"תוכנית הגירוש והעקירה המכונה על ידי קופירייטרים 'התנתקות', נפלה עלינו כרעם ביום בהיר. שוב מצאתי את עצמי באותו סיוט כמו בימית, נאבק בכל כוחי נגד התוכנית, ויחד עם חבריי התחלנו להפיץ אלפי כרוזים שבהם קראנו 'לעצור את הטעות'". כך זכורה לאבי פרחן תחילתה של אחת התקופות הקשות בחייו.
רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
כמי שהיה מהדמויות הבולטות במאבק נגד הפינוי מסיני, היה ברור לו שהוא יוביל גם את המאבק נגד הפינוי מגוש קטיף, שם הקים את היישוב אלי סיני. כיום, כשהוא מתגורר עם משפחתו בקיבוץ נווה ים, הוא שוקד על כתיבת ספרו "פליט בארצי, 10 שנים לעקירה - 40 שנה של נדודים בסיני".
במסגרת המאבק בתקופת ההתנתקות פנו פרחן וחבריו לבג"ץ, על בסיס מסמכים, כולל מ"אגף המדידות הממשלתי", המוכיחים לטענתם שהגוש הצפוני ברצועה מעולם לא היה בשליטה ערבית, אבל העתירה לא הגיעה לכלל דיון.
"היתה תחושה שניתן להצליח", מספר פרחן, "אריאל שרון ז"ל השאיר את ההחלטה באשר לעקירה של גוש היישובים הצפוני (דוגית, אלי סיני וניסנית) להצבעה של הממשלה, לסוף תהליך הגירוש". אבל בממשלה, כידוע, החליטו להשלים את מהלך ההתנתקות בכל האזור.
לדברי פרחן, קודם לתחילת הפינוי מאלי סיני, לאחר שהיה ברור שהממשלה נחושה לפנות את כל גוש קטיף, התקיימה אסיפה כללית והוחלט לצאת למאבק ולהחזיר את מכתבי הפינוי שנשלחו אליהם. רק קומץ קטן החל במו"מ עם מנהלת סל"ע. "מי שנאבק על ביתו לא מנהל מו"מ על בית חילופי בשום מקום אחר", אמר פרחן אז לאלה שניהלו מו"מ.
"וכך כל המתנגדים, ובראשם אני, היינו קמים בכל בוקר בימי הפינוי ורואים איך לאט לאט היישוב שלנו מתרוקן. הכי קשה היה לראות את הילדים הרכים שנעקרים מביתם. אחת התמונות שלא אשכח לעולם הייתה של ידידי, אריאל זילבר, בוכה תוך כדי שהוא מחצרץ ומשמיע קינה על כאב הגירוש מהבית".
נפרדים עם הדגל
במהלך הפינוי עצמו היה חשוב לפרחן להישאר עם משפחתו ביישוב עד כמה שאפשר. "בהיותנו המשפחה הראשונה שהתיישבה בגוש היישובים הצפוני, פניתי וביקשתי משר הביטחון דאז, שאול מופז, להישאר כמשפחה האחרונה בצפון החבל, והוא אישר לנו", הוא מספר.
אחרונים להיפרד. אבי פרחן ואשתו לורה
"כמשפחה האחרונה שעזבה, ביקשתי מכוח הפינוי לערוך מסדר להעברת הדגל שהיה מונף במרפסת הבית, ולצעוד משם איתו במסע רגלי לציון שלושה דורות של עקורים - לורה רעייתי ואני, עם דגל הבד המקורי שהיה מונף על ביתי בימית; בני עופר עם דגל הלאום שאותו הורידו ממרפסת ביתי בקומה השנייה; ונכדיי תום וגל, שנולדו באלי סיני, אשר צעדו איתנו לירושלים עם דגל הלאום שהיה מונף על ביתם באלי סיני.
"וכך, בעוד אנחנו צועדים מביתנו לעבר היציאה מהיישוב, שמענו היטב את הלמות הדחפורים שהורסים את בתי היישוב דוגית שמדרום לנו. תוך כדי צעידה רוויה בדמעות, הקראתי בפני החיילים את מילות השיר 'אין לי ארץ אחרת'".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו