מעצר מינהלי: כשהדמוקרטיה נמצאת בסכנה

צווי מעצר מינהליים הם כשבירת צלעות להצלת חיי אדם הסובל מדום לב • לעתים אין ברירה

אי אפשר להטיח בישראל שהיא מדינת אפרטהייד. ראש הממשלה בנימין נתניהו מבקר את בני משפחת דוואבשה בבית החולים // צילום: גדעון מרקוביץ' // אי אפשר להטיח בישראל שהיא מדינת אפרטהייד. ראש הממשלה בנימין נתניהו מבקר את בני משפחת דוואבשה בבית החולים ,
אי אפשר להטיח בישראל שהיא מדינת אפרטהייד. ראש הממשלה בנימין נתניהו מבקר את בני משפחת דוואבשה בבית החולים // צילום: גדעון מרקוביץ' // אי אפשר להטיח בישראל שהיא מדינת אפרטהייד. ראש הממשלה בנימין נתניהו מבקר את בני משפחת דוואבשה בבית החולים

צווי מעצר מינהליים אינם אמצעי מועדף לטיפול בבעיה חריפה, אקוטית. הם כשבירת צלעות להצלת חיי אדם הסובל מדום לב. לעיתים אין ברירה. יהודה וינשטיין ושי ניצן ורז נזרי עשו ככל יכולתם להימנע מהצעד, שלעולם מעורר תגובות שליליות. גם למשה (בוגי) יעלון, החייב על פי חוק לחתום על צווי המעצר, זוהי מכשלה המכלילה סוגים שונים של צווים. חלק מבוחרי הליכוד לא יאהבו זאת. לפתע מצא עצמו בעימות עם ההתיישבות ביו"ש, שכה קרובה לליבו, אבל סולד מכל הפרת חוק הנחשפת בה. 

צילום: קובי מאירי

עד שלשום הוצאו שלושה צווים, ונוספים כבר בקנה. מדובר בכת משיחית החותרת להצית את קו התפר היהודי־ערבי ולגרום למלחמה, שתהפוך את ישראל מדמוקרטיה ציונית למדינת הלכה, מין דאעש בעברית (לפני כ־15 שנה העלה הקאמרי הצגה מאת מתי גולן בשם "האטום" שתיארה מצב כזה ונתקלה בביקורת, גם ממני, שמדובר בהפרזה מזיקה. השבוע הדמיון נראה כעובדה). 

יש במצב החדש רק נקודת אור אחת: שוב אי אפשר להטיח בישראל שהיא מדינת אפרטהייד המפעילה חוקים דרקוניים נגד פלשתינים בלבד. זה רע, אך אין ברירה. בעיקר מפני שהסביבה המאכלסת את הרוצחים בדומא או את שורפי הכנסייה ליד הכנרת נמנעת מלסייע לשלטון החוק. אחד מוותיקי המתנחלים התבטא בראיון רדיו כי אילו ידע במי מדובר לא היה מדווח למשטרה מפני ש"אינני מלשין".

בפועל ייתכן שאפילו הצעד הקיצוני שננקט בהוצאת צווי המעצר אינו עונה על הצרכים. מייד לאחר השריפה למוות בדומא צריך היה לערוך חיפושים נמרצים במאחזים החשודים, כפי שנהגו בכפרים הפלשתיניים לאחר הרצח המזוויע של משפחת פוגל. בלית ברירה, גם זה יגיע.

 

בין אדיב לאטינגר

פוליטיקה ישנה ולקח עכשווי: תנועת השומר הצעיר הקימה 85 קיבוצים הפזורים בארץ ואת מפ"ם שהפכה למרכיב במרצ העכשווית. בראש ביטאונה "על המשמר" התנוססה הסיסמה "לציונות, לסוציאליזם ולאחוות עמים". חבריה לחמו בפלמ"ח ובמערכות ישראל. ספרו של ד"ר עמירם אזוב "משמר העמק לא תיפול" הוא גאוות התנועה על הדיפת ההתקפה הערבית במלחמת השחרור. מנהיגיה חיזרו אחרי ערביי הארץ והתאכזבו שחרף השכנות הטובה התקיפו את הקיבוץ באש כבדה. 

במקביל חיזרו אחרי בריה"מ והשתתפו בפולחן האישיות ליוסף ג'וגשווילי סטלין. אפילו במותו ביכו אותו בעיתונם כ"שמש העמים". כמעט בכל עניין יהודי־ערבי נחפזו למתוח ביקורת על ישראל ולמצוא צידוקים או לפחות הבנה לעמדת האויב. סגנונם היה קיצוני מנשוא.

יום אחד התברר כי מליבת התנועה, מקיבוץ גן שמואל, יצאה התארגנות בראשות אהוד אדיב, שנסע לסוריה והקים תא אשר נועד לפתוח באש על ישראלים. הוא נלכד והורשע בריגול ובבגידה. כחלוף השנים התגלה כי אחרים בשומר הצעיר צברו נשק לכונן מחתרת.

מאיר אטינגר // צילום: גיל אליהו, סוכנות ג'יני

בוודאי שהדבר אינו מטיל כתם וחשד ברוב מכריע של חברי מפ"ם, שנותרו ציונים נאמנים וסוציאליסטים שומרי חוק. גם לא בהנהגתם שתעתה בדרכי החיים אחרי הקומוניזם. אך כאשר חינכה בצלילים כה צורמים של נאצה מתמדת והקצנה מתמדת נמצאו בקצה השומר הצעיר אוזניים ערניות ונפשות מבולבלות עם מבנה אישיות שנכסף למרד ולהפרת חוק - ונרקמה בגידה.

אדיב לא היה מגיע לכלא הסורי אלמלא צמח במילון האנטי־חינוכי של חלק ממפ"ם. כפי שקבוצת "המרד ההלכתי" שגדלה בשולי המאחזים ונוער הגבעות לא היתה מגיעה לפשיעה עד כדי רצח אלמלא שמעה מפי מנהיגיה כי צריך להרוס את בג"ץ בדחפורים, ומפי ירון מזוז כי הח"כים הערבים יושבים בכנסת בחסד ולא בזכות.

מוקדם לדעת אם ראש הכנופיה הנתון במעצר, מאיר אטינגר, אכן עשה מה שמייחסים לו. אך אין ספק כי מה שכתב על ערעור יסודות המדינה מספיק כדי להבין לאן פשה הנגע. הוא לא שמע על כך מסבו מאיר כהנא, שנרצח זמן קצר לפני לידתו. אך הסיק מסקנות קיצוניות ונוראות מהלשון הבלתי מבוקרת של מנהיגי ציבורו הפעילים עדיין על הגבעות ובכנסת, וחומקים מלסייע לשלטון החוק להביא את הפורעים לדין.

עתה מגלגלים עסקני הציבור בשטחים ובמפלגות שבכנסת ופרשניהם עיניים ש"לא נתנצל על רצח שלא ביצענו". רק שכשהם מוסיפים כי לא יסייעו לשב"כ לחשוף את העבריינים מפני שהם "לא מלשינים"; וכשיוצאים ידי חובה בגינוי דליל של האלימות המילולית אפילו כלפי הנשיא ראובן ריבלין, שהוא עתה השכפ"ץ היעיל של ישראל מול עולם עוין ושמח לאיד - אין הם יכולים לרחוץ בניקיון כפיהם. המכנה המשותף בהתנהלות של "אודי" מגן־שמואל ו"מאיר" מנוער הגבעות - זהה. אמנם הם האשמים. אך לא צמחו יש מאין, וכל הציבור הציוני וההגון והנאמן של הכיפות הסרוגות משלם באורח טבעי את המחיר על לא עוול בכפו.

 

גשם של יורו ורובל

כל מילה שבנימין נתניהו טוען נגד הסכם הגרעין עם איראן - יצוקה בסלע. אך המאבק שהוא מנהל נגד ברק אובאמה שגוי. זמן רב אחרי שאובאמה ייצא את הבית הלבן בינואר 2017 הוא יוסיף לשמש מנהיג אמריקני חשוב. צפיתי שלשום בנאומו הרהוט למען ההסכם. להערכתי, הקונגרס יאשרו עם וטו מטעם הנשיא או בלעדיו, וישראל תצא קירחת מכאן ומכאן.

ישראל כץ // צילום: זיו קורן

בארה"ב החלו השבוע בעימותים הטלוויזיוניים השגרתיים בין המועמדים הרפובליקנים בבחירות המקדימות, הפריימריז. אילו ניתן היה לערוך לצידם דו־קרב מרתק אובאמה־נתניהו, היה העולם יוצא נשכר. לא התקיים כמותו מאז הוויכוח ההיסטורי בין ד"ר יעקב הרצוג לבין פרופ' ארנולד טוינבי בקנדה, ב־1961. 

תחילה ניהל נתניהו מאבק נבון והביא את העולם להקים את חומת הסנקציות נגד איראן. המשגה החל בנאומו בקונגרס, שהיה אות הפתיחה לשבר ביחסים עם ארה"ב. אפשר היה לתקן משהו בכלים השבורים, אילו נענה נתניהו להצעת אובאמה לפתוח מייד בדיונים להרחיב את חבילת הסיוע הביטחוני מאמריקה לישראל לעשור שנים.

צה"ל רצה. ייתכן שגם משה (בוגי) יעלון רצה. נתניהו אסר. המו"מ יתקיים באווירה כעוסה לאחר ההכרעה בקונגרס. הגידול בסיוע יהיה מופחת בהשוואה למה שניתן לקבל עתה. כבר אין exit מן הקרע.

היבט אחד בנאומו של אובאמה שלשום נכון: ישראל תשלם מחיר אם ההסכם יידחה. העולם ממילא יפיל את חומת הסנקציות בגשם של יורו ורובל, ואמריקה תזעם על ישראל שבגללה הדולר מנוע מלחדור לעולם העסקים בטהרן. שכן זה מנוגד לתפיסת עולמה כפי שביטאה ב־1925 הנשיא ג'ון קאלווין קולידג': The chief business of the American people is business. 

עתה כבר מאוחר. נתניהו נאבק ראש בראש עם הנשיא האמריקני והקרע עם הממשל ועם חלק מהמפלגה הדמוקרטית, וגם עם יהדות ארה"ב ביחסיה עם עצמה ועם הבית הלבן, הפך לעובדה. נותר רק לאחל לו הצלחה. להביע תקווה כי הוא רואה את הדברים שקוף ובהיר ממבקריו, לו יהי.    

 

מהיציע למצעד

אילו רכשתי כרטיס ליציע של הפועל תל אביב בדרבי הכדורגל (או חיים רמון ישב בשורות אוהדי מכבי), היה תפקיד המשטרה להגן עלינו מפני מתנכלים; ואילו הודיעה שאין בכוחה, היה בג"ץ מורה לה למנוע פגיעה בנו. אך האם נבון שאלך ליציע האדום?

ההקבלה צפה בהקשר למצעד הגאווה בירושלים. אין ספק שבג"ץ חייב להתיר את המצעד והמשטרה לגונן עליו, והזכות עומדת למארגנים לממשו. הלהט"בים באים בתביעות צודקות לשוויון כלפי החוק, וישראל רחוקה עדיין מלקיימן.

הזכות עומדת למארגני המצעד לנוע. אחרי הרצח המחריד של שירה בנקי חייבים לקיים בשנה הבאה מצעד גאווה, ואנשים הגונים צריכים להשתתף בו, ואם יעמוד לי כוחי אבוא ברגליי. הערעור על הזכות כה חמור, וביזוי שלטון החוק כה מסוכן, שההשתתפות הופכת לחובה אזרחית.

אך לפני כן ההכרעה שייכת למארגני המצעד. יש להם היתר, וגם היתר לא לעשות בו שימוש. ירושלים אחרת. ירושלים רגישה לכל הדתות. הכרעת המארגנים היא הקובעת. אבל אפשר שההקבלה ליציע של הפועל או מכבי תדבר על ליבם לבחון מחדש בשנים שלאחר המצעד הבא.

 

רואה מעבר למסילה

החלו עבודות הרכבת התחתית. בשש השנים הבאות אקלל את השר ישראל כץ בכל פעם שאקלע לפקק ואאחר למפגש. אך הוא ראוי לברכה. גולדה מאיר הבטיחה לפני עשרות בשנים; כץ החל לממש. צריך לקוות שלא יחלפו עוד עשרות בשנים עד שייחתך הסרט בטקס הפתיחה.

כץ ראוי לשבח לא רק מפני שיזם מיזמים נכונים בעולם הרכבות ובנמלי הים אלא בעיקר מפני שהוא נמשך לעשייה עם אופק, שאינו מסתיים במועד סגירת הקלפי הבאה. יש סיכוי רב שלא יהיה שם כשייפתחו שני הנמלים החדשים והרכבת התחתית תצא לדרך, וכך ראוי.

 

הוקעה לא במקומה

ברגע שבו נודע כי הפרופסור למשפטים יפה זילברשץ מבר־אילן נתמנתה על ידי נפתלי בנט לראש הוועדה לתכנון ולתקצוב החלו לחישות הנגד (לי יש חשש באשר לעמדתה כלפי בג"ץ). מצאו כי בהתייחסה להטרדה מינית של אחד מעמיתיה העירה בכשל לשון הנשמע לא מעט מפי אקדמאיות כי לעיתים גם לנשים יש חלק באירוע המביך, אם כי עיקר האחריות לצעד האסור על כתפי הגבר.

יש מקרים שזה נכון. לרוב לא נכון. אך מה כה נורא במה שאמרה? זו דעה שנויה במחלוקת, שאין מקום להזכירה ביום שבו זכתה להוקרה כה גבוהה.

 

הצדק של קראוס

הזמנה: מי שעשיית צדק יקרה לליבו מוזמן ב־25 באוגוסט ב־16:30 לרח' זלמן צורף בפסגת זאב, ירושלים. ראש העיר ניר ברקת, האלוף אליעזר שקדי וההיסטוריונית ד"ר אילה נדיבי יישאו דברים לרגל קריאת רחוב ע"ש משה קראוס. 

האיש העניו היה יריבו של ישראל קסטנר בבודפשט, הונגריה, כשהנאצים שיגרו את היהודים לאושוויץ. קראוס סיפר במשפט שנערך בשנות ה־50 בירושלים מה עשה בעזרת חסיד אומות העולם הדיפלומט השוויצרי קרל לוץ להצלת רבבות יהודים. בלי רכבת הניצולים של קסטנר ובלי שיתוף פעולה עם קציני האס.אס.

משה קראוס // באדיבות בית העדות

הם חילקו רישיונות הגירה בסיטונות. שכרו בתים בהונגריה, שהפכו לשטח־חסות שוויצרי הנהנה מחסינות. קראוס נותר בצל גם לאחר שהעיד במשפט קסטנר.

 היתה התנכלות של האקדמיה לדוקטורט שכתבה נדיבי, ועליה דיווחתי כאן בהרחבה. אמילי עמרוסי כתבה על הפרשה; נדיבי העבירה את המאמר לנחי אייל מפורום המשפטנים, והוא פעל בעירייה להנציח את קראוס, ועתה יתוקן העוול שנגרם למציל יהודים ענק. הצדק מגיע, אבל מדוע בושש לבוא? 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאי להכיר