שנתיים אחרי שהעיתונאי מרדכי גילת נאלץ לפרוש מ"ידיעות אחרונות" בגין מה שהוצג על ידי גילת בביה"ד לעבודה כפגיעה קשה במעמדו המקצועי, בחופש הביטוי שלו ובהסכמי העבודה איתו - קבעה בסוף השבוע השופטת חנה טרכטינגוט שגילת יקבל פיצויים ותשלומים נוספים שהגיעו לו, מעבר לכספי קרנות הפנסיה, בגובה של 600 אלף שקלים. פסק הדין הוא סופי, כיוון שהצדדים הגיעו להסכמה שהשופטת תשמע את טענותיהם בנוגע לגובה הפיצויים אחרי שכבר הונחו על שולחנה תצהירי התביעה וההגנה, ותכריע בין סכום רצפה של 260 אלף שקלים לבין סכום גג של 700 אלף שקלים. גילת עבד ב"ידיעות אחרונות" קרוב ל-32 שנה, שבמהלכן פירסם מאות כתבות תחקיר, מדורים אישיים וטורי פרשנות, שרבים מהם הסעירו את המדינה והשפיעו על סדר היום הציבורי. לגרסתו בביהמ"ש, המו"ל והעורך האחראי של "ידיעות אחרונות", ארנון מוזס, לא אהב בשלב מסוים את הישגיו בתחום המקצועי ואת מאבקיו בתחומי טוהר המידות. הוא האשים אותו בשיחה אישית ש"הוא עיתונאי משפיע, משפיע מאוד", וטען כי יש לו אג'נדה פרטית של שמירת שלטון החוק שאינה מקובלת עליו. על פי תצהיר עדות ראשית של גילת, שהגישו פרקליטותיו, עוה"ד ד"ר לינדה עפרוני ומיכל ליבן-קובי, גילת קיבל עד לראשית שנות ה-2000 גיבוי מלא מהמו"ל מוזס, כאשר עורכי העיתון משבחים שוב ושוב, בכתב ובעל פה, את עבודתו ואת תרומתו לעיתון. אבל אז שינה מו"ל העיתון, ארנון מוזס, את יחסו לגילת ואת מדיניות העיתון, ובהנחייתו בחר "ידיעות אחרונות" להגן על ראשי מדינה החשודים במעשי עבריינות ובקשרים עם עבריינים במקום להילחם בהם. בתצהיר עדות ראשית מגולל גילת את מסכת ההתנכלויות לעבודתו לטובת חשודי, נאשמי ומורשעי צמרת, מספר כיצד ניסה מוזס למנוע את פרסום התחקיר על האי היווני ומציג דוגמה אחר דוגמה, כולן ממוסמכות, להצרת צעדיו ולפגיעה הקשה בחופש הביטוי שלו בעיתון. בין היתר הוא כותב: "פרשיות אהוד אולמרט וחיים רמון, שני אישי ציבור המקורבים למו"ל מוזס, גרמו לעימותים קשים ביני לבין המו"ל ולדחיקתי הסופית החוצה. מאמרים שלי נפסלו, כתבות נדחקו לשוליים, עמודי חדשות נחסמו בפני בניגוד לדפוס העבודה בעבר. העיתון פגע אנושות במעמדי המקצועי ובנורמות העיתונאיות הבסיסיות, אשר הן חלק בלתי נפרד מהסכם העבודה". ועוד כותב גילת בתצהירו: "בעיתון החלה להתפתח תרבות של התערבות ופסילות בעיקר סביב החשיפות של מעשי השחיתות של רה"מ אריאל שרון ובניו, ושל כמה ממקורביהם. בהמשך טופחה ב'ידיעות אחרונות' אג'נדה שהפכה עם הזמן כמעט לרוח העיתון. התפיסה החדשה, שהתפשטה בהשראת מוזס, המעיטה וזילזלה בחומרתן של עבירות המרמה והפרת האמונים (ולפעמים גם שוחד) של נבחרי ציבור ועברייני הצווארון הלבן ודחפה להוצאתן מהגדרה פלילית לצורך המעטה בחומרת מעשיהם". גילת מוסיף וכותב: "לצד התפיסה הזו התגבשה בעיתון עוינות מובהקת כלפי רשויות החקירה, התביעה והמשפט, ובעיקר נגד הפרקליטות ובית המשפט העליון. האג'נדה שחילחלה מטה והפכה לאג'נדה של חלק מעורכי העיתון ועיתונאיו, בהסכמה או מכורח, היתה: זלזול במערכת אכיפת החוק, בעיקר במקרים שבהם העזה לנהל חקירות ולהעמיד לדין את בכירי השלטון או עולם העסקים. העיתון שימש אז חמ"ל של קבוצת תומכי השר לשעבר פרידמן והתנפל על הנשיאה, דורית ביניש". גילת צירף לתצהירו מכתבים ששלח למוזס ולעורך העיתון שילה דה בר, שבהם הזהיר אותם כי העיתון הולך ומידרדר ברמתו ומאבד את היושרה המקצועית שלו. עוד מגלה גילת בתצהירו כי בשנת 2007, כאשר טען לפגיעה בשכרו ולהפרת ההסכמים הכספיים איתו - סירב העיתון להיפגש עם פרקליטתו, עו"ד לינדה עפרוני, בטענה שזו ייצגה בעבר את ועד עובדי המינהלה. הוא פשוט פסל אותה כמייצגת שלו. במאמץ למנוע את ההליך המשפטי בין הצדדים, על כל מה שכרוך בו, הציע גילת לעיתון לפנות תחילה להליך של גישור, כאשר העיתון יהיה זה שיבחר את המגשר או המגשרת. "ידיעות אחרונות" הציע את השופטת בדימוס דינה אפרתי. אפרתי שמעה את הצדדים ופסקה מה שפסקה, אבל בעוד גילת הסכים לקבל הכרעתה, קבע העיתון שזו אינה מקובלת עליו. בנסיבות האלה נאלץ גילת להגיש תביעה על סך 1.7 מיליון שקלים, שאליה צירף את תצהירי עדות ראשית שלו ושל העיתונאים גידי וייץ (כיום ב"הארץ") ואודי רבינוביץ', רכז הכתבים לשעבר בעיתון המועסק כיום ב"ישראל היום". בנוסף הוא הודיע, באמצעות עוה"ד עפרוני וליבן קובי, כי רותי יובל, לשעבר עורכת "7 ימים", תעיד מטעמו בחלק מהפרשיות המרכזיות המופיעות בתצהירו. "ידיעות אחרונות", שיוצג בביה"ד בידי עו"ד אשר סלע, הכחיש חלק מטענות גילת, בין היתר באמצעות עורך העיתון, שילה דה בר, והעורך לשעבר, משה ורדי. ארנון מוזס, שעיקר התצהיר של גילת עוסק בו ובשיחות איתו בנושאים המקצועיים והכספיים - בחר לא להגיש תצהיר נגדי. בנוסף, "ידיעות אחרונות" הגיש תביעה נגד גילת על סך מיליון שקלים, בין היתר בטענה שגילת לקח ללא רשות עשרות קלסרי כתבות שלו ממחסן שהועמד לרשותו וכן חומרים אחרים, שחלקם גרס במגרסות העיתון לפני עזיבתו. בכתב ההגנה הבהירו פרקליטות גילת כי החומרים היחידים שהוא לקח לביתו היו פרוטוקולים של משפט דרעי וקלסרים שבהם נשמרו כתבותיו. חומרים אחרים, ובהם שיחות עם מקורות מידע רבים, הושמדו ונגרסו כדי לא לסכן אותם. כאמור, באמצע השבוע הקודם הושגה הסכמה בין הצדדים על סיום ההליכים בפשרה, שבמסגרתה הוסמכה השופטת חנה טרכטינגוט לקבוע את סכום הפיצויים למרדכי גילת אחרי שנציגי הצדדים יטענו בפניה בעניין גובה הסכום. הדיון התקיים ביום ג', ובסוף השבוע פורסמה ההכרעה הסופית בתיק. גילוי נאות: מרדכי גילת מפרסם כיום את מדורו, תחקריו ומאמרי הפרשנות שלו ב"ישראל היום"
"ידיעות אחרונות" ישלם למרדכי גילת פיצויים בגובה 600 אלף ש'
כך קבעה שופטת ביה"ד לעבודה, שהוסמכה להכריע בעניין גובה הפיצויים לעיתונאי הוותיק • בנוסף ישוחררו לו כספי הפנסיה שהעיתון איים למשוך • במשפט נחשף תצהירו של גילת, שבו האשים את המו"ל ארנון מוזס בהגנה על נבחרי ציבור שסרחו ועל שחיתות שלטונית • מוזס לא הגיש תצהיר לסתירת עדות גילת
