קשה לצלוח את חמש הדקות הראשונות של סרט התעודה הישראלי "בת זונה". גם 105 הדקות שלאחר מכן לא נעימות באופן קיצוני. ובכל זאת, אי אפשר להסיט את המבט מהתאונה המזעזעת והמחרידה הזו, הנקראת ירידה לזנות, המובאת בסרטה של נירית אהרוני בצורה ישירה, בלתי אמצעית, טראח לפנים.
רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
דקות הפתיחה מכניסות את הצופה לסביבה האפלה והקשוחה שבה בילתה אהרוני שנים מחייה כמתנדבת וכמתעדת. אזור התחנה המרכזית של תל אביב, מקום חסר עתיד ונטול רגשות, אי בודד של הישרדות. מצלמה רועדת ולא יציבה וצילום בשחור־לבן הם הבחירות האמנותיות הראשונות שביצעה אהרוני בבואה לספר את סיפורן של השקופות, המנוצלות, האבודות - נרקומניות אנונימיות ההופכות לזונות אנונימיות, ואז לגופות אנונימיות. "ככה נרקומנים, ככה נרקומנים. חארות כולם", אומרת למצלמה דיירת רחוב שדופה, בעודה מתאפרת, "ואני גם", מוסיפה במחשבה בהירה.
"בת זונה" - כשמו כן הוא - מביא את סיפורן האמיתי של הזונות. לא תמצאו את הסיפור הזה בשום כתבת חדשות או בתוכנית תחקירים בפריים טיים. הוא מכוער ואלים מדי, וכולל יותר מדי רגעים מבחילים, סטיות, הזיות, חומרים לסיוטים ולא לתרבות הצריכה. השלמתו והגעתו לשידור בכלל הן הישג כשלעצמו, בלי קשר לתוצאה שזיכתה את היוצרים בשני פרסים בפסטיבל ירושלים האחרון (פרס הבימוי ופרס המוסיקה הטובה ביותר).
בחירתה השנייה של אהרוני, לדחות את סיפורה האישי לאמצע העלילה, מעלה את השאלה מי היא או מי הן גיבורות הסרט. מצד אחד, מלווה אהרוני כמה נשים - אדל, רים, ז'אנה - אורחות בית המחסה הזמני "דלת לתקווה", ומספרת את סיפוריהן. מצד אחר, היא שוזרת בסרט את סיפור חייה כבתה הביולוגית של זונה ונרקומנית ומעוררת סקרנות וציפיות בנוגע ליחסיה עם האם האובדת. זו, אגב, נמצאה, ואף נשמעת בסרט (בשיחות טלפון), אך מפגש הפיסגה המיוחל לא מתרחש מול המצלמות ומשאיר את הצופה עם טעם של אכזבה מרה. האנטי־קליימקס הזה, בשילוב סופן הידוע מראש של חלק מהגיבורות - רצח, מוות ממנת יתר, ובמקרה הטוב חזרה לחיי רחוב - מותיר את הצופה חסר נשימה בדקות הסיום. הפי אנד תחפשו בערוץ אחר.
הרבה קודם לכן אווירת נכאים, ייאוש וחוסר תוחלת ממלאים את המסך. מונולוגים של זונות אומללות מהווים את לב היצירה. "אין לי כוח. אני עייפה נפשית, פיזית", ממלמלת נרקומנית זקנה (ליתר דיוק, שנראית זקנה), "עייפה מלחפש את עצמי". ההוויי נשי המתרחש בבית המחסה מספק את הרגעים החזקים בסרט. שם, כמה מדרגות מתחת לרחוב ההומה, מתקלפות הגיבורות מהמסיכות וחוזרות להיות נשים - ילדות, רעבות, עייפות, צמאות לתשומת לב ולפינה משלהן. אהרוני לכדה אותן בלי פילטרים - מתאפרות, צוחקות, מתווכחות וישנות. בשנתן הן נראות חשופות ופגיעות אפילו יותר מבשעות העבודה. אהרוני פורטת את "שעות העבודה" לטקסטים: לכסף, למספר קליינטים לשעה, למנות סם, לתאונות עבודה (אונס, שוד, רצח או שלושתם). היא מתעדת את העבודה בתל ברוך, מטשטשת את הרכבים והלקוחות. לא נרתעת גם מהמראות הקשים ביותר שמספקות הגיבורות החיות־מתות שאספה, לא מפחדת מהסחי שיש לחיי רחוב להציע. שום רגע בסרט אינו מהנה לצפייה. ובכל זאת, צריך להתמודד איתו באומץ כדי לראות גם את מה שאף אחד לא רוצה שנראה, שנדע, שנשמע, שנדמיין - שקיים.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו