסוימות. בערב אמא רות עוזרת לה בטיפול במשך שעה. "זה לא ממש דבר רגיל שילדה בת 12 צריכה את אמא שלה לשעה ביום. אנחנו עושים את זה בחדר שלנו, כדי שתהיה לה פרטיות, וזה צריך להיות ליד המקלחת, וזה אומר שאני לא פנויה.

"אבל אף אחת מהילדות לא מתלוננת. הן יודעות שזה צורך. ילדים מבדילים מאוד בקלות בין פינוק למשהו שבאמת צריך לעשות. באופן כללי אין אצלנו יחס שווה לכולם. אם תחפש לתת יחס שווה, אתה תיפול, כי יש צרכים שונים, והחוכמה היא לתת לכל ילד מה שהוא צריך".

"במיוחד שרואים שאני לא רוצה את הטיפול הזה", אילה מחדדת. "מבחינתי, להגיע פעמיים בשבוע לבית החולים זה שדרוג משמעותי".

פעם בשנה המשפחה המורחבת היתה נוסעת לשלושה ימי קמפינג ברחבי הארץ. "אנחנו אנשים שרוב ההוצאות שלהם על בילויים הן על כרטיס 'מטמון' של החברה להגנת הטבע, של כניסה לאתרי טיול", רות מחייכת.

"חשבנו שהשנה זה לא יתאפשר, אבל זה כן התאפשר, וזה היה טוב. פשוט נאלצנו להתאים את התנאים לשני אנשים שלא יכולים להיחשף לשמש. אז ישנו אצל דודה של אבנר בטלמון, והילדים עשו קמפינג על הדשא. הלכנו להחלקה על הקרח ודברים כאלה, שזה כיף, אבל זה שונה מהדרך שבה אנחנו חיים בדרך כלל.

"לאבנר זה קצת יותר פשוט, כי הכווייה העמוקה באמת היא מתחת לבגדים, בגב, והוא מוגן יותר. אילה לא יכולה לחשוף לשמש גם את הפנים וגם את הידיים. אצלה אין הגנה. אין כמויות מספיקות של מלנין, וזה מעלה את הסיכון מהשמש, אז צריך להפחית את החשיפה למינימום. גם בתוך האוטו היא יושבת עם כובע, ואנחנו מנסים לחשוב על מסלול הנסיעה ולהושיב אותה בצד עם הכי פחות שמש. זה דורש תכנון".

"אמרו לי לא לסמוך על הכובע להגנה מלאה על הפנים", אומרת אילה, "למרות שכבר יש לי אוסף של כובעי קש וכובע בד אחד, שיהיה לרכב. אבל בכל מקרה, שמש גם מעלה את הסיכון לחלות בסרטן".

אבנר חזר בשבוע שעבר לעבודה מלאה כמתכנת בחברת זורו בנתניה. מאז ששוחרר מבית החולים עבד בשליש משרה, כי היה צריך לטפל באילה, ששכבה בבית החולים, ובילדות שבבית. "המנהל שלי שילם לי תקופה ארוכה על עבודה מלאה למרות שלא עבדתי מלא, על סמך הבטחות של ביטוח לאומי שישלימו לו את הסכום שמגיע לי. לא נראה לי שזה קרה עדיין", הוא אומר.

ב־1 בספטמבר תתחיל אילה את שנת הלימודים בכיתה ז' באולפנה ברבבה, מרחק עשרים דקות נסיעה מאל מתן. חמש חברות מבית הספר הקודם שלה יהיו איתה בכיתה. השבוע היא קנתה ילקוט חדש, ואבנר ממלמל שזה מצחיק שצריך לקנות לילדה בכיתה ז' ילקוט חדש. רות מסבירה לו שזה אפילו די הגיוני לקנות בגיל הזה ילקוט חדש, של גדולים, אבל מבינה היטב שהוא חושב על התיק שנשרף.

"למעשה היא לא חוזרת ללימודים, אלא מתחילה משהו חדש", רות שולחת אליה מבט חם. "זה בית ספר חדש, והיא תצטרך להיעדר ממנו יומיים כל שבוע בגלל טיפולים, שגם זה חדש.

"מבחינה לימודית אני לא דואגת, אפילו שאילה הפסידה את רוב כיתה ו'. היא למדה קצת בבית החולים, ורוב המקצועות הם כאלה שאתה לא ממשיך משנה לשנה. חוץ מזה היא תלמידה טובה, אפילו היתה בפרויקט מצטיינים במתמטיקה של בר־אילן, אז היא תשלים בקלות.

"באנגלית היא פתחה פער, אבל לכל ילד שהיה באשפוז ממושך מגיעים שיעורי עזר ותגבור, אז היא תקבל את זה כנראה בשעות של שיעורים שהיא פחות תוכל להשתתף בהם, כמו ספורט".

"יופי, כי אני לא סובלת שיעורי ספורט", מכריזה אילה. "אני גם מתרגמת שירים שלמים לאנגלית, אז יהיה בסדר".

"ההתארגנות היא שונה מכל שנת לימודים אחרת, אבל לא בהרבה", אומרת רות. "הסעה היא בכל מקרה היתה צריכה, כי זה רחוק מכאן. היא חייבת כיתה ממוזגת, אבל כאלו יש הרבה היום. ברוך השם, היא עצמאית לגמרי. אבל בעיקר היא צריכה שאנשים יידעו מה הסיפור שלה, מה המשמעות של המסכה וחליפת הלחץ שלה".

"המסכה היא זו שמדאיגה אותה", אומר אבנר. "לכל השאר היא התרגלה, היא מרגישה נוח. אבל המסכה גורמת לילדים להיעצר, ולמבוגרים להעיף מבט. אבא שלי אמר לה שאם היא רואה מישהו שמסתכל - שתגיד לו שיש לה כוויות בפנים ותסביר לו מה זה. כי כשמסבירים זה מוריד את הרתיעה. עדיין לא יצא לה ליישם את זה".

לרות כבר יש סטטיסטיקה שלמה על מבטים של אנשים. "בבית החולים אנשים מרגישים שזה בסדר להסתכל. נשים מסתכלות יותר מגברים. אבל אם את מסתכלת בחזרה בעיניים, נשים ישפילו את המבט וגברים לא. כאילו אישה מבינה את הגערה דרך המבט", היא צוחקת.

"אני חושב שהדבר הנכון הוא להסביר, לא לגעור", אומר אבנר. "הרי רוב האנשים לא פגשו את הדבר הזה בכלל. מישהי סיפרה שדב קלמנוביץ', הפצוע הראשון מהאינתיפאדה הראשונה, הולך עם מסכה כדי להסתיר את הצלקות. אנשים לא מבינים מה זה, חושבים שזה כדי להסתיר".

"וזו הנחה של כולם", אומרת אילה, "שהמסכה באה להסתיר. אבל היא לא".

כיממה לאחר הפיגוע עצרו כוחות הביטחון שני חשודים בזריקת בקבוק התבערה. נערים פלשתינים בני 16 ו־17 מהכפר הסמוך עזון, שהודו במעשה. אבל אבנר ורות לא מחפשים אשמים.

"אנחנו אמרנו מייד שלא כל כך מעניין אותנו מי עשה את זה, כי אנחנו לא רואים בסיפור הזה פשע על רקע כלשהו", אבנר נע על הספה באי נוחות. "אנחנו רואים בסיפור הזה סוג של מלחמה נגד מדינת ישראל, חלק מפעילות מלחמתית, ולכן אין טעם לחפש מי החייל שעשה את הפעילות הזו. בדיוק כמו שאני לא מחפש בשדה הקרב את התותחן של הטנק שירה בי, אני לא מחפש לסגור חשבון עם חייל פשוט.

"וזו נקודה מאוד חשובה. יש מקום לדון אם להתעסק איתם כפושעי מלחמה, אבל אף אחד לא שפט את קייטל (וילהלם קייטל, שנידון למוות במשפטי נירנברג בעקבות פשעי מלחמה; ב"א) לפני שגרמניה נכבשה. אתה לא מתעסק בפשעי מלחמה לפני שאתה מנצח.

"כשבאים לעצור אחד כזה בכפר ערבי, התגובות שם הן לא כמו כשבאים לעצור פדופיל או רוצח בעיר ישראלית. שם ינסו להגן עליו, וזה מראה מה התושבים חושבים על מה שהוא עשה. יש כאן צד שמנהל מלחמה, וצד שרואה בזה סידרה של 'פשעים על רקע לאומני', סידרת פיגועים של בודדים, שאין ביניהם שום קשר.

"לא מבינים שהשלם כאן גדול מסכום חלקיו, שהמלחמה לא מתנהלת מול אנשים, אלא מול עם. אני רואה במחבל הזה חייל של העם, ואת העם הזה צריך לנצח, בשדה המדיני. המלחמה העיקרית היא בשדה המדיני. ואני מאמין בזה גם כשהטרור הזה דופק אצלי בדלת ואני סובל ממנו באופן אישי".

הם לא חשבו לרגע לעבור לגור במקום אחר, בתוך תחומי הקו הירוק. "יכול להיות שאם לא היה אכפת לנו מהמלחמה הזאת היינו מעדיפים לגור בגליל", אומר אבנר. "שזה מוזר להגיד, כי גם הגליל נמצא עכשיו במצב קשה, ואין לנו מה להתייפייף. בחרנו לגור פה מתוך רצון".

רות: "חלק מהשיקולים שלנו לגבי מקום מגורים היה להיות במקום קטן, ורצינו קרוב למרכז, כי אבנר שירת בקבע בקריה ואני למדתי בבר־אילן. רצינו להיות קרובים למשהו מרכזי. עכשיו כשאנחנו נוסעים בכביש הזה, זה עדיין עושה משהו. בהתחלה זה לא עבר בקלות לנסוע שם. אתה מרגיש את הלב פועם, בעיקר כשזה באותם תנאים, של לילה, והכביש ריק. בואי נאמר שאנחנו לא מפספסים את תפילת הדרך כשאנחנו מגיעים לשם. זו לא נקודה שעוברים ולא שמים לב אליה.

"אנחנו חיים עם זה ביומיום מכל הבחינות, זה לא רגל שנשברה והחלימה ואפשר לשים מאחוריך, ולא כביש שאתה נוסע בו לעיתים רחוקות. אבל מתרגלים לכל דבר".

השבת מתקרבת. עוד מעט ימלאו רות ואבנר את הרכב בצנצנות העוגיות ויביאו אותן לשכנה מגינות שומרון. היא, שבימי האשפוז היתה אחראית לאסוף את האוכל מהנשים האחרות ולהעביר אותו לבית המשפחה, תעשה עכשיו את ההפך - תחלק עוגיות מבית שפירא לנשים האחרות, שכל כך עזרו במהלך תקופת האשפוז הממושכת.

טקס בת המצווה של אילה, ביוני האחרון, היה כולו תחת הנושא קורבן התודה. לפני הפיגוע חשבו ההורים על אירוע משפחתי קטן בנושא בית המקדש. אבל אחרי שעם ישראל התגייס לעזרה, הם הבינו שקטן זה לא יהיה.

רות מחייכת. "כשעשינו את רשימת המוזמנים המוגדלת, אחרי שכל העולם התגייס לעזור לנו, גילינו שזה מגיע ל־1,000 איש. אחרי שצימצמנו הגענו בערך ל־700. הכינו אותנו שבניגוד לאירוע רגיל, שבו מגיעים 60 אחוז מהמוזמנים, כאן יגיעו יותר מ־100 אחוז. בכל פעם שהזכירו בתקשורת שיש עוד מעט בת מצווה, אמרתי שאנחנו רוצים לשמור על אירוע משפחתי".

"בפועל באמת באו אנשים שלא הזמנו", מוסיף אבנר. "באו בטוב, ולרובם היה ברור שאת המתנה העיקרית הם נתנו לנו לפני כן, בעשייה. אלה אנשים שישבו עם אילה ימים ולילות בבית החולים, הביאו לה לשתות בכל פעם שהיתה צמאה, עזרו לה לנקות את הפנים, הרימו בשבילה דברים שנפלו, ולאות תודה הזמנו אותם.

"בשבוע שאחרי הפיגוע הגיעה לפה קבוצה של כמה נערים מישיבה באורות הזורעים ובנתה שני ספסלי פיקניק ברחבה של בית הכנסת. שזה דבר גדול. אני חושב שאילה זכתה שיתפללו עליה בסדרי גודל של חייל שנפצע במלחמה".

עיניה של רות דומעות. "זה לא רק תפילות, אלא גם אנשים שבאו, ששלחו לה דברים מכל הארץ, שבאו כדי לתת משהו ביד וללכת. שלחו לנו מכתבים מחו"ל, גם אנשים לא יהודים. את ההזמנות לבת המצווה עיצבה הבת של המורה שלה, ומשפחה שבנה היה מאושפז לצד אילה הדפיסה לנו אותן. זה המון. ואנחנו רוצים להגיד תודה גם לרופאים ולכל עם ישראל.

"ברגע שאילה הפכה להיות ילדה של כולם, אנשים באו בשמחה. רצו לראות אותה סוף סוף מחוץ לבית החולים".

המילים 'ילדה של כולם', הנוגעות לילדתה שלה, חונקות את גרונה. הילדה של כולם שבה הביתה. דרך ארוכה עוד לפניה, אבל עכשיו היא בבית. "עדיין יש טיפולים ותרופות ודברים שצריך לעבור, אבל נעבור אותם", אומרת רות. "לאט לאט נוכל לחזור לשיגרה".