אובאמה ומדיניות האשליה

הוויתורים הבלתי נתפסים שעשה ברק אובאמה במרוצו חסר המעצורים אל עבר הסכם וינה עם איראן מעוגנים בהשקפותיו התמימות. אופטימיות, שממנה הנשיא האמריקני לא היה מוכן לסטות מאז נכנס לראשונה למשרד הסגלגל. מדובר בביטוי מזוקק של תפיסה אמריקנית שורשית, שלפיה הענקת סנקציות חיוביות המורכבות מצעדים בוני אמון (במישור הכלכלי והמדיני), תניב פרי בדמות התמתנות היריב.

ואכן, בעיניו של הנשיא ה־44 נודעה מלכתחילה חשיבות עליונה לגזר התמריץ, שמבחינתו הוא זרז הכרחי בנתיב יישובם של סכסוכים בינלאומיים חריפים. את השוט המאיים העדיף להשליך לשולי הבמה. אמונתו זו של אובאמה לא נשחקה לאורך המשא ומתן עם נציגי משטר האייתוללות. הוא בטוח שזו הדרך לשנות דפוסי חשיבה ופעולה של ישות אידיאולוגית רדיקלית דוגמת איראן, ולכן לא זז ממנה, גם לא לנוכח מהלכי טהרן במרחב הגרעיני בשנים האחרונות. בפועל, מהלכים אלה חשפו קוד תפעולי וסגנון מיקוח ציני, מעגלי ונכלולי, שלא אחת לבש אופי של התשה פסיכולוגית.

גם לקחי ההיסטוריה של המזה"ת, המצביעים על הסכנות הטמונות במדיניות המבוססת על מחוות חד־צדדיות ורצון טוב, לא הניעו את אובאמה לשקול שינוי בגישתו במישור האיראני.   

אפשר לחזור לתחילת שנות ה־60, כשהנשיא ג'ון קנדי עיגן מדיניותו כלפי מצרים בהפעלת מנופי השפעה חיוביים כלפי המשטר המהפכני של גמאל עבד אל־נאצר. קנדי היה בטוח שהזרמה מאסיבית של סיוע כלכלי לארץ הנילוס תיצור בעתיד תשתית מוצקה לכינון חברה דמוקרטית יציבה, שתקשור את גורלה עם המערב. 

ואולם, עברו פחות משנתיים עד שנסתם הגולל על תקוותיו של קנדי. השותפות המיוחלת התפוגגה עם החלטת נאצר, באוקטובר 1962, להתערב במלחמת האזרחים בתימן, כששיגר סיוע אווירי וימי ורבבות חיילים. נאצר, הוכח בזאת, נותר נאמן לדרכו הלוחמנית־מהפכנית.

ב־1986 חזרה על עצמה התרסקות התקוות האמריקניות להתפייסות, הפעם במרחב איראני, ודווקא תחת שרביטו של נשיא ניצי בדמותו של רונלד רייגן. סינדרום האמונה בכוחם המופלא של צעדים בוני אמון הביא בפברואר של אותה שנה את היועץ האמריקני לביטחון לאומי, רוברט מקפרליין, לטהרן. המטרה: קידום עיסקת מכירת טילי הוק לאייתוללה חומייני תמורת שחרור בני ערובה אמריקנים, בריטים וגרמנים מידי חיזבאללה. 

רייגן קיווה שכך יפתח דף חדש ומפויס ביחסי ארה"ב־איראן, אבל המציאות היתה עגומה. האיראנים, שהיו שקועים במלחמת קיום נואשת עם עיראק, אמנם היו זקוקים לסיוע הצבאי כאוויר לנשימה, אך מערכות הנשק האמריקניות לא שינו את האופי הקנאי והעוין למערב. לאחר שחרור חלק מבני הערובה, המשיכו האיראנים במיקוח אכזרי על תנאי שחרורו של החשוב בבני הערובה, ראש שלוחת ה־CIA בלבנון, וויליאם באקלי, גם לאחר שזה נרצח.

כאמור, דוגמאות אלה, המצטרפות להיסטוריה שלמה של תרגילי הונאה מבית היוצר האיראני, לא הביאו לתהליך התפכחות מצד אובאמה. להפך, הוא נותר נעול בקונספציית התופינים הכלכליים תמורת שינוי אורחותיה של טהרן, כפי שאותת בנאומו הראשון לאומה האיראנית ב־19 במארס 2009. כך האמין שהאייתוללות, באדיבותם, יסכימו לא לחצות את הסף הגרעיני בעשור הקרוב.

 

איראן, "מגן המפרץ"?

על רקע מעמדם הרעוע של בעלי בריתה הסונים המסורתיים של ארה"ב (שנפגע בעקבות האביב הערבי), ובעקבות נטישת הכוח היבשתי האמריקני את המרחב, התגבשה הנכונות הא־פריורית לראות באיראן את הכוח היחיד שמסוגל, לכאורה, למלא את תפקיד "מגן המפרץ". 

נכונות זו, הרואה באיראן את הכוח שימנע תוהו ובוהו רבתי בזירה עתירת החשיבות האסטרטגית, התעצמה בשנה האחרונה, כשבעיני "כל אנשי אובאמה", טהרן הצטיירה כראש החץ האידיאלי לבלימת דאעש. כך חצה הנשיא האמריקני את הרוביקון, כשהוא מנסה לרכוב על גב הנמר האיראני, ולהובילו למסלול לחימה בשדות המערכה בעיראק ובסוריה - כנגד הארגון הרצחני ושלוחותיו.

אובאמה עשה זאת תוך עצימת עין מהמשך פעילות הלוויינים האיראניים האלימים בזירה האזורית,  וכך למעשה קיבל חסן רוחאני אור ירוק להמשיך בפעילותו החתרנית במרחב כולו, כשהמשאבים הכספיים האדירים, שיעמדו לרשותו עם ביטול הסנקציות, עתידים לסייע לו להעמיק את היקף מעורבותו בחזיתות השונות. הנשיא האיראני יעשה זאת במלוא המרץ, ולא רק בזיקה לאתגר הקיצוני שהציב דאעש במזה"ת הערבי. 

פרצות אלה, העלולות לשנות כליל את אופיו של האזור, תוך הצבת מעצמה אזורית חדשה, רדיקלית ומאיימת במרכזו, לא שיחררו את הבית הלבן, שעדיין כלוא בעמדותיו המפויסות - כך הבשיל פרי הבאושים בדמותו של הסכם הבאושים. 

ועדיין, קיימת האפשרות שהמשוכה האחרונה ליישום ההסכם האומלל, הסנאט האמריקני, תהיה לקו הגנה בלתי עביר. עם זאת, כשעונת הפריימריז עתידה להיפתח רשמית בינואר הקרוב, סוגיית הגרעין הופכת יותר ויותר לסוגיה פוליטית פנים־אמריקנית. אין ספק, למעשה, ששיקולים פוליטיים עתידים להאפיל על השיקולים הממלכתיים, הקשורים בטבורם לביטחונה הלאומי של האומה האמריקנית (לצד ביטחונה הלאומי של בעלת הברית הישראלית).

על רקע זה, ספק גדול אם יימצאו 13 סנאטורים דמוקרטים שיסכימו לחצות את הקווים בהצבעה הקריטית, ולסכל את הווטו הנשיאותי על ידי חבירה לסיעה הרפובליקנית ברוב של שני שלישים מחברי הבית. הרתיעה מפני מהלך, שיהיה בו כדי להשפיל את אובאמה ולשלול ממנו את מימוש יעד מורשתו המרכזית (תוך פגיעה אנושה במועמדת הדמוקרטית המובילה, הילארי קלינטון), עלולה להיות המניע המרכזי בהכרעת הדמוקרטים. כך עלולים להידחק לשוליים גם החששות מפני השלכותיו ותוצאותיו ההרסניות של הסכם וינה. 

החודשיים הקרובים יעידו אם תסריט זה אכן יקרום עור וגידים, ואם הנסיבות הפוליטיות הפנימיות יגרמו לתמורה הרת־אסון באופייה של המערכת המזרח־תיכונית כולה.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו