"הלוואי שהייתי יכולה לשכוח"

לפני עשר שנים, בתקופת ההתנתקות, היתה חן יחיאלי בת 13. היא נולדה וגדלה בנווה דקלים שבגוש קטיף, אבל בניגוד לרבים מחבריה, נחסך ממנה העימות עם החיילים והיא לא נגררה בידי שוטרים מביתה לא הרחק מבית הכנסת המקומי. ההורים שלה קיבלו החלטה שהם מתפנים קודם לכן ועם ההחלטה הזאת - לא להיות בבית עד הרגע האחרון ממש - היא נאלצה להתמודד במשך שנים.

רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק

"זאת החלטה שההורים שלי קיבלו, ולי בתור ילדה היה קשה מאוד איתה", היא מספרת היום. "היו לי אחר כך תחושות חרטה במשך שנים על כך שהסכמתי לעזוב לפני הזמן. הרגשתי פספוס". המשפחה עצמה עברה לניצן, יישוב המפונים, וצפתה במראות הפינוי על מרקעי הטלוויזיה. במשך חמש שנים התגוררו חן ובני משפחתה בקרוואן, עד שעברו לבית של קבע ביישוב. 

יחיאלי (23) בחרה לעסוק בזיכרון מההתנתקות בעבודת הגמר שלה, במכללת אמונה בירושלים, שם היא מסיימת ארבע שנים של לימודי עיצוב גרפי. 

כרזה שעיצבה יחיאלי

עכשיו היא מסתכלת לאחור ומנסה להשלים לעצמה את התמונה שמלווה אותה מאז. "רק כשהתבגרתי הבנתי שההחלטה לעזוב לפני הפינוי היא משהו שצריך לקחת אותו יותר ב... איך להגדיר את זה (שתיקה) - אחריות. לחשוב על ההשלכות. אני מבינה את הצורך של ההורים שלי לגונן עלי. בסך הכל הייתי נערה בת 13. יש לי עוד שלושה אחים. אח שגדול ממני בשנה, היום קצין מודיעין בחיל האוויר, ועוד שניים קטנים: אחות שהיא היום בכיתה י"ב ועוד אח בכיתה י'". 

שנתיים לפני ההתנתקות נפצעה האם, מיכל יחיאלי, מפגיעה של פצצת מרגמה שנפלה ביישוב. רבים שוכחים, אבל עוד לפני ההתנתקות החל ירי פצצות מתוך רצועת עזה לעבר היישובים היהודיים שבתוך גוש קטיף. "היא יצאה להליכה ביישוב עם חברה ופשוט נפל לידה פצמ"ר. אמא נפגעה והוגדרה פצועה בינוני, והחברה שלה נפצעה קל. רסיסים מהפצמ"ר נכנסו לה בגוף, והיד שלה התרסקה לגמרי", מספרת חן.  

למרות זאת, "אני זוכרת בעיקר ילדות שמחה ומלאה בחוויות. היינו הולכים בכל יום שישי לים. היה איזשהו חוסן פנימי בחברה והיה נראה הכי טבעי בעולם לחיות ככה. היו פצמ"רים, היה חשש לחדירות מחבלים, אבל כשזה יום אחרי יום ואתה יודע שכולם, כל החברים שלך, מתמודדים עם אותה מציאות וחווים אותה חוויה, אתה חי ככה בשיגרה. היום במבט לאחור זה נראה לי אבסורד. זו ילדות שלא צריכים לגדול בה".  במסגרת פרויקט הגמר שלה, במגמת תקשורת חזותית, עיצבה חן כרזות וגלויות עבור מרכז דמיוני, שלו קראה "גילוי לב" ואשר מסייע לנפגעי פוסט־טראומה של תושבי גוש קטיף שעברו את ההתנתקות. באחת הכרזות בולטת הכתובת: "כבר כשהייתי קטנה, הייתי גדולה". 

לדברי יחיאלי, "המרכז שאליו מיועדות הכרזות הוא מקום שיסייע למי שנפגע פגיעה נפשית. גם ראיינתי חיילים שלחמו בעופרת יצוקה ובצוק איתן כדי שיספרו לי על חוויותיהם מהלחימה". 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו