משקל קל

אחרי ההופעה הטרנספורמטיבית המרשימה שלו ב"חיית הלילה" מהשנה שעברה, ג'ייק ג'ילנהול עובר שינוי קיצוני נוסף עבור סרטו החדש, "ללא כפפות", שבו הוא מגלם אלוף איגרוף במשקל קל־כבד שמדדה באיטיות ישועית אל עבר הגאולה הנכספת, לאחר שהוא נקלע לתקופה קשה (בלשון המעטה).

רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק

זוהי הופעה רבת עוצמה. ג'ילנהול, שעטה על עצמו קילוגרמים רבים של שרירים ושינה את שפת הגוף שלו לחלוטין, נכנס אל העור של הדמות הניאנדרתלית שלו באופן מוחלט, ורוב הזמן קשה לזהות שזה הוא בכלל. הדיבור שלו ממולמל, הטמפרמנט שלו פראי, והמחויבות שלו לתפקיד מוחלטת (ומאוד כואבת). אין ספק שהוא עבד קשה כדי להגיע לתוצאות שמוצגות לפניכם. 

הבעיה היא שההופעה של ג'ילנהול – שמגלם כאן פרא אדם/איש משפחה הנשוי לאהבת חייו הגדולה (רייצ'ל מקאדמס, "בלש אמיתי"), שאותה פגש בבית היתומים, כילד - היא פחות או יותר הדבר הספקטקולרי היחיד במלודרמה המוגזמת, הטרגית והצפויה שמתפתחת על המסך. קורט סאטר (יוצר סידרת הטלוויזיה "ילדי האנרכיה"), שכתב את התסריט, ואנטואן פוקואה ("יום אימונים מסוכן", "נקודת שוויון"), שביים, העמיסו על "ללא כפפות" כל קלישאת איגרוף אפשרית, והצליחו ליצור סרט בן יותר משעתיים שלא מחדש דבר. ואם אין די בכך, הרי לשניים האלה לוקח נצח עלי אדמות על מנת לעבור מנקודה עלילתית אחת לזו שבאה אחריה, ותוך כדי הם גם מתמידים לקפץ על בלוטת הרגש בכל הזדמנות כאילו היתה טרמפולינה (עיקר המניפולציה מתרחשת סביב בתו הצעירה והממושקפת של ג'ילנהול, שנלקחת ממנו בידי שירותי הרווחה, אחרי שחייו מתחילים להתפרק). 

במילים אחרות, סאטר ופוקואה הם לא שריידר וסקורסזה, ו"ללא כפפות" הוא לא "השור הזועם" ואפילו לא "רוקי 3". הוא מהנה, מבדר וקתרטי - בדרכו המאוד מזוכיסטית וספציפית - אבל באותה נשימה הוא גם טראשי, וזול, וחסר כל חשיבות ו/או עומק. ג'ילנהול חוטף הרבה מכות (באופן מילולי ומטפורי גם יחד), והפרצוף הסובל/מוטרף שלו פשוט פנטסטי. אך בסיכום הסופי, הסרט הוא שמביס אותו בנוקאאוט. 

אם חשקה נפשכם במלודרמה גברית קטלנית ומוגזמת לא פחות מהעת האחרונה, הרשו לי להמליץ לכם על "לוחם" עם טום הארדי, ג'ואל אדגרטון וניק נולטה. גם שם תמצאו אינספור קלישאות המוכרות מסרטי איגרוף, אבל לצידן תוכלו גם למצוא סיפור מעניין, קרבות MMA מלהיבים באכזריותם ומידה לא מבוטלת של דמעות והשראה. ומה באשר לג'ייק ג'ילנהול, אתם שואלים? ובכן, אני לא יודע מה בדיוק הוא מנסה להוכיח בשנים האחרונות, אבל אותי הוא שיכנע. עכשיו רק נותר לו להחליט מה הוא רוצה להיות כשיהיה גדול: כריסטיאן בייל או ניקולס קייג'.

   

"ללא כפפות" ("Southpaw"), במאי: אנטואן פוקואה. ארה"ב 2015

צר עולמו

בהתחשב בכל הדרמה שהתחוללה סביב הפקתו, "אנטמן" - סרט גיבורי העל החדש והיחסית צנוע של אולפני מארוול - בהחלט צריך להיחשב להצלחה. עם זאת, אין שום ספק שאדגר רייט, הבמאי הבריטי הגאון שעזב את הפרויקט שבועות ספורים לפני תחילת הצילומים, היה עושה את זה טוב יותר. 

אם להיות הוגנים, פייטון ריד ("מעודדות צמודות"), שהחליף את רייט בדקה התשעים, אינו מפשל לחלוטין. הסרט שלו - שמביא את סיפור המוצא של גיבור מתכווץ בשם איש הנמלה - מהיר, משעשע ובלתי מזיק. פול ראד, שמככב בתפקיד הראשי, מביא את הצ'ארם הלוזרי שלו לתפקיד, וגם שחקני המשנה - מייקל דאגלס, אוונג'לין לילי ומייקל פנה - יוצרים את הרושם שהם עושים חיים משוגעים (בעיקר פנה). 

אבל למרות הכיף הקליל שמושפרץ לכל עבר, ואף שיש משהו מרענן בלקבל סרט של מארוול שאינו עוסק בהצלת כדור הארץ מפני פולשים ממימד אחר, "אנטמן" לא מצליח למצות את מלוא הפוטנציאל שלו, והדברים אמורים בעיקר בכל מה שנוגע לסיקוונסים שבהם גיבור העל שלנו מתכווץ. כי כאן, בניגוד לחלקים אחרים בסרט, חסרונו של במאי בעל השראה כבר מתחיל להיות מורגש. 

פול ראד ב"אנטמן"

בידיו של ריד, סיקוונסים אלה, שהם למעשה הליבה של הסרט והסיבה העיקרית שהוא קיים מלכתחילה, מספקים הצצה למה שהם יכלו להיות, אך לא הרבה יותר מזה. הם כמו סקיצות שממתינות להחלפתן בידי הדבר האמיתי, שכבר לא יגיע לעולם (אולי בסרט ההמשך?). נכון שיש בהם כמה רגעים מלהיבים (הפעם הראשונה שבה ראד מתכווץ, למשל, ונופל דרך פתח הניקוז באמבטיה), וכמה רעיונות מגניבים (אהבתי את מערכת היחסים שמתפתחת בין אנטמן לבין הנמלה הנאמנה שלו, אנתוני). אבל אלה חולפים מהר מדי, בלי שריד ישכיל להעלות את הרף באופן משמעותי, ובלי שיצליח לבדל את סרטו מסרטים קודמים שנעזרו באפקטים הרבה פחות משוכללים על מנת לבצע טריקים ויזואליים דומים ("מותק, הילדים התכווצו", למשל). 

ועוד תהייה קטנה לסיום, האם מארוול באמת צריכים להמשיך לדחוף אל תוך הסרטים שלהם כל כך הרבה טיזרים לסרטים הבאים? האם הם עדיין לא מספיק בטוחים בפופולריות של המותג שלהם? כי ב"אנטמן" יש לא מעט טיזרים כאלה, ובתכלס, קשה להגיד שהם באמת נחוצים. ועוד יותר קשה להגיד שהקידום העצמי האובססיבי הזה לא מתחיל כבר לעלות על העצבים. וכותב את זה מישהו שדווקא אוהב את מה שהם עושים. 

   

"אנטמן" ("Ant-Man"), במאי: פייטון ריד. ארה"ב 2015

 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו