השקט שנשאר

אילן סולומון

62, אשדוד, איש קבע לשעבר

ישבתי באוטו בוער, כולי מלא דם, היד השמאלית שלי נקטעה כמעט לגמרי ונשארה תלויה על חתיכת עור אחת, ומה שעבר לי בראש זה שהגורל צוחק עלי. מאות פגזים וטילים נפלו לידי ולא הרגו אותי, ופה אני עומד למות ליד הבית. למרות שהחום שרף אותי, עור התוף שלי נקרע ולא שמעתי כלום והעיניים התעוורו זמנית מהרסיסים שחדרו לתוכן. אמרתי את תפילת שמע ולא הפסקתי למלמל, 'אני לא אמות היום, אני מתכוון לחיות'. ואז קרה הנס, שני שוטרים וכבאי כאילו נשלחו אלי משמיים וחילצו אותי מהרכב הבוער, ממש בדקה התשעים".

כך, בהתרגשות רבה, משחזר אילן סולומון כיצד נלכד ב־11 ביולי 2014 ברכב בוער בתחנת הדלק "גל ראשונים" באשדוד, בעקבות פגיעה ישירה של טיל גראד. "כמעט שנה שכבתי בבית חולים", הוא אומר. "רק לפני חודש יצאתי משם ואני לא מסוגל לחשוב על יציאה מהבית. אני בחרדות תמידיות. גם בבית אני משתדל כל הזמן להיות קרוב למרחב המוגן, ובלילות אני סובל מסיוטים".

אילן הוא נכה צה"ל, הלום קרב ממלחמת יום כיפור, שהביט למוות בעיניים לא פעם. "שרדתי את מלחמת יום הכיפורים", הוא אומר, "ובזמן שירותי בקבע כמנופאי בחיל הים באשדוד שרדתי נפילה מגובה רב ממנוף. הייתי עם שבעים אחוזי נכות, אבל חי. פה אני לא יודע איך להסביר את זה, אבל הרגשתי שהטיל הזה ממוען אלי. כאילו הדביקו עליו את הכתובת שלי. בכל השנים היה לי סדר יום קבוע בימי שישי. דווקא ביום הזה פקדתי את תחנת הדלק שעה אחת מאוחר יותר, ואז אכלתי אותה".

אילן החלים אז מניתוח להחלפת מפרקים בברכיו ונעזר בקביים. לדבריו, הוא שמע את האזעקה, אך שיער שלא יצליח להגיע למרחב המוגן בזמן והחליט להישאר ברכב: "היה לי ברור שייקח לי מלא זמן לצאת מהרכב, שלא לדבר על זה שאני לא יכול לרוץ, ולכן החלטתי להישאר. זה נראה לי יותר מוגן מלהיות חשוף בחוץ. אז עוד לא הבנתי שהרכב הזה יהיה כמו מלכודת מוות עבורי. אני זוכר בעיקר את חוסר האונים. כשנלחמתי ברמת הגולן ראיתי אנשים בוערים שיוצאים מהטנקים ומסביב אש תופת, ואתה רוצה לצאת לעזור ולא יכול. זה מה שהרגשתי ברכב. הרגשתי שהפעם אני זה שהולך להישרף. האנשים שהיו בתחנה התפנו למרחב המוגן, ולא היה מי שיבוא לחלץ אותי".

את חייו, הוא אומר, הוא חב לשוטרים רס"מ יום טוב בן אדרת וסנ"צ אנדרי קוטוזוב וללוחם האש ציון אזולאי - חבר ילדות של אילן, שלא ידע שחברו הוא שלכוד ברכב: "למרות הלהבות והפיצוצים המשניים שהיו בתחנה, הם לא היססו וניגשו אל הרכב שלי. אם לא הם, לא היינו מדברים עכשיו".

רחל אשתו מצטרפת לשיחה ומדגישה שעוד לפני שקיבלו הודעה שאילן נפצע, היא כבר ידעה: "אנחנו גרים לא רחוק מתחנת הדלק, וברגע שראיתי את העשן והלהבות, ידעתי שאילן שם. כשהגענו לשם לא נתנו לי להתקרב בגלל האש, אז טסתי לבית החולים קפלן. למרות הפציעה שלו, הוא החזיק את ידי ועודד אותי שהכל יהיה בסדר".

לדברי בני הזוג, בתחילה שקלו הרופאים לגדוע את ידו, אך הוא הועבר לבסוף לבית החולים בילינסון, שם הצליחו להציל אותה. "גם אם היד לא מתפקדת כמו שצריך, לפחות יש לי אותה", אומר אילן, שהפציעה הקשה הותירה אותו ישוב בכיסא גלגלים, רגלו השמאלית משותקת.

איך אתה שורד את היומיום?

"זה לא פשוט, ואני חושב שהרבה אנשים היו מרימים ידיים ומוותרים. בכל בוקר מגיעה אחות לחבוש לי פצע ברגל המשותקת שלא נרפא, ואני משתמש בכמות גדולה של תרופות. הבעיה שהכי מפריעה לי כרגע היא שבגלל הפגיעה בראש אני שוכח אנשים ושמות. יש לי מצבי רוח דיכאוניים והתפרצויות זעם. זה מכביד עלי, ובעיקר על אשתי. בלילות הכל מתערבב לי ואני חולם על תחנת הדלק שמלאה בטנקים במקום במכוניות, ואנשים בוערים יוצאים ממנה. אם יש משהו שמנחם אותי ונותן לי כוחות, אלו שלושת הילדים שלי ורומי הנכדה הקטנה, שנולדה לפני חצי שנה".

יארין לוי

17, אשקלון, עולה לכיתה י"ב

כשהייתי בן חודש, הוריי התייעצו עם רב לגבי ניתוח שהייתי אמור לעבור. הרב אמר להם שאני לא צריך ניתוח, ושכדאי להוסיף לשמי - ירין - את האות א', כדי שתשמור עלי. אין לי מושג אם זאת הסיבה שאני חי היום, אבל אני בטוח שבאותו יום משהו שמר עלי", מספר יארין לוי, שטיל גראד שנורה מעזה התפוצץ במרחק ארבעה מטרים ממנו.

זה היה בצהרי יום ראשון, 13 ביולי 2014, ארבעה ימים לפני הכניסה הקרקעית של צה"ל לרצועה, כשברקע ירי מאסיבי לעבר יישובי הדרום. "בגלל המצב באשקלון תיכננו לנסוע למחרת לצימר בצפון", הוא משחזר. "רציתי להסתפר לפני הנסיעה, וההורים לא הרשו לי לצאת מהבית. אבל בסוף הצלחתי לשכנע אותם ויצאתי לספר".

בתוך כמה דקות, עוד בטרם הספיק להתרחק מביתו, אזעקת צבע אדום פילחה את האוויר. יארין, שמורגל במצבים מסוג זה, נצמד לחומת הבטון שהיתה בסמוך אליו, וקיווה לטוב. "אני רגיל לראות יירוטים של כיפת ברזל בשמיים, ולכן כשהרמתי את הראש וראיתי את הטיל מעלי, לא הבנתי בדיוק מה קורה. שמעתי ממש חזק את השריקה שלו, ואז אירע הפיצוץ הגדול. גם ברגע הזה עוד לא הבנתי מה קורה. אחרי שנזרקתי על הקרקע והיה המון אבק מסביב, קמתי והתחלתי לרוץ אל הבית. אחר כך סיפרו לי שאחרי עשרים מטר בערך התמוטטתי ואיבדתי את ההכרה".

"את ההודעה קיבלתי דרך הטלפון מחבר שבמקרה היה במקום וראה את יארין. הוא אמר לי שהוא נפצע קל, אבל כמה דקות אחר כך הודיעו בחדשות שילד בן 16 נפצע קשה. כל הדרך לבית החולים, שנמשכה כמו נצח, התפללתי לאלוהים וביקשתי ממנו שישאיר אותו בחיים וייקח אותי במקומו", מספר אביו אבינועם. "כשהגעתי לשם, יארין היה בטיפול נמרץ, מורדם ומונשם. הרופאים אמרו לי שהמצב קריטי, ושהימים הקרובים יכריעו".

בבית החולים התגלה כי יארין נפגע מרסיסים בכל חלקי גופו, וכי רסיס אחד - שחדר אל החזה שלו - איים על חייו. "הרסיס ניקב את הריאה והיא החלה להתמלא בדם, ולמעשה לא איפשרה ליארין לנשום", מסביר אביו. "למזלו, בניידת טיפול נמרץ שהוזעקה למקום שבו הוא נפגע היתה נעמי צבי, מדריכה בכירה במחלקת ההדרכה במד"א, והיא ביצעה ניקוז לריאה עוד באמבולנס. בדיעבד התברר שזה מה שהציל את חייו".

הכרתו של יארין שבה אליו לאחר שלושה ימים, ואחרי חודש של אשפוז וטיפולי פיזיותרפיה (שנמשכים עד היום) הוא שוחרר לביתו. "מעוצמת הטראומה לשרירים שהתכווצו בכל הגוף ומפגיעת הרסיסים, במשך שלושה שבועות לא יכולתי לדרוך על הרגליים, ובהתחלה נעזרתי בכיסא גלגלים", הוא מספר. "גם היום עדיין לא חזרתי לכושר, ואם בעבר הייתי רץ קילומטרים בלי בעיות, היום אני מתעייף אחרי כמה מטרים בודדים. איבדתי מסת שריר ואני רזה יותר. הכתף השמאלית שלי קצת צנחה למטה ואני עושה הרבה פיזיותרפיה כדי להחזיר אותה למקום. מעבר לזה, אני שומר על אופטימיות ומשקיע הרבה בלימודים, כדי לפצות על התקופה שבה הפסדתי הרבה חומר.

"כרגע קבעו לי אחוזי נכות זמניים של 35 אחוזים ואני עדיין בוועדות בנוגע לאחוזי הנכות הקבועים, אבל ביטוח לאומי מימן את כל טיפולי הפיזיותרפיה שאני זקוק להם על מנת להחלים ולחזור לתפקוד מלא".

כשהשתחררת מבית החולים, הירי על יישובי הדרום עוד היה בעיצומו. לא פחדת?

"בחודשים הראשונים כמעט לא יצאתי מהבית, אבל הפציעה שלי התרחשה בחוץ, ובבית אני מרגיש רגוע ובטוח. ביום הזיכרון, למשל, הייתי מחוץ לבית בעת הצפירה. זה תפס אותי לא מוכן, שכחתי מזה לגמרי, ולרגע היו לי דפיקות לב חזקות שהחזירו אותי ליום הפציעה".

הפציעה שינתה אותך?

"היא ביגרה אותי מאוד. הקשר שלי עם אבא שלי הפך לקשר חברי, עם הרבה פחות ויכוחים על דברים שטותיים וחסרי טעם. גם הראייה שלי על החיים פחות תמימה".

יש משהו שאתה מצטער עליו?

"כל החיים רציתי להתגייס לגולני ולהיות הכי קרבי, וכשחברים שלי היו אומרים שהם רוצים להיות ג'ובניקים, זה היה מעצבן אותי מאוד. היום, לצערי, אני הולך כנראה להיות החייל הג'ובניק הזה".

שרון אלפסי (47) וירון קורן (44)

חבריו של דרור חנין ז"ל, מבית אריה

בנסיעה לעבר מחסום ארז, דרור לא הפסיק לדבר על בני המשפחה שלו ולספר בגאווה על כל אחד מהם. היום אני יודע שכבר אז הוא התחיל להיפרד מהם, כאילו ידע שמהנסיעה הזו הוא לא יחזור", מספר שרון אלפסי, חברו של דרור חנין, שנהרג ליד המחסום כשביקש לחלק צ'ופרים לחיילים.

במשך שנה סירב אלפסי, קב"ט בהתנחלות בית אריה שנמצאת בדרום־מערב השומרון, לדבר על היום שבו ניצל ממוות ואיבד את חברו. אנו נפגשים זמן קצר לפני יום השנה למותו של חנין, שנהרג ב־15 ביולי 2014, אז גם נחנך גן ההנצחה בבית אריה, שהוקם על ידי שרון וחבריו, באופן רשמי.

לדברי שרון, עם תחילת מבצע "שובו אחים" והמתיחות בעזה, היה ברור שדרור לא יישב בשקט. יחד חיפשו יישוב קרוב לגבול הרצועה, שאליו ניתן להגיע כדי לצ'פר את החיילים במקום. לאחר שבחרו ביישוב נתיב העשרה, נקבע היום לנסיעה הגורלית, והרכב הועמס במזון ובפינוקים נוספים.

נסיעתם התנהלה בצל הירי הבלתי פוסק באזור. מדי פעם נאלצו לעצור את הרכב ולרדת ממנו כדי לשכב על הכביש עקב האזעקות. כשהגיעו אל הכניסה לנתיב העשרה, סייעו להם תושבי המקום לאתר את חיילי הגדוד שהיו מוצבים באזור. "הירי כבר התחיל להיות יותר מאסיבי", מספר שרון, "וכל רגע נאלצנו להיכנס למרחבים המוגנים ולצאת מהם. אחד מהחבר'ה בשטח סיפר לנו שבמחסום ארז נמצא מ"פ מבית אריה, ומובן שאמרנו שאין מצב שאנחנו באזור ולא נוסעים לבקר גם אותו".

השניים עלו על הרכב ונסעו לכיוון ארז. "כמאה וחמישים מטרים אחרי הפנייה שמאלה אל עבר מסוף ארז, דרור צעק לי, 'עצור, יש אזעקה'. הוא פתח את דלת הרכב ונשכב בסמוך לחומה שהיתה שם. הספקתי לצאת מהאוטו ולהתקרב אליו, אבל עוד לפני שהספקתי לשכב לידו, אירע פיצוץ אדיר.

"דרור צרח לי, 'אתה בסדר?', עניתי שכן, ושאלתי אם הוא בסדר. בהתחלה הוא אמר לי שכן, אבל אז הוא אמר לי שהוא נפצע בירך. הסתכלתי וראיתי כתם דם שמתחיל להתפשט".

בתוך כמה שניות דרור איבד את הכרתו. "בהכשרה שלי אני חובש ונהג אמבולנס", אומר שרון. "לא הבנתי איך זה יכול להיות שמפציעה ברגל הוא מאבד הכרה. התחלתי לבצע בו החייאה ואז הבחנתי ברסיס גדול שתקוע לו מתחת לבית השחי. הרסיס הזה לא הותיר לו סיכוי".

כוחות ההצלה הגיעו בתוך דקות ולקחו את דרור אל בית החולים ברזילי. רק בשלב הזה שרון שם לב שהוא נפצע מרסיסים וגם הוא פונה לטיפול. דרור הוכנס מייד לחדר הניתוח, אך שם נקבע מותו. הוא הותיר אחריו את האישה רחלי ושלושה ילדים: שקד (12), יואב (7) ואביגיל (בת שנה וחצי).

לפגישה ולצילום מצטרף גם ירון קורן, שהיה אמור אף הוא להצטרף לנסיעה, אך נשאר מאחור בגלל לימודיו. "למחרת הפציעה ומותו של דרור", הוא מספר, "לקחתי את שרון לסיור באזור היישוב שלנו. יומיים אחר כך לקחתי אותו איתי לחלק חבילות מזון לנזקקים בנס ציונה, שגם ספגה אזעקות. שבוע לאחר מכן הכנו חולצות, שעליהן כתבנו 'החברים של דרור', ונסענו דרומה לעשות על האש לשתי פלוגות של חיילים".

שרון: "בנסיעה שלנו לעזה, דרור אמר לי שיש לו חלום, וברגע שיהיה לו קצת כסף הוא מתכוון להקים עמותה שתסייע לאנשים נזקקים. בימים אלה ממש אנחנו מנסים להניע את הרעיון הזה".

לדבריו, בשלב הזה עדיין לא היה איסור כניסה של אזרחים לאזור. "למעשה, דרור היה ההרוג הראשון של צוק איתן ואני הפצוע הראשון. אחרי שדרור נהרג הגיזרה התחממה, ואז נאסרה כניסת אזרחים לאזורים הקרובים לגבול ולשטחי הכינוס", הוא מספר.

אתה מתחרט שנסעת דרומה או שגם היום היית עושה זאת?

"לא. זאת היתה דרכו של דרור, וזאת גם הדרך שלנו".

משה הירט

22,תלמיד ישיבה במעלה אדומים ומדריך בני נוער

בפרשת מטות יש פסוק שאומר 'האחיכם יבואו למלחמה ואתם תשבו פה?' לי היה ברור מאז ומתמיד שזאת המחויבות שלי, גם אם אני צריך בשביל זה לעלות לישראל לבדי ולעזוב את המשפחה בניו ג'רזי. אני מרגיש שהפציעה שלי גרמה להמון אנשים להתאחד. לרגע אחד הם שמו בצד את השוני באורח החיים שלהם ואת האמונה והתאחדו למעני, זאת המטרה האמיתית שלשמה הגעתי לארץ", מסביר השבוע משה הירט, 22, שנה בלבד אחרי שנפצע בראשו בעת שקיר התמוטט עליו בחאן יונס.

נדמה כי הירט ריגש אז את העם כולו כשפרסום סיפורו ברשתות החברתיות הביא המוני מבקרים לחדרו בתל השומר. "בהתחלה הגיעו אנשים בודדים, ששאלו אם חסר לי משהו", הוא משחזר. כשאמרתי שאני צריך קצת תחתונים וגופיות, הם הלכו וחזרו עם חצי חנות. ככל שעברו השעות, מספר האנשים רק גדל. מאות באו לבקר אותי - חילונים, חרדים, רבנים, ילדים. שרנו ביחד ולרגע היה נראה כי כל עם ישראל חברים".

הירט, שהשתחרר בחודש פברואר השנה בדרגת סמל, עלה לבדו לישראל לפני ארבע שנים והחל ללמוד בישיבת "תורת שרגא" שבירושלים. שנה לאחר מכן עבר לישיבת הסדר במעלה אדומים, עד לרגע שבו התגייס לצנחנים.

עם תחילת מבצע צוק איתן והכניסה הקרקעית של צה"ל לעזה, הוא ופלוגתו נכנסו לחאן יונס, במטרה לאתר מנהרות. "נכנסנו ב־17 ביולי 2014, ביום חמישי בערב. הלחימה היתה לא פשוטה. ירי מכל עבר השאיר אותנו דרוכים לאורך כל הדרך, והיו היתקלויות רבות עם המחבלים. למרות הפיצוצים שלא פסקו, השתדלתי כל הזמן להיות עם חיוך. רציתי להביא הרבה מצב רוח לחיילים. ביום שלישי, 22 ביולי, היום שבו נפצעתי, נכנסנו לאזור חדש בחיפוש אחר מנהרות. הגענו לבית שפחדנו שהכניסה שלו ממולכדת. הנחנו מטען ליד אחד הקירות כדי שייפער בו חור ונוכל להיכנס דרכו. מעוצמת הפיצוץ הקיר הנגדי שהייתי לידו התמוטט וקיבלתי מכה חזקה מאוד בראש. למזלי הייתי עם קסדה, וזה מה ששמר עלי מפציעה קשה בהרבה".

הירט ושני חיילים נוספים שנפצעו יחד איתו פונו במסוק אל בית החולים תל השומר. למרות הפצרותיו הרבות ברופאיו לשחררו מייד כדי שיוכל לחזור ולהילחם עם חבריו, הוא נאלץ להישאר להתאוששות בבית החולים.

שנה עברה, ולפציעתו מאותו יום אין זכר. גם חבריו החלימו, אך את מקור הקריאה ששוגרה אל העם לבוא לבקרו הוא עדיין לא איתר. "אין לי מושג מי עשה את זה ולמה, אבל אין ספק שזה חימם לי את הלב. אנשים הגיעו עם נכונות גדולה לעזור, הציעו לי לבוא להתארח אצלם והשאירו לי מספרי טלפון כדי שאם אצטרך עזרה, לא אהסס להתקשר".

אתה בקשר עם חלק מהם היום?

"במשך כמה חודשים קיבלתי הודעות מקבוצת אנשים ממעלה אפרים שהתעניינה בשלומי ושאלה אם אני בסדר ואם אני צריך משהו. הודיתי להם בנימוס ואמרתי שאני בסדר ושלא חסר לי כלום. גם בפייסבוק אנשים פנו אלי והציעו עזרה. אני אוהב לראות אכפתיות של אנשים, אבל תודה לאל, לא הייתי זקוק לכלום. יום לאחר הפציעה ההורים שלי הגיעו לבקר אותי, ונשארו איתי עד יום ראשון. מייד עם הפרידה מההורים חזרתי לעזה להילחם שוב עם החברים שלי".

איך החזרה לאלמוניות אחרי 15 דקות של תהילה?

"אני לא בן אדם שאוהב פרסום. נהניתי מתשומת הלב, אבל עכשיו אני כולי בתוך עשייה שתקרב לבבות ותאחד את כל העם. היום אני מדריך בקייטנה של בני עקיבא לנוער יהודי מארה"ב, והמטרה שלי היא לגרום להם לאהוב את הארץ ולבוא לפה בעקבותיי. אני מתכוון לבנות כאן את משפחתי, ואני רוצה ללמוד סוציולוגיה ופסיכולוגיה".

ההורים לא לחצו שתחזור לארה"ב?

"ממש לא, הציונות זורמת לכולנו בדם, וזה לא עלה אפילו לרגע אחד".