אני והיפות שלי

הרגע שבו "בלימן" - כך כינינו אותה אז, משל היינו חלק מגדוד מגובש ומאובק שמעדיף לכנות איש את אחיו בשם משפחתו - פתחה דף בפייסבוק והכריזה על קיום מפגש של "עולם האופנה - שנות השמונים והתשעים", חזרתי באחת להיות דוגמנית המסלול של אז, עם עור מתוח וזוהר ועשרים קילו פחות. זו שקונה בגדים בלי למדוד, היישר מהקולב, כי הי, אני הרי הייתי הקולב.

מתוך געגוע אמיתי ובהתרגשות רבה הצטרפתי לפרץ הנוסטלגיה, שהשתפך על פני פוסטים ששיחזרו את התקופה העליזה ההיא, וצפיתי בעשרות התמונות מפעם שהועלו בזו אחר זו, נטולות פוטושופ וצבעוניות כמו השנים של אז. וכאילו חזרתי לשמוע בקולי קולות את מוסיקת האייטיז, שאני עורגת אליה עד היום, מבעירה בי את הרגע המיוחד הזה של מאחורי הקלעים, הרגע שבו מגיע תורי לצאת מחושך לאור, למסלול ולקהל שמכתר אותו. קהל שימחא לי כפיים.

היום כבר לא מוחאים לדוגמניות כפיים. אולי זה מפני שהן בוהות במבט עגמומי בנקודה בסוף המסלול ולא ממש מחייכות. אין ספק שאנחנו היינו הרבה יותר תקשורתיות, הקפדנו להסתכל אל הקהל, ולרוב גם חייכנו, היה לנו כיף שם, על המסלול.     

בלי לחשוב לעומק על העניין, באופן תת־מודע, תאריך המפגש הדי היסטורי הזה סגר לי את הפה - וגם את המקרר - לפרקי זמן ארוכים יותר. הבטחתי לעצמי להשתדל לרזות לקראתו, כמו שהייתי נוהגת אז לפני תצוגות בגדי ים או לפני נסיעות לאירופה בשליחות מכון הייצוא. מכשירה את כלי העבודה שלי כראוי, כי זה המקצוע שלי. אני דוגמנית, ואני צריכה לשמש דוגמה לנשים שצופות בי. כך לפחות חשבתי אז. 

לא עזרו הקולות הפמיניסטיים שמילאו את ראשי ואף נזפו בי מדי בוקר, מכבסים עד שחיקה את צמד המילים "אישה בשלה". "בסדר", עניתי לקולות בביטול, "אני הולכת לפגוש את אילנה מרגלית, היא ליהקה אותי בגיל 20 לתצוגת אופנה מפוארת במצרים, ולא ראיתי אותה שנים ארוכות. אני רוצה שהיא תסתכל עלי ותגיד: 'לא נגע בך הזמן, חגית, הוא לא נגע בך'". ככה אני רוצה. 

בימים שקדמו למפגש לא היתה שום משמעות לתארים האקדמיים שלי, שתלויים לתפארת על קירות בית אמי, לארבעת הילדים שקרמו עור וגידים ברחמי, ליצירה ולעשייה, למסרים שחשוב לי להעביר לשתי בנותיי. ככה אני. אם תקלפו ממני את כל מה שמגדיר אותי היום, תסירו ממני את כל הכובעים שאני חובשת רוב שעות היום בגאווה סמויה, אני 183 סנטימטרים של "את חייבת להיות דוגמנית". נתונים שבשלהי שירותי הצבאי (אי שם בסוף שנות השמונים) הגדירו את המקצוע שלי לשבע השנים הבאות, והם אלה שעיצבו את אישיותי הפוסט מתבגרת.

ככה אני, תקועה בהווייתי דאז. מרגישה שהאנשים שהצטרפו לחיי לאחר שהפכתי לאמא לא באמת מכירים אותי. כלומר, את מי שהייתי. רבע מאה עברה מאז, ובראש עדיין נותרתי דוגמנית בת 20, שמהדסת על מסלול כדי לממן את לימודיה, ושעבודתה מביאה אותה לראות עולם וללמוד עליו, כי להוריה לא היה מספיק כסף כדי לממן טיסות משפחתיות לחו"ל בחופשות הקיץ. 

ככה הייתי שנים. דוגמנית. ועכשיו כל השאר כאילו בטל בשישים הקילוגרמים ששקלתי אז. אני הולכת לפגוש את מי שביליתי במחיצתם ימים ארוכים ושעות רבות ואת מי שמכיר אותי בהוויה הפיזית של פעם. ואני רוצה להגיע במיטבי.

•   •   •

הכל התחיל לפני כחודשיים. מעצב האופנה ירון מינקובסקי ערך תצוגה של קולקציית הקיץ שלו וליהק לשורותיה דוגמניות עבר, כמו שהוא נוהג בדרך כלל. "אולי כי אני מתגעגע לתקופה שבה הייתי הילד הצעיר של תעשיית האופנה וכל הדוגמניות האלה עבדו איתי", הוא מנסה להבהיר. "ואולי, כי כשהן עולות על המסלול - בשלות ובוגרות ומחויכות - הבגד נראה עליהן הרבה יותר טוב מאשר על הבנות הצעירות, שאני לא באמת מבין למה, אבל רואים להן את העצב בעיניים".

"אולי זה כי הן קצת רעבות", אני מפרשנת בטוב לב את קביעתו. "ואולי כי חלקן לא מבינות את השפה, אורחות לרגע שבאו להרוויח את לחם משפחתן. ואולי זה כי אין ביניהן את האחווה שנכפתה עלינו מתוך השעות הרבות שבהן הצטופפנו בתוך ואן אחד, חורשות את הארץ לאורכה ולרוחבה, מתקתקות שלוש תצוגות ביום, לעיתים גם ארבע. מספקות בידור להמונים לכל מי שרק ישלם לנו בסוף התצוגה".

בסוף התצוגה של ירון החליטו הדוגמניות בינן לבין עצמן ש"צריך לעשות מפגש בין כולן", אבל אף אחת לא הרימה את הכפפה. עד שבאה בלימן. תמיד היתה אסרטיבית ומנהלת שכזו, והיא החליטה לעשות מעשה ולהרים את הכפפה באופן הכי אלגנטי שאפשר, כמו שרק היא יודעת. 

נקבע תאריך ונקבעה שעה, ומינקובסקי פתח לרווחה את שערי ביתו. דרך הפייסבוק הצטרפו בתוך זמן קצר עשרות דוגמנים ודוגמניות בדימוס, צלמים, מעצבי אופנה, מארגני תצוגות אופנה, מאפרות, ספרים ואף עיתונאים שכתבו על אופנה באותן שנים.

סטייליסטים עדיין לא היו אז, המקצוע הזה לא היה חלק מהתעשייה הענפה. אנחנו היינו הסטייליסטיות של עצמנו, נסחבנו לכל מקום עם תיק משופע בנעליים בצבעים שונים, בכובעים, בצעיפים ובתכשיטים, שנועדו לשדרג את מראה הבגדים שעטינו על עצמנו. מלכת האביזרים הבלתי מעורערת היתה תמי בן עמי ז"ל, ואף אחת לא יכלה להתחרות באוסף האקסטרווגנטי שהיה באמתחתה. אף אחת גם לא באמת התיימרה.

היא בטח כל כך תחסר שם, תמי. מעולם לא הצלחתי להודות לה על האוברול הלבן שהעניקה לי במתנה בערב חופתי, שאותו עיצבה במו ידיה. "זה לריקודים של אחרי, תלבשי אותו, יהיה לך נוח", הושיטה לי אותו מתוך ידיה אדומות הציפורניים. לא הספקתי להגיד לה כמה הרגשתי נפלא בתוכו, איך התגאיתי בעובדה שאני לובשת משהו ששייך לה.

אל דורית בלימן גוליק הנמרצת (50), שהיתה דוגמנית הבית של "גלי" ו"גדעון אוברזון" ונחשבה לדוגמנית מסלול מוערכת, הצטרפה סמדר גנזי (53), שהיתה דוגמנית מסלול וצילום מוכרת וכיום היא מפיקה תצוגות אופנה ומנחה סדנאות העצמה לנערות מתבגרות. ערב לפני המפגש הן בישרו בעמוד הפייסבוק ש"הכל מוכן ומזומן".    

ואז הגיע הפוסט של חנוך רייכלסון (59), דוגמן עבר ודמות ידועה מאוד בסצנה התל־אביבית של אז. "מקווה להגיע מחר, פתאום חושש... אחרי כל כך הרבה שנים", הוא כתב, וקיבל חיבוק וירטואלי גדול ממשתתפי העמוד שהזדהו איתו, כאילו העז להגיד בקול רם את מה שחלקנו הרגשנו בסתר ליבנו. 

היתה זו פאולינה פוריצקובה, הסופר־מודל הצ'כית מהאייטיז, שאמרה, בלי לעשות הנחה לעצמה או לגוורדיית דוגמניות הצמרת שאליה השתייכה, כי "אין משהו שמזדקן באופן מכמיר לב יותר מאגו של אישה יפה. כשאת צעירה ויפה ומסובבים אחרייך ראשים, זה כאילו יש לך תמיד אקסטרה מזומנים בכיס האחורי. אבל כשאת עוברת את גיל 40, מתחיל תהליך איטי של האפלה. את הופכת להיות עוד לבנה בחומה". 

"אני אלבש מחר בבוקר את חצאית השמש שלי, היא תמיד מנצחת", החלטתי ביני לבין מלתחתי. "בנונשלנטיות אתעטף בחולצת השיפון השקופה. היא תתכתב עם הבריכה הצלולה של מינקובסקי ולא תסגיר שהיא פה כדי לכסות את הזרועות שלי, שהתעבו להן במהלך השנים.

"את לא נורמלית", תנזוף בי חנית דקל־גרטמן, אחת החברות הטובות שהמקצוע הזה הביא לחיי, "תורידי, את תמותי מחום!". אבל אני בשלי, מרגישה הכי נורמלית. מצד אחד נרגשת לפגוש את כל מי ששנים רציתי לראות ולחבק, ומצד שני מתגעגעת לדוגמנית הדקיקה שהייתי אז. מותר לי.

אילו הכמיהה הזו היתה באמת מנהלת אותי, בוודאי הייתי עושה משהו בנדון. אבל בדיעבד, גם שני הקילוגרמים שהצלחתי לרדת לקראת האירוע לא באמת שינו את מי שאני ואת מה שאני מביאה איתי. כנראה יש משהו בקלישאה החבוטה "זה לא איך שאת נראית, זה מה שאת משדרת". 

בינתיים, עד שאתחיל לשדר, אני מצפה לפגוש את ויגלר. ואת שרי חן ובעלה צביקה סמלר, שהינחה מאות תצוגות ויחד נסענו בכל רחבי הארץ. אני רוצה לחבק את שלוה בן גל - מימנתי לפחות שנתיים אקדמיות בזכות התצוגות שהיא אירגנה אז.

ואני בעיקר מתרגשת, מבינה שפגישת המחזור הזו לא דומה לאף אחת אחרת. הפעם אף אחד לא יחפש את היפה של הכיתה ויברר מה עשו לה השנים. הפגישה הזו היא של כל היפים והיפות גם יחד, אנשים שהגדרתם המקצועית באה להם בזכות מראם החיצוני, ועברו מאז כל כך הרבה שנים. 

בכניסה לווילה של מינקובסקי בכפר שמריהו אני פוגשת את יובל כספין, שהיה באותן שנים מעצב פורה, והיום הוא מלמד וכותב ומממש את כישרון השירה שלו. תשאלו אותו, הוא יספר לכם בפרוטרוט איך התמוטטתי מאחורי הקלעים של אותה תצוגה במצרים בגלל הרעלת קיבה. לא ממש ידעתי שאפילו לצחצח שיניים לא כדאי במי הברז הנובעים מן הפרת והחידקל.

מדבקות שמיות מודבקות על דש הבגד של כל אחד מהמשתתפים, רומזות בעדינות, "שיידעו מי אתם, למקרה שלא יזהו אתכם". כמה חכמה בלימן - המדבקות האלה חסכו ממני שתי אי־נעימויות מול קולגות שעבדתי איתן ולא זיהיתי במבט ראשון. גם לא במבט שני. 

"אני חושש, אפילו קצת בפאניקה", לוחש כספין על אוזני. "כבר שנים שאני לא בסצנה הזו, ואני זוכר את האנשים בשיא תפארתם. אין לי מושג מה הולך להיות. שניכנס?"    

ובתוך דקות ספורות, על רקע פסקול משובח של שנות השמונים, אני מתוודעת לאנשים שלא ראיתי שנים ארוכות, נופלת על צווארם, מוצפת בתחושות מרוממות רוח, שרק נוסטלגיה במיטבה יכולה להביא. כמה היא מוכשרת, הנוסטלגיה, יודעת להתרפק על העבר תוך כדי אידיאליזציה שלו. וכל האינטריגות נשכחות, וכל המאבקים הסמויים מי תתחיל את התצוגה ומי תסיים אותה מתמסמסים, ונשאר רק הגעגוע לתקופה שהקצב בה היה אחר, והקשרים הבין־אישיים היו אחרים, ואנשים היו מקשיבים לאנשים, לא תוקעים מבטם במסך הנייד שבידיהם, מנותקים וקרים.   

היינו מדברות אז את החיים, וחולמות אותם, ואחרי עשרים שנה אנחנו נפגשות כדי להבין שחלומות לא תמיד מתגשמים, ושהחיים לקחו כל אחת מאיתנו לכיוונים שלא באמת יכולנו לנבא. אני מדברת עם זו, ומחבקת את זה, לא באמת מספיקה להעמיק בשיחה עם כולם, אבל מבינה את הקסם שמייצרת פגישת מחזור. יש אנרגיות טובות באוויר, אנשים באמת שמחים, וכולן כאילו מרוככות יותר, עגולות יותר, בשלות, אין מנוס מלהודות בעובדה הזאת. 

•   •   •

הנה ספיר קאופמן, ממלכות היופי הכי ידועות שצמחו כאן. עשרים שנה לא ראיתי אותה. בספטמבר הזה היא תחגוג 50, מודעת לעובדה שהשם המיוחד שלה גרם לכל כך הרבה "ספיריות" להיוולד מאז.

ופזית כהן, שצולמה רכונה על ארבע בבגד ים של גדעון אוברזון בשנת 1987, ועשרות פוסטרים שלה הוצתו בידי חרדים, גם היא פה, באה לחופשת מולדת ממיאמי, שם נולדו לה שלושת ילדיה. היא התחתנה עם צלם אופנה שפגשה במהלך עבודתה, ועדיין מתפרנסת מדוגמנות, מצטלמת לקטלוגי בגדים לנשים בשלות. "הוא לא נגע בך, הזמן", אני אומרת לה. "הוא לא נגע בך".

והנה צביקה סמלר, "היידה צביקה, קח אותי ל'צוגה' בשפיים", אני צוחקת. וכן, הוא אומר לי, יש כאלה שהזמן עשה להם טוב, ויש כאלה שפחות. אבל זה לא משנה לסמלר, הכי חשוב זה המפגש בין כולם.

"ויגלר!" אני קוראת לרונית ויגלר מרחוק, "יא אללה שלך ויגלר, תביאי חיבוק".  

רונית ויגלר היתה מדוגמניות הצמרת של שנות השמונים, בגיל 16 עזבה את בית הספר והתמסרה למקצוע. היא זאת מהפרסומת ההיא לסנו, שנכנסה לתא מלא יתושים ולא נעקצה כלל ("בדיעבד חבל שלא נעקצתי", היא לוחשת לי, "גיליתי אחרי שנים שהייתי מבוטחת במיליוני שקלים"). והיא זו שתמיד חמדתי את אופייה החצוף, המעז, הנוכח. 

בגיל 35 חוותה את "משבר הכדורגלן" הידוע, כשההזמנות לתצוגות ולצילומים חדלו מלהגיע. "אני זוכרת שאת למדת, הכנת את עצמך לעתיד", היא אומרת, "אבל אני עבדתי בלי הפסקה, למי היה זמן למבחנים ולעבודות. ופתאום היה רגע שהבנתי שאין לי איך להתפרנס יותר, והיה לי ילד לדאוג לו".

היום היא עורכת דין בת 46, עוסקת בענייני משפחה, ואני גאה בה על הדרך שעשתה, איך בגיל 35 המציאה את עצמה מחדש. "ויגלר, וואי, איך התבגרת!" קורא לה מישהו מרחוק, לא מצליח להיות פוליטיקלי קורקט, והיא רק מחייכת את חיוכה הנבוך ושובה הלב ועונה: "טוב, עברו שלושים שנה, אתה יודע". 

"זה לא היה לי פשוט לראות את כל התמונות שאנשים העלו לרשת", היא תודה אחרי שתייבש את שיערה הרטוב (כי מי אם לא ויגלר תקפוץ לבריכה בבגדים). "הסתכלתי על עצמי שם, מתוחת עור ותפוחת לחיים, והכל מבריק ורענן. וזה עשה משהו בלב, הנבירה הזאת בעבר. זה היה כמו לפתוח תיבת פנדורה שהיתה סגורה שנים, מתוך בחירה. אני מאוד שלמה עם עצמי ועם המקום שאני נמצאת בו, אבל ברור לי שימי צעירותי לא יחזרו. אני משתדלת לסלק את העצב שהמחשבה הזו מביאה איתה".

תמי בן עמי ז"ל היתה מלכת האביזרים, ועל סטייליסטים לא שמענו. מימין: ענת כרם־אנג'ל, שני הבלר, רונית ויגלר, רונית אלקבץ

באופן טבעי מתגבשות להן החבורות של פעם, כל חבורה לפי שכבת הגיל שלה. גם כמה מהדוגמניות של שנות השבעים הגיעו למפגש. הנה החבורה של בלימן וגוזמן, וענת כרם ועדיה מאירצ'ק, שלא הספקתי להגיד לה עד כמה הערצתי אותה. 

ודורית ילינק־פרידמן (56), שהיתה מלכת יופי, אבל מאז ומתמיד קשרנו לה גם את כתר האופי, והיום היא אם לחמישה וסבתא לשניים. היא אחת מהדוגמניות שהקפדתי לשמור איתה על קשר עד היום, זוכרת לה את חסד התצוגה הראשונה שעשיתי בחיי. כמה יפה קיבלה אותי, והסבירה והרגיעה, ואיך השאר הסתכלו בביקורתיות מוחמצת פנים על "הבשר הטרי" שהגיע זה עתה. 

גם ענת בירן־פרוסט פה, אמה הגאה של נעם פרוסט, דוגמנית שעושה חיל בחו"ל, כובשת שערים ומככבת על כל המסלולים. וגם מיכאלה ברקו הגיעה, מזכירה לכולם שבעצם התחילה לעבוד בגיל 13 וחצי ומתמסרת לפרגון שמורעף עליה מכל עבר. 

ויש את חבורת הארבעים פלוס. זו החבורה שלי, שכוללת את הדוגמניות החיפאיות שתמיד אמרו עליהן שהן הכי יפות. עינת זמורה ועפרה אביב ועו"ד לימור מגן, שמאז ועד היום אנחנו צמודות זו לזו. גם רוית אסף פה, יחד עם הגרוש שלה, הדוגמן אבי חזן. היא הפכה אשת עסקים מצליחה וידעה למנף היטב את מה שתקופת הזוהר הביאה עימה. 

כמו שמתרחש בכל מקום עבודה אינטנסיבי, התהוו כמה זוגות של דוגמנים ודוגמניות שהתאהבו והתחתנו, כמעט אף אחד מהם לא החזיק מעמד (אלדד ואורית אמיר הם יוצאי הדופן), ואין לנו את הזמן לנסות להסיק אם זה בגלל הביחד הצפוף של עיסוק נרקיסיסטי, או שזה הגורל של מוסד הנישואים בכללותו.

כשאני מתמסרת למצלמה של קוקו עם בנות המחזור שלי, ובלי לתאם מראש, כולנו עוברות אוטומטית ל"עמידת הדוגמנית" הידועה, זו שכוללת סיבוב גוף צידי ומיצוב רגל ואגן ומותניים באופן שרק דוגמנית מסלול יודעת לעשות. 

אכן, אפשר להוציא את הדוגמנית מהמסלול, אבל אי אפשר להוציא את המסלול מהדוגמנית. "זה כמו לרכוב על אופניים", תעיד ספיר קאופמן. ואני, כל מה שהייתי רוצה עכשיו זה לעלות על המסלול ולהסתובב את "סיבוב הדוגמנית" שכל כך שלטתי בו.

"עכשיו הייתי מרים פה תצוגה עם כולכן, בחיי", אומר מוטי רייף, מי שהתחיל את דרכו כדוגמן והיום מפיק תצוגות. "כמה כולן מוארות, זה מדהים. אין ספק שמה שאתן משדרות, ילדה בת 17 לא מסוגלת לשדר, לא משנה כמה היא יפה ורעננה. אולי הגיע הזמן לשלב יותר נשים בוגרות בתצוגות".

שלוה בן גל מחליטה באותו רגע לפתוח סוכנות דוגמנות לנשים מעל גיל 40. תמיד היו לה רעיונות חדשניים.

מתוך השיחות המרפרפות מתברר שרבות מהנוכחות פנו לתחום העיצוב, הנושק לאופנה. יש כאן גם כמה וכמה עורכות דין והרבה יועצות יופי שעובדות בתחום, "כי מי אם לא אני יודעת דבר אחד או שניים על יופי", אומרת יהודית נגר. היא נשארה כל כך יפה, כמו פעם.

קוקו לא מפסיק לצלם. הוא מכיר כל דוגמנית בשמה ויודע את סיפור חייה. בארכיון שלו ספונים עשרות נגטיבים של תמונות שצילם, ו"אין, לא היתה ולא תהיה תקופה כזו משוגעת".

הנה ניסים מזרחי, מבעלי "ראש אינדיאני". היום כבר יש פחות מקום ליצירה שהוא נתן לה מקום של כבוד, כי בא הייצור בסין וטרף את כל התעשייה המקורית הזאת. מעצב האופנה ששון קדם מחייך: "אוי, אתן הייתן דיוות. חני פרי היתה עולה על הבמה, פורשת ידיה, ומי יכול היה עליה. כבר אין היום דוגמניות שיודעות להחזיק בגדים ולספר סיפור, פשוט אין".

והמעצבת שרה מילר, שהכרתי אז במצרים, לא מפסיקה לבכות. "כל ההיסטוריה שלי ניצבת כאן לידי, לא התרגשתי ככה שלושים שנה. את זוכרת כמה היינו משוגעים? זו היתה תקופה אחרת. חיינו, תססנו, היינו נוסעים בכל הארץ, מנגישים את האופנה לכולם".

טוב שהיו מדבקות עם שמות. מימין: עפרה אביב, ספיר קאופמן־פפושדו, דורית ילינק־פרידמן, לימור מגן // צילום: קוקו

 

"למה את לובשת חולצה עם שרוול ארוך, לא חם לך?" שואלת אותי אלונה פרידמן (44), בשלב שבו השמש מכה ללא רחם. אלונה היפה, שפניה המושלמים כיכבו בכל מקום, היא היום מנחת טלוויזיה, עיתונאית ב"ליידי גלובס" ואם לחמישה.

אני מסירה את משקפי השמש ומסתכלת לה ישר בעיניים. מחייכת ושותקת. מעולם לא עבדנו יחד. היא בעיקר הצטלמה, אני בעיקר הידסתי על מסלולים, אבל מקצוענו הנוכחי הפגיש אותנו בכמה הזדמנויות. אני לא באמת צריכה לענות לה, היא קולטת אותי ללא מילים.

"אני מבינה", היא אומרת ופניה מתכרכמים, מציינת בדרך נס את העובדה שילדה חמישה ילדים, למרות כל הדיאטות הקשות שחוותה לפני ימי צילומים בימים ההם. "פגשתי פה מעצב שהצטלמתי עבורו והזכרתי לו כמה טראומטי היה יום הצילום הזה. איך הוא צילק לי את הנשמה, כי לכל הצוות שהיה איתו, וגם לו כמובן, היו השגות על המשקל שלי.

"אותו יום היה אחד הקטליזטורים המשמעותיים שהביאו אותי לפרוש מדוגמנות ולהחליט שדי, אני רוצה לחזור להיות שפויה ושבעה.

"אני לא יודעת מה מדברים פה מאחורי גבי, אבל אני מרגישה פה נפלא, וכולם באמת עסוקים בלשמוח ולהתרגש מהימים של פעם, וככה גם אני נוהגת". 

מי שגילה את פרידמן בגיל 16 הוא מנחם עוז, צלם אופנה שצילם אז את מיטב הקמפיינים, ובימים אלה חוזר לעשייה. "היום, כשדוגמנית מגיעה אלי עם תיק עבודות, אני מחמיא לה על צילום ושואל 'מי צילם אותך?', והיא עונה: 'אהה, שכחתי, איזה צלם אחד מדרום תל אביב'. את מבינה? הן שוכחות את השם של הצלם.

"בתקופה שלנו היה קשר אישי בין צלם לדוגמנית. הייתי מתקשר לאלונה ערב לפני צילומים, לשאול אותה איך היא מרגישה. היה חשוב לי להכיר אותה, כדי להצליח להוציא ממנה משהו שהוא מעבר. היום שולחים לי דוגמנית ורק מדברים איתי על הכסף שהיא צריכה לקבל, לא על מי שהיא ומה שהיא. ויש סטייליסטים שמשתלטים על הפריים".

כשסימונה גוזמן עוטה על עצמה את בגדי רקדנית הבטן - המקצוע שלה היום - כולם מצטרפים לרקוד איתה, ואני חסרה כל כך את פינצ'י מור ז"ל. כמה פינצ'י אהבה לרקוד, היא בטח היתה הראשונה להצטרף לריקוד, היא ורגליה הבלתי נגמרות. 

חנוך רייכלסון היה חברה הטוב של תמי בן עמי ז"ל, והוא מקפיד להדגיש שבימים אלה מלאו שני עשורים למותה - שני עשורים מאז נפרדה מאיתנו, צעירה מדי. "נו", אני שואלת, "נכון שטוב שבאת?"

"כן, אני שמח שבאתי. לא הייתי בטוח שיהיה לי כוח להתמודד עם כל העבר הזה, שחוזר אלי בגדול. בתחילת שנות השמונים לא הייתי יכול להסתובב ברחוב. אלה היו השנים הזוהרות שלי, הייתי בשיא תפארתי. הרווחתי כל כך הרבה כסף, שביזבזתי על תענוגות החיים, ובכל מה שנגעתי בו הצלחתי. עם השנים חזרתי לאלמוניות, וחששתי שנפשי לא תעמוד בזה.

"אבל התאמצתי לקראת המפגש הזה, ממש השתדלתי להתלבש ולהיראות טוב, ואני שמח שאני פה. הכל מאורגן לעילא, והאווירה עושה טוב על הלב. אנשים כאילו התרככו עם השנים, ואני מקבל פידבקים מצוינים. אני מתכנן לחגוג יומולדת 60 בשנה הבאה עם כל האנשים שהגיעו לכאן, את מוזמנת. תבואי, כן?"  

"בטח. מתחילה דיאטה מעכשיו".

hagitr@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו