תשע שנים לקח לשחקנית טלי אורן לקבל הכרה. הקומיקאית בת ה-32, שהחלה את דרכה בהרכב "דומינו גרוס" המקורי לצד אסי וגורי, רועי בר נתן, רותם אבוהב ואדיר מילר, נאלצה במשך שנים לשחק בתוכניות ילדים בערוצי נישה ובתפקידים משניים בהצגות כמו "מרי לו", "אווניו קיו", "שלמה המלך ושלמי הסנדלר" ו"מבקר המדינה". עד שהגיע הטלפון מיוצרי הטלנובלה "חשופים". שם, בתפקיד סמדר גורן, הפכה אורן סוף סוף לחלק מהקונצנזוס. אלא שההפקה החדשה שבה היא לוקחת חלק עשויה לקלקל לה קצת את הניסיון להיות ממלכתית. מדובר בסאטירה החדשה של יוצרי "ניקוי ראש" - מוטי קירשנבאום, אפרים סידון "מה שהיה מדהים הוא שכל מה שדיברנו עליו בחזרות, הופיע למחרת בעיתון בצורה כזו אחרת", אומרת אורן. "תומש, לדוגמה, עבד על מונולוג של מישהו שמדבר על 'הילדים הטהורים שלנו', עם טקסט שממחיש עד לאן הגזענות יכולה להגיע היום, ולמחרת קראנו בעיתון על הילדים האתיופים שלא נתנו להם להיכנס לבית הספר. אנחנו חיים במציאות פסיכית שמתכתבת עם ההצגה כל יום מחדש. יש, למשל, מערכון שבו דב נבון נבחן להיות דובר של משרד החוץ, והבוחנת שואלת אותו איך הוא היה מגיב תקשורתית לכל מיני מדינות ברחבי העולם. ופתאום, השבוע, אחרי מה שקרה עם טורקיה, המערכון הוציא תגובות היסטריות מהקהל. המציאות, מסתבר, עולה על כל דמיון או טקסט". קשה להתעלם מהשנאה היוקדת למתנחלים ולגוש הימין במופע. את מזדהה עם הדברים? "אני בסך הכל כלי עזר ליוצרים. הם מבטאים את הדעות שלהם באמצעות השחקנים". מישהי פה מתחמקת. אני בטוח שיש לך דעות משלך. "אני לא ממש בקיאה בהיסטוריה שלנו וגם בקושי יודעת מי יושב בממשלה, וזה לא מתוך בורות אלא מתוך כעס ורתיעה על כל השחיתויות שמתרחשות פה. אין לי דעה פוליטית מוצקה שאני יכולה לפרוש בעיתון, אבל אני כן יכולה להגיד לך מה מרגיש לי טוב בלב ומה מרגיש לי רע". בבקשה. "קשה לי עם כל מה שפנאטי וקיצוני, ולא משנה מאיזה צד. קשה לי להתחבר, לדוגמה, למאבק המתנחלים. אני יכולה לנסות להבין שהקשר שלהם לאדמה הוא משהו נשגב כמו הקשר שלי לילדים שלי, אבל עדיין יש הבדל עצום בין נפש לחומר. עד כמה אפשר לחשוב על חומר כקדוש במקום על אנשים? יש במחנה הזה משהו מאוד לא מאוזן ולא קשוב". מנגד, יש מי שיגידו שהשמאל הוא קיצוני לצד השני. "גם עם זה קשה לי. קשה לי עם העובדה שלפעמים השמאל הקיצוני הולך ברגישות אינסופית לעברו של הצד השני ושוכח את הפיגועים שיש בצד שלנו. בכלל קשה לי עם העובדה שהיום השמאל הוא גוש די משותק. יש לי בהצגה מונולוג שבו אני אומרת שצריך רצח רבין נוסף כדי שיהיה מה שיאחד אותנו. אני מתחילה לעבור בין השמות השונים שיש בגוש השמאל ומגיעה למסקנה שאין אפילו את מי לרצוח היום". שבועיים אחרי לידה רק לפני שלושה חודשים ילדה אורן את בתה, רומי, אחות ליונתן בן השלוש. הטלפון מתיאטרון הבימה הגיע שבועיים וחצי אחרי הלידה. מהצד השני בישרו לה על התפקיד העסיסי שממתין לה. היא מיד השיבה "כן". כמה ימים אחר כך כבר מצאה את עצמה בחדר החזרות עם תפרים מתאחים מניתוח קיסרי. "אני יודעת שיש מי שיחשוב שאני פסיכית שחזרתי לעבודה שבועיים וחצי אחרי לידה", היא אומרת. "האמת? אני פסיכית. אבל אני בעיקר וורקהוליקית. אחת הסיבות שעשיתי ילד שני במרווח קטן מהראשון היתה בשביל לחזור לתיאטרון, שאליו כל כך התגעגעתי. לא רציתי יותר הפסקות מעבודה. "הבשורה על התפקיד תפסה אותי ביום מאוד קשה עם הקטנה. פתאום, בתוך כל הבכי הגדול, הגיעה שיחת הטלפון. כששמעתי שמוטי הוא הבמאי - לא התלבטתי. לא מייצרים אנשים כאלה היום. למזלי בעלי, אורן (יעקובי, אחד מיוצרי הסדרה "רביעיית רן", י"א), עובד מהבית, כך שהוא יכול היה לסייע לי עם הטיפול בילדה למשך החודשיים של החזרות. הבהרתי גם לפני תחילת החזרות שאני אמא טרייה כדי שיתחשבו בי". והתחשבו בך- "תמכו בי מורלית, זה נחשב-". נניח. "האמת היא שלא היה לי קל. השלישייה הגאונית הזאת, קירשנבאום, מיכאל וסידון, עובדת בצורה לגמרי אחרת ממה שנהוג היום. אם אנחנו, החבר'ה הצעירים, מדברים בשפת הפאנצ'ים - הם מדברים בשפת הפואנטות. אם אנחנו רגילים לעשות מערכונים של שתי דקות - הם כותבים מערכונים של עשר דקות מתוך אמונה שלהביע דעה זה משהו שדורש זמן. "מוטי רגיל לעבוד בצורה של להקה צבאית, וזה אומר שכולנו ישבנו בחזרות של כולם כל היום, גם אם לא היה לי על מה לעבוד. זה היה קשה בהתחלה, אבל עם הזמן הבנתי את הגדולה של זה. מוטי רצה שנהיה מעורבים, נביע דעות פוליטיות, נתווכח וגם נעיר אחד לשני. היו לי רגעים שאמרתי לעצמי 'מה את מזיינת את השכל על פוליטיקה בזמן שיש לך תינוקת בת חודש בבית שרוצה ציצי של אמא-'. אבל פתאום זה קרה לי, מצאתי את עצמי מדברת, אולי לראשונה בחיי, על פוליטיקה". ומה זה הוציא ממך- "האמת היא שהכי קשה לי שהפכנו להיות אומה שמעדיפה לראות 'האח הגדול' ולפצח גרעינים בסלון מאשר לצאת לרחוב. פעם היו פה ערכים והיום הם נעלמו. כל אחד לביתו. הפכנו להיות חברה של חוליגנים. יש פה זילות לחיים של האנשים". אלו דברים יפים, אבל אני לא זוכר שראיתי אותך צועדת לאחרונה ברחובות למען איזושהי מטרה. "מודה באשמה. נהייתי אסקפיסטית. אלון נוימן אמר למוטי במהלך החזרות, 'תראה מה עשית לנו, הרסת לנו את הבועה'. אתה יודע מה גורם לי לשבת בבית? העובדה שמפחיד לדבר פה היום. אני אשכרה מפחדת שברחוב מישהו ידקור אותי אם אגיד מילה לא נכונה, אז אני שותקת. "אני לא רוצה למות. יש לי ילדים לדאוג להם. פעם לא היתה אלימות כל כך גדולה בחברה שלנו. היום זה כבר בלתי נסבל ומשתק. אני בהחלט רוצה לפעול למען מטרות חברתיות, אבל זה ייקח לי זמן כי רק עכשיו נפתחתי לחוויה הזו". "הייתי חננה" לא רק לחוויה הפוליטית היא נחשפה באיחור אופנתי. לדבריה, מאז ומתמיד היא השתרכה מאחור וניסתה להדביק פערים. בילדותה התל אביבית, בזמן שכולם רצו ברחובות ושיחקו, היא למדה פסנתר בחדר מבודד. בתיכון, כשכולם גילו את הנעורים ואת חיי האהבה, היא גילתה את אהבתה לתיאטרון. אם אתם מחפשים דוגמה קלאסית למונח "Late Bloomer", הרי לכם דוגמה חיה. "הייתי ילדה חננה, סוג של ברווזון מכוער, ולקח לי שנים ארוכות עד שגיליתי את עצמי ונתתי לרצונות שלי חופש. הייתי ילדה שמפחדת להעז ולהגיד את דעתה וגם הייתי לא ממש מקובלת. פה חברה ושם חברה. לא הייתי ילדה שמחה בעשור הראשון של חיי. תמיד הייתי בפיגור חברתי. חבר רציני, למשל, היה לי רק בגיל 20. כל כך לא אהבתי את עצמי, וכשאתה לא אוהב את עצמך, אין לך חשק להיראות טוב - וזה לא דבר מושך. "רק בצבא, במסגרת תיאטרון חיל האוויר, התחלתי לפרוח ולגלות את עצמי. אחרי הצבא הצטרפתי לחבורת 'דומינו גרוס' והופעתי בהרכב טלוויזיוני יחד עם אדיר מילר, אסי כהן, גורי אלפי, רועי בר נתן ורותם אבוהב. זו היתה תחילת החיים המקצועיים והאישיים המאושרים שלי". אבל השמחה היתה מוקדמת. ההרכב הקומי שהיה אמור לרשת את חבורת "פלטפוס", לא הפך לקאלט כמתוכנן. "זאת היתה עבודה תובענית וקשה. היו רגעים טובים ומענגים כמו החזרות או הצילומים, אבל היו גם מתחים. בסופו של דבר משהו לא זרם בינינו. היה משהו לא נעים באוויר, למרות שהיום אנחנו במקום מדהים כולנו. לא מזמן היינו כולנו בארוחת ערב אצל אסי והעלינו זיכרונות מהימים ההם". כשהחבורה התפזרה לכל עבר, אורן החליטה לנסוע ללונדון ללמוד משחק. כשחזרה לארץ, גילתה שכל החברים הפכו לכוכבים והיא נשארה מאחור. "אשקר אם אומר שהחזרה שלי לארץ לא היתה עצובה וקשה. פתאום קלטתי שכל החבר'ה פרצו ורק אני יושבת בבית. רועי ואדיר הופיעו בקביעות אצל דודו טופז ואסי וגורי עבדו על 'שידורי המהפכה'. זה היה מאוד קשה, אבל מצד שני אני בן אדם מאוד אופטימי. 'מרי לו' היתה ההפקה הראשונה שלי אחרי הלימודים, ומאז, טפו, טפו, טפו, אני עובדת תשע שנים ללא הפסקה". אף על פי שעד "חשופים" מעטים ידעו לקשר בין הפנים שלך לשם שלך. "כי כבשתי את ערוצי הנישה. פעם, כשהייתי הולכת ברחוב ואנשים היו אומרים לי 'הי, את מדומינו'. לאן נעלמת-', הייתי מתגוננת ומתחילה לספר שאני מופיעה גם פה ושם. היום זה כבר לא מטריד אותי. התבגרתי והבנתי שמה שבאמת חשוב הוא העבודה ולא אם כתבו עלי בעיתון. אין לי בעיה להצהיר שאני בחורה משעממת ושאין לי סיפור חיים מרטיט למכור לעיתון. פעם ביטלו איתי כתבה כי לא הסכמתי למכור את חבריי המפורסמים. 'אה, לא עשית אורגיות וסמים? טוב, תודה. אין כתבה'. אני שלמה עם זה. "אני הכי אוהבת לראות אנשים בפריים טיים שיש להם חיים נורמליים. תראה את שני כהן שהגיעה לאן שהגיעה רק בזכות הכישרון שלה. אתה לא רואה אותה באירועים ובמסיבות והיא נשואה בשקט ובאושר". לא מדגדג לך כבר לקפוץ לבריכה של הגדולים ב"ארץ נהדרת" או ב"שבוע סוף"- "אנחנו עכשיו בעידן החקיינות בטלוויזיה, ואני פשוט גרועה בזה. תביאו לי מערכונים ודמויות ואני אעשה מזה מטעמים, אבל חקיינות זה לא השטח שלי. ובכל זאת אני לא מוטרדת. אני צועדת לאט אבל בטוח למעלה. כשסיימתי את הלימודים בלונדון, אחת המורות שלי אמרה: 'יקרה לך הכל כשתגיעי לגיל 30'. היא כל כך צדקה. פתאום נחתה עלי איזו בשלות והמון שקט נפשי. "פגשתי פעם את מיה דגן, שרזתה ונראית מדהים, ושאלתי אותה 'מה עשית-'. התשובה שלה היתה 'מאמי, זה גיל 30'. זאת תשובה כל כך נכונה. מעולם לא שמחתי כל כך להיות בת 30 פלוס".
וב. מיכאל - שעלתה בתיאטרון הבימה בשבוע שעבר ונקראת "נפגעי חרדה". ההצגה מזכירה את התוכנית ההיא ששודרה בשחור-לבן, וכוללת שחיטה של עדר פרות קדושות. החיצים מושלכים לכל עבר תוך ניסיון לא לפספס אף אחד בדרך: מתנחלים, דתיים, גזענים, החומה שחוצצת בינינו לבינם, השמאל, הימין, האלימות, התקשורת הצהובה ואנחנו, אזרחי ישראל, שרואים הכל ושותקים. בקאסט, לצידה של אורן, קומיקאים כמו דב נבון, אלון נוימן, יעל לבנטל ותומר שרון (תומש).
