מחברות של כאב

בסרטון חדש שהועלה לרשת רואים בסיס אימונים של חמאס בעזה. חמושים עטויי כאפייה מטפסים, קופצים, משתטחים, זורקים רימונים. אני מתבוננת בסרט וכמעט שלא רואה את האנשים. המבט שלי מתמקד בחול שסובב אותם. החם, הצהוב, הרך, המוכר מילדוּת. עשר שנים שלא נגעתי בחול הזה, שניסיתי כמה שפחות לחשוב עליו, והנה, תמונה אחת מחזירה אותי לשם, לגוש קטיף, מזכירה לי את האהבה שיש בי למקום הזה. לחול, לגלים, לשתיקה. אהבה משולבת בגעגוע ובכאב, שאני מנסה להדחיק כבר עשר שנים, לדחוף לחדרים הכי פנימיים של הלב, שלא תכאיב, ומספיקה תמונה אחת, לפעמים אפילו משב רוח מלוח של ים, כדי להחזיר אותי לשם. ילדה קטנה רצה יחפה על הדיונות, מתגלגלת על החול הרך, מפזרת צחוק תמים אל השמיים הנקיים מעל. באופק, הקו הכחול של הים שליווה אותי כל חיי, אותו קו שבשנה הראשונה להתנתקות חיפשתי אותו בכל בוקר, ולא מצאתי.

אבל עכשיו אני חוזרת להיות אותה ילדה נטולת דאגות, מניחה את הראש שלי על החול, מרגישה את הגרגירים החמימים והרכים על הלחי. בדיוק כמו כשנולדתי, בפעם הראשונה שאמא שלי שמה אותי על החול, וכמו בגיל 3 ו־5 ו־7 ו־15, מצמידה את הלחי אל החול, עוצמת עיניים ונכנסת לשקט שרק שם, על חולות גוש קטיף, אפשר להכיר.

גם בגיל 21 הנחתי את הלחי על החול, אבל אז, במקום שקט, יצאו מתוכי רק דמעות. זה היה שבוע לפני ההתנתקות ובאתי להיפרד מהדיונות שכל כך אהבתי, מהחוף הכי יפה בארץ, מהגלים שהכירו אותי מילדות, ובעצם, מכל הילדוֹת שהייתי על האדמה הזאת. להיפרד מהתמימות. כי הפרידה מהמקום הזה, כך חשבתי, היא בור ברצף שלי, אני לעולם לא אחזור להיות מה שהייתי כאן, על החולות.

עשר שנים עברו, אי אפשר להאמין. הזיכרונות עדיין חדים וצרובים לי בעור. הבכי, החיילים, החולצות הכתומות, האש שאחזה בבתים, הצעקות, אבא עם עיניים אדומות, שורות של שוטרים במדים, אני עומדת שבורה, צל של צל של עצמי, מלטפת את קיר הבית ואומרת לו "שלום". עשר שנים מאז שהעולם התמוטט עלי.

מי היה מאמין אז שאחזור ליהנות מספר, ממוסיקה, משמלה חדשה. שאחזור לשבת בבתי קפה, לדבר שיחות חולין. באותם ימים חשבתי שאשאר לנצח כלואה בעולם המקביל הזה, שרק מי שהיה בו יכול לתפוס אותו, ומי שלא, לא יבין לעולם.

עשר שנים עברו. התחתנתי, נולדו לי שתי ילדות. יש לי בית משלי. אני מנסה שלא לחשוב על אותם ימים טרופים, סוגרת את הזיכרונות במקומות הכי נעולים של הלב, ורק פעם בשנה, לקראת יום השנה להתנתקות, הם צפים בלי שאוכל להתנגד, ואיתם הכאב, והדמעות, ומעל לכל - הגעגוע. הגעגוע למקום היפה הזה, פיסת גן עדן עלי ארץ, געגוע לים שליווה את צעדיי הראשונים, לחולות שהיו ידידיי הקרובים, לאנשים, לשלווה, לשקט המושלם.

רק פעם בשנה אני מרשה לעצמי לפתוח את היומנים שכתבתי באותו זמן קשה, לקרוא את המילים הכתובות בדיו כחול רועד ונסער, ולהפסיק להתנגד לכאב הזה, לזיכרונות, לטל הכאובה שעולה בתוכי פתאום.

•  •

אני מנסה להיזכר מתי הבנתי שזה באמת עומד לקרות. הרי בהתחלה היינו בהכחשה כמעט אידיאולוגית. "אין סיכוי שזה יקרה", היינו אומרים אז ומחייכים. אנשים מבחוץ היו מתקשרים אלי, שואלים מה שלומי, איך אני עוברת את הימים האלה, ואני הייתי עונה להם בביטחון שהכל בסדר, שלא ידאגו, בלב אפילו קצת כעסתי עליהם, שהם מרשים לעצמם להאמין שזה יכול להתרחש. 

האם זו היתה תוצאה של אמונה גדולה? של מנגנון הדחקה בנפש? לא יודעת. אבל אני יודעת שכמעט עד הרגע האחרון עוד חיכינו לנס. יצאנו למשאל בקרב מתפקדי הליכוד, לעצרות תפילה, עיר אוהלים בירושלים, כפר מימון. עברנו מדלת לדלת בתל אביב כדי לשכנע. הייתי הולכת לישון מותשת וקמה עם רשימה של אנשים שצריך להתקשר אליהם, לדבר, להיפגש.

ובכל זאת, לא האמנו. כשאני מדפדפת ביומן, אני מופתעת לגלות שהוא כמעט לא עוסק באפשרות הפינוי. אני כותבת שם על הלימודים שלי, על החלטות שאני צריכה לקבל, על בחור שאהבתי, על כל מה שנערה בת 21 יכולה לכתוב. עוד חודש וחצי העולם יתמוטט עלי, ואני לא מזכירה את זה אפילו במילה.

רק בתחילת תמוז, כחודש לפני הפינוי, דף ראשון של משבר. נסיעה הביתה בלילה ברכב, אורות הפנסים מרצדים על הכביש, יהודית רביץ שרה ברקע, ופתאום, השער במחסום כיסופים סגור. חייל מתקרב אלי ואומר: "תני לי תעודת זהות".

"מה? אני רק רוצה לחזור הביתה", אני עונה לו, לא יודעת ממה אני מופתעת יותר, מעצם הבקשה או מהיחס המנוכר שלו.

"תביאי לי מייד תעודת זהות או שאת לא עוברת", הוא מרים את הקול. מכוניות צופרות מאחור. פתאום אני רואה משני צידי הכביש עשרות חיילים עומדים בשורה מסודרת, מפקדים מסתובבים ביניהם ונותנים הוראות. אז הבנתי בפעם הראשונה שכל החיילים האלו נמצאים כאן לא כי יש התרעה על מחבל או על פיגוע, אלא בגללי. בגלל אנשים כמוני, שרוצים להיכנס לגוש קטיף. ביד רועדת חיטטתי בתיק והראיתי לו את התעודה. השער נפתח ונסגר מייד אחריי. 

האחות הקטנה שחר במהלך האריזה. "מה שאני רוצה לארוז זה את הזיכרונות שלי"

שם הכל התחיל. כל הטירוף שיבוא, לילות בלי שינה, דמעות, ידיים קפוצות, ארגזים על ארגזים שממלאים את הבית. חיילים, אוטובוס, עקירה. את הכל הבנתי ברגע הזה, שבו החיילים כבר לא היו בצד שלי, אלא בצד השני.

ואז העולם נעצר. העולם שהכרתי, של חברות וצחוק ובתי קפה, המשיך להתקיים במקביל, אבל אני כבר לא הייתי בו. את עבודות סוף הסמסטר, של שנה א' בתואר בספרות, עזבתי באמצע, ולא חזרתי אליהן עוד. הפסקתי להתקשר לאנשים, הפסקתי לצאת מהגוש. כל מעבר בשער הסגור של כיסופים כל כך הכאיב, שהעדפתי להישאר רק בבית, בשעון החול שכבר סובַב, והגרגירים בו נושרים ואוזלים.

העולם נעצר מבחינתי, אבל האנשים לא הפסיקו לזרום לגוש. נערות, נערים, משפחות עם ילדים, אנשים מבוגרים, כל כך הרבה אנשים העתיקו את המגורים שלהם כדי להזדהות איתנו. בכל יום חברות היו מתקשרות אלי ומבקשות לדעת את מספר תעודת הזהות, איך קוראים להורים שלי, כמה אחים. את הפרטים היו משננות שוב ושוב, ובמחסום היו אומרות אותם לחיילים ונכנסות לגוש.

אחרי כמה ימים הצבא הבין והנפיק תעודות מיוחדות כדי לעבור במחסום. גם זה לא שבר את האנשים, שהתעקשו להיות בגוש קטיף בימיו האחרונים ומצאו דרכים יצירתיות למעבר. זה היה חודש לפני מה שעתיד להיות "ההתנתקות", ואנחנו סירבנו לקבל את זה. בכל ערב היינו, הנוער של הגוש, נוסעים למחסום כיסופים כדי לדבר עם החיילים והשוטרים, להסביר להם מה הם הולכים לעשות. בתמימותנו חשבנו שאולי כך נוכל לעצור את המהלך.

•  •

אני זוכרת את הלילה הכהה, את הבטונדות והצ'קלקות שמנסות לפזר את המתח, אך רק מגבירות אותו. מאות חיילים בשורה צפופה, לא נותנים לנו לעבור. המפקדים מסתובבים ביניהם ומזכירים: אל תסתכלו להם בעיניים, אל תאמינו למה שהם אומרים. והם עומדים מולנו, חיילים מושפלי מבט, קמוצי אגרופים, נושכים את השפתיים בניסיון לא להרגיש. ואני זוכרת אותנו מתקרבים, מנסים להסביר, לתאר להם בדמעות כמה הגוש יפה, איך הוא היה שממה פעם, ואיך ההורים שלנו הפכו אותו לגן עדן. לספר להם על כל האנשים שאוהבים את המקום הזה. ולאט לאט הם היו נושאים אלינו מבט ומקשיבים, ועיניהם לחות.

תמיד בשלב כלשהו, כשהמפקד הרגיש שהם נפתחים אלינו, היו מחליפים אותם, מביאים במקומם פלוגה חדשה של חיילים, שמסתכלים למטה ולמעלה ולצדדים, רק לא עלינו. אני זוכרת איך היחס שלנו לחיילים השתנה, הרי גדלנו איתם, היה לנו בסיס צבאי בתוך היישוב. בכל יום היינו רצים לשם אחרי בית הספר, מטפסים על האוהלים וקופצים עליהם מלמעלה, והחיילים היו צובטים אותנו מלמטה ואחר כך מחלקים לנו סוכריות. ביום שישי היינו צועדים אל הש"ג עם עוגות שאמא אפתה ונשארים לדבר איתם, עד שהגיע הזמן לחזור הביתה.

ופתאום דמות החייל, שתמיד היה בשבילנו כמו אח גדול, הפכה מול עינינו לאויב. אדם שבעוד כמה שבועות יוציא אותנו מהבית. 

בכל ערב, בכל לילה, עד השעות הקטנות של הבוקר, ניסינו בכוחות אחרונים להציל את מה שאולי כבר לא ניתן. ביום הסתובבנו בעיניים עייפות, בלב הולם, מסרבים לקבל את המציאות הזאת, שמתנחלת לנו מול העיניים. 

לילה אחד, בכיסופים, עמדתי מול חייל אטום מבט והתחלתי לדבר איתו. להסביר לו מה הגוש בשבילי. והוא בשלו, בארשת מבט קפואה, כמו לא מקשיב. דיברתי ולא הרפיתי. ואז, ברגע אחד, הוא הביט בי והחל לבכות כמו ילד. הוא לקח כמה צעדים אחורה ורץ משם, אפילו לא ביקש רשות מהמפקד. ואני עמדתי המומה ורציתי לקרוא לו, שיעצור רגע, לבקש ממנו סליחה. פתאום הבנתי כמה המצב הזה לא הגיוני, כמה זה מתיש אותנו ואותם, כמה קשה לעמוד משני הצדדים כשאנחנו בעצם עם אחד. מייד יצאתי מהמעגל ונסעתי הביתה. יותר לא חזרתי לשם. 

עוד חודש. האוויר מתוח. רחובות הגוש הולכים ומתמלאים באלפי אנשים. אוהלים מוקמים בכל מקום, משפחות פותחות את ביתן ונותנות לאנשים לישון אצלן על הרצפה בסלון. כל אולם בגוש נפתח ומתמלא בשקי שינה ומזרנים. הנוף מסביב הוא כבר לא המציאות המוכרת והבטוחה שאני רגילה אליה מילדות.

גם הבית שלי בגן אור לא נראה אותו דבר. הרצפה מתמלאת בארגזים, אמא ואבא מתחילים לארוז. הארונות עומדים עירומים. פתאום מגלים תחתיהם מסמר שנפל ומדף שקצת מתנדנד. צריך לפלס דרך לשירותים, לאמבטיה, לחלון. ככל שהבית מתמלא בארגזים, כך אני מרגישה שנשאר לי פחות ופחות אוויר לנשום.

ברחובות כולם מדברים על זה - לארוז? לא לארוז? אם לא אורזים ובאמת יהיה פינוי, נישאר בלי כלום. אם אורזים - עוזרים למלאכת הפינוי, ואולי זה מבטא חוסר אמונה?

המשאית שפינתה את הבית. "נחלתנו הפכה לזרים, בתינו לנוכרים"

אני מסרבת להצטרף לאריזה. מסרבת לראות את הבית שלי, המקום הבטוח והמגונן שלי, הולך ומתפרק לי מול העיניים. ובעיקר חושבת מה הטעם לארוז חפצים. הרי מה שאני רוצה לארוז זה את הזיכרונות שלי: את הפעם הראשונה שבה הלכתי על הרצפה הזו, את השן הראשונה שנפלה לי כאן, את הצחוקים בסלון, את הרגעים האינטימיים הפשוטים שיש רק במשפחה.

את כל האהבה שלי אני רוצה לארוז, ואם אי אפשר, מה אכפת לי מכרית או מארון. אמא אומרת לי, "את לא רוצה לקחת את בקבוק הבושם החדש שלך?" ואני שוכבת על הספה ואומרת, "לא, לא אכפת לי מזה".

שלושה ימים אחרי הפינוי, כשידענו שהדחפור כבר עלה על הבית, שבר את הקירות שלו ואת היסודות ואת כל מה שעוד נשאר בתוכו - חשבתי על הבושם הזה, של ז'אן פול גוטייה, איך הוא נשבר ונזל על הריסות הבטון והזכוכית, איך הריח שלו בטח עלה והתפשט בתוך ענן האבק של כל מה שהיינו לפני, איך נהג הדחפור בטח הריח אותו, אולי עצר לרגע ותהה לעצמו מה זה הריח הזה. האם יכול להיות שזה ריח הזיכרונות של המשפחה שחיה כאן שני עשורים?

שבוע להתנתקות

המועקה הולכת ונאספת בתחתית הבטן. אני לא מצליחה להירדם בלילות. מתהפכת מצד לצד ורואה איך הלילה הכהה הולך ומחוויר בחלון, השמש עולה מעלי והציפורים מצייצות, אבל העיניים שלי נפוחות יותר, הגוף עייף יותר, אין שום הקלה. אנחנו משתדלים לא לבכות אחד ליד השני, כי אם נתחיל, מי יודע מתי נסיים. כל אחד פורש לו לחדר, בוכה קצת, חוזר עם עיניים אדומות. ואנחנו ממשיכים לשתוק.

אמא ואבא מנסים להיראות שמחים. "אל תדאגו, נתחיל חיים חדשים, יהיה לנו בית חדש יותר, רהיטים חדשים, נהיה יותר קרובים למשפחה". אבל אני יודעת שזו מסכה שהם שמים כדי לנסות לעודד אותנו. בלילות, כשאני מתהפכת במיטה, אני שומעת אותם דרך הדלת, בוכים.

עדיין יש בי תקווה, שאולי אולי יקרה נס, אולי המהלך ייעצר. בכל יום יש עצרת תפילה או התכנסות המונים כדי לקבוע את הצעדים הבאים, אבל כולם כבר מתחילים להבין שהימים כאן ספורים. הכי קשה לי לראות ברחובות את הגברים של גן אור עם עיניים אדומות, הגברים שבתור ילדה נראו לי כמו סלע חזק ויציב מגלים סימני שבירה.

רק עכשיו אני מבינה שצריך לצלם לפני שהכל ייהרס, אבל כבר מאוחר, שום דבר לא נראה אותו דבר. הבית נעלם, אין סלון, אין חדר משפחה, אין תמונות על הקיר, אין את החדר הפרטי שלי, עם כל הספרים וצבעי השמן ובדי הקנבס החצי גמורים. יש רק ארגזים וזיכרון של מה שהיה והתמסמס.

כל הזמן מיאנתי להאמין שזה קורה, וכשהבנתי שכן - גיליתי שמאוחר מדי. כבר אין לי מה לחפש בבית, לא ספר, לא טלוויזיה, אפילו לא כיסא לשבת עליו. אני מסתובבת ברחובות, הולכת ומסתובבת שעות על גבי שעות, בלי מטרה. הרחובות הומי אדם, כבר לא רואה פנים מוכרות. בדים לבנים שנכתבו עליהם מילים בגואש אדום תלויים בכל מקום. אלפי אנשים, חיילים, שוטרים במדים שחורים. ואיפה אני בכל זה? ואיפה מה שפעם היה הבית שלי?

אין לי לאן ללכת ואין לי לאן לחזור, אז אני הולכת סתם, בלי לשים לב לאן. הולכת ברגל לגדיד, משם לנווה דקלים, משם לים. אפילו הים השתנה. החוף מלוכלך ומלא באוהלים, קו המים זז אחורה כמו שמעולם לא היה, המים רדודים למרחק רב, נותנים תחושה של קיום לא טבעי, שמשתלבת היטב עם התחושה הכללית.

בהתחלה אני מתעקשת, מנסה להיכנס למים, להרגיש את השקט הזה הפנימי, שהים והחול והמלח תמיד נוטעים בי. אבל מהר מאוד אני מתייאשת ויוצאת. אפילו הים, שהיה הדבר הכי קרוב אלי, שבמשך שנים היה בשבילי מקום לברוח - נעלם.

יוצאת, מתלבשת, ממשיכה לשוטט ללא תכלית, מחכה שהלילה יירד ואוכל להיכנס למיטה ולישון. אבל אני יודעת שגם הלילה לא יביא איתו את ההקלה שאני מחפשת. אולי שום דבר אף פעם לא ייתן לי אותה.

חברות מתקשרות, ואני לא עונה. אין לי כוח לדבר עם אף אחד, להסביר, לנסות למצוא מילים לעולם המקביל הזה, שמי יודע אם אצא ממנו לעולם. אפילו המילים בוגדות בי, ידידותיי הקרובות. אני יושבת מול היומן שמלא בכתב דק ונטוי ונסער, ולא מוצאת מילים להסביר.

לוקחת פנדה שחורה וצובעת חזק את הדף הלבן, אות לכך שאת מה שאני מרגישה, אי אפשר להסביר במילים. הפנדה השחורה ממלאת את הדף ופורצת ממנו, מכתימה את אצבעותיי, את רגליי, את הרצפה.

אני סוגרת את היומן, מניחה אותו על המיטה ויוצאת, אפילו לא נשארת לנקות. מה הטעם, בכל מקרה בעוד כמה ימים היא תיהפך לשברים שברים. 

ברחובות מרגישים את המתח. שוטרים עומדים מול מתיישבים, וכל מה שעובר ביניהם יכול להתלקח בתוך שנייה. המציאות הולכת ומידרדרת, הולכת ונעשית סוריאליסטית. כן, אני אומרת לעצמי, זאת המילה, סוריאליזם. הכל סוריאליסטי מסביב. אני מרגישה כמו בסיפור של קפקא, שבו נוצרת מציאות לא הגיונית שיש לה, כאילו, חוקים טבעיים.

התקשורת ממלאת את הרחובות. אני חושבת לעצמי שאילו נשארו בי רגשות, הייתי כועסת עליהם, על זה שהם הופכים את הכאב שלנו לסיפור תקשורתי. אבל עכשיו, בימים האלה, אני מרגישה שכבר אין בי רגשות. מין קהות חושים יורדת עלי, מבצר שנבנה בתוכי. אני מרגישה רגשות מאוד חזקים, אבל כמו מבחוץ, כמו אדם שמכניס את הראש לתוך המים וקולות העולם שבחוץ עולים בתוכו רק כהד.

אני מפסיקה לבכות, חושבת לעצמי שבטח נגמרו הנוזלים בגוף שלי שמיועדים לדמעות. אזל המלאי האנושי, חכי לסבב הבא.

יום ראשון, תשעה באב

נוסעת לקריאת מגילת איכה בישיבה בנווה דקלים. כולם יושבים על הרצפה, האבל נוכח יותר מתמיד. הרב טל קורא בקול סדוק ונרעד. כשהוא מגיע למילים "נחלתנו נהפכה לזרים, בתינו לנוכרים", הקהל גועה בבכי. שנים, שנים שאנחנו קוראים את המילים הללו בבית הכנסת, אבל הפעם הן רלוונטיות יותר מתמיד.

אנחנו לא צריכים להתאמץ להרגיש את החורבן, החורבן פה, בעיניים שלנו, בידיים, במבטי האנשים. במקום אפר, הפה שלנו מתמלא בחול. חורבן הבית, שהיה תמיד מאורע רחוק, הופך לממשי ונוכח.

אני יוצאת, לא מסוגלת להישאר עוד רגע. מסתובבת כמו בימים האחרונים, בלי תכלית. מבתי הכנסת עולים קולות הקריאה השונים, ומעליהם קולות בכי. הלילה שחור מתמיד. רוח קרירה חולפת על פניי. אני נעצרת, עוצמת עיניים, מניחה לה ללטף את פניי, לזרוע בי נחמה.

ליד בית הכנסת המרכזי יושבים מאות אנשים. איש אחד עומד ומחזיק ברמקול, מתאר מה הולך להיות בימים הקרובים. אני מנסה להיות שם קצת, אבל המילים שלו לא מצליחות להגיע עד אלי, ואני לא מבינה מה הוא אומר. יוצאת וממשיכה להסתובב, עד שמספיק מאוחר כדי לחזור למיטה שלי. שוכבת במיטה וקוראת את פרקי החורבן. העיניים שלי חולפות על פני הריסות בית המקדש, אנשים גולים, בכי, פרידות. אני נרדמת והספר מונח לידי. 

בבוקר, תפילה בבית העלמין. כולם באים להתפלל, לזעוק את זעקתם של המתים שהכרנו, שאת הקבר שלהם הולכים לחלל בעוד כמה ימים. אלפים מצטופפים במתחם הקטן, זקנים וילדים, נערות ונערים, ואנחנו, תושבי הגוש. קול שירה אדירה עולה וטעם דמעות, "אנא, אנא בכוח גדולת ימינך, תתיר צרורה".

המשפחות השכולות משתטחות על הקברים, וכולנו צועקים, "אנא ה' הושיעה נא, אנא ה' הושיעה נא". אפילו שם אני לא מצליחה לבכות. חם, כל כך חם, השמש יוקדת מעל הראש, הלשון מתאווה לכמה טיפות מים, והצום עומד מעלינו כענן מחניק.

אני חוזרת הביתה ונזרקת על המיטה, חלשה חלשה חלשה. סופרת דקה לדקה עד שהצום ייגמר.

בסוף הוא נגמר. אני מחכה להקלה הזו, שמגיעה בכל מוצאי תשעה באב, ההקלה שנגמרו שלושת השבועות, שאפשר לשוב ולטייל, לצחוק, לשמוע מוסיקה, ללכת לים, לקנות בגדים חדשים. אבל ההקלה לא מגיעה, המועקה עוד בבטן שלי, והיא תישאר שם, מי יודע עד מתי. בכל שנה אמא שלי מכינה מאפים מיוחדים לשבירת הצום, השנה למי יש כוח לאפות, להתרגש. אנחנו מסיימים את הצום עם כוס מים וביסקוויטים.

יום שני, י' באב

יום קבלת צווי הפינוי. אנחנו יוצאים לצומת גן אור, הולכים ברגל את הכביש שבו נסעתי כתינוקת בת יומיים אל ביתי החדש. מישהו צועק במגפון, "אנחנו לא ניתן להם, אנחנו נחסום את הכניסה", אבל גם הוא וגם כולנו יודעים שזה לא יקרה. לא אנשי דמים אנחנו, ופנינו לא לאלימות. בחדשות מביעים דאגה מאלימות, מהתפרעויות, מפצועים ומהרוגים, ואנחנו מחייכים חיוך מריר וחושבים לעצמנו שזו רק הוכחה עד כמה הם לא מכירים אותנו.

המון אנשים נאסף בצומת, מרחוק כבר רואים אותם. חיילים בווסטים כחולים מתקרבים אלינו כחומה. רב אחד מחזיק ברמקול ונותן שיעור תורה. הכל נראה לי מיותר כרגע ותלוש, בעיקר תלוש. ואולי בעצם הכל מחובר למקום ולזמן, ורק אני זו שתלושה.

אני מאבדת עניין, מאבדת כוח, יושבת על החול ומתבוננת כמו מבחוץ בהמוני השוטרים שמבקיעים דרך אל המושב שלי, אל שדרת העצים שפעם היתה שתילים רכים, ששתלנו בט"ו בשבט בגן עליזה, אל בית הכנסת המתנשא אל מול הים, אל השבילים האהובים ששיחקתי וצחקתי בהם וגדלתי והפכתי להיות מי שאני. הולכים ודופקים על דלת הבית שלי ומביאים את צו הגירוש לאבא שלי, ששערות שיבה רבות צמחו לו בימים האחרונים.

יום שלישי, י"א באב

היום אמא ואבא עוזבים עם אחיי הקטנים, מרים (16), אביתר (11) ושחר (9), ואיתם כל המשפחות, שלא רוצות להיות ברגע הקשה האחרון. אחותי כנרת כבר נשואה, היא לא גרה איתנו בגוש. ורד, שצעירה ממני בשנתיים, החליטה להישאר איתי בבית עד הסוף. אנחנו לא מסוגלות לעזוב רגע אחד לפני שחייבים.

משאית ההובלה מגיעה בבוקר. חיילים ממלאים את הבית, עוזרים להוציא את הציוד אל המשאית. אני כועסת עליהם, נכנעת לקושי של הלב לשמור על אמביוולנטיות כלפיהם, ובוחרת בצד אחד. הצד שלי. אני כועסת גם על אבא שלי, שכל הזמן מציע להם כיבוד.

הבית הולך ומתרוקן משני עשורים של חיים בתוכו. כל הארגזים והרהיטים נערמים על גבי המשאית ומשאירים בית ריק והרוס. אני כבר לא בטוחה מה עדיף - המחנק והתחושה שאין אוויר שהיו לי כשהבית היה על ארגזים, או הריקנות הזאת אחרי שלקחו את הארגזים, הריקנות שהופכת לחלק בלתי נפרד ממני.

המשאית נוסעת, ואנחנו עומדים בחצר הבית ומתבוננים בשתיקה. אמא שלי מוציאה מצלמה, "בואו נצטלם עם הבית", היא מציעה. אנו נעמדים בכניסה ומצטלמים. תמונה ועוד תמונה. יודעים שזה כל מה שיישאר לנו מהמקום האהוב הזה.

הריסות ברחוב שבו התגוררה המשפחה. "מציאות שמתפוררת לנו מול העיניים" // צילום: אלישי מזרחי

כיום, כשאני מסתכלת בתמונות הללו, אני רואה עד כמה הן פתטיות. אנחנו עומדים על רקע הבית, אוחזים בדגל ישראל, העיניים שלנו נפוחות ואדומות מבכי, ואנחנו מחייכים. הלב שלנו שבור, ואנחנו אומרים צ'יז, כאילו אנחנו סתם משפחה נורמלית ביום נורמלי וקיצי.

עוד מעט יעזבו המשפחות הראשונות את המושב. ייצאו מפה בפעם האחרונה, לתמיד. אני הולכת להיפרד מחברה שלי, שלומית, מי יודע איפה נגור אחרי, אם ביחד אם לחוד. העתיד שלנו לוקה בחוסר ודאות. אני מגיעה אליה ואנחנו מתחבקות. מבעד לכאב אנחנו מעלות זיכרונות על שנותינו הראשונות, על הגננת הזאת, על המקרה ההוא. צוחקות וכואבות.

אמא שלה קוראת לה מהרכב שתבוא, ואנחנו שוב מתחבקות. "אני מרגישה שאני הולכת להשתגע", אני אומרת לה. "תשמרי לי מקום באברבנאל", היא אומרת והולכת.

בדרך הביתה פתאום חוזרות לי הדמעות. הלוט מוסר, והרגשות החזקים תוקפים אותי ביתר שאת. והנה גל עצום עולה במעלה הבטן שלי, צורב בגרון ומתפרץ. אני בוכה ובוכה, בכי חזק ובלתי נשלט. בוכה על המקום הזה האהוב, שנכפה עלינו לעזוב, על השקט, על הקהילה החמה שמתפזרת לארבע רוחות, על התמימות שלי שנרמסה, כנראה לנצח.

אני נכנסת אל הבית ככה, כל כך הרבה התאפקנו לא לבכות אחד ליד השני כדי לשמור על חוסן, והנה כל מגדל הקלפים המרשים קורס באחת. כולם נענים לבכי שלי, יוצאים מהחדרים, מתאספים בסלון ובוכים. אפילו אבא ואמא, שמאוד מתאמצים להיות חזקים.

אני מלטפת את אחותי הקטנה וחושבת לעצמי שאני לפחות הגעתי לגיל 21 בתור ילדה, היא איבדה את הילדוּת כבר בגיל 9.

המשפחה מירושלים מתקשרת. אומרים לנו שלא נורא, שטוב שנהיה יותר קרובים, שלא נגור בהתנחלות, ומה זה בסך הכל לעבור דירה. אנחנו אפילו לא מנסים להסביר, איך אפשר להסביר להם שזה לא רק לעבור דירה, זו מציאות שמתפוררת לנו מול העיניים, זו אהבה עמוקה למקום שהופכת לפצע פתוח. כמו בציור "הצעקה" של מונק, אנחנו צועקים מבפנים, ואף אחד לא שומע.

אמא ואבא מסיימים להעמיס על האוטו מזוודות עם ציוד שישמש אותם לימים הקרובים, עד שיקבלו מקום מגורים חדש. הקטנים כבר נכנסים לאוטו. ורד ואני מתחבקות עם אמא ואבא, מבטיחות לשמור על עצמנו. הם מנופפים לנו דרך החלון בדמעות ונוסעים. אנחנו עומדות דקות ארוכות, מתבוננות במכונית שכבר איננה, מתחבקות ובוכות.

פתאום אני נתקפת בדחף בלתי מוסבר וחסר היגיון. אני נכנסת הביתה, ממלאת דלי במים וסבון ומתחילה לשפוך את המים, לקרצף את הרצפות. אחותי מביטה בי בהלם ושואלת מה אני עושה. אני אומרת לה: "שוטפת את הבית, רוצה להצטרף?"

כמו שתי משוגעות אנחנו שופכות מים, מנקות את האמבטיה, משפשפות את סימני גרירת הרהיטים, מנקות ומצחצחות את הבית, שבעוד שלושה ימים יהפוך להריסות. כי בית, כמו אדם, צריך להיות יפה, לפני ששוברים אותו.

יום רביעי, י"ב באב

לא ידעתי שאפשר לבכות כל כך הרבה ולא להפסיק. לא ידעתי שאפשר להרגיש עוצמה כזאת ולא לחדול. אני מרגישה שאני צל של עצמי. צל של צל של צל. הבטן שלי כואבת, הראש כואב, הגב תפוס כל הזמן, הנפש כואבת.

אין לי תיאבון, מתקיימת על תפוח ליום. בלילה מתקשה להירדם, שוכבת על מזרן דקיק ומתכסה בסדין. אחותי ישנה בחדרה על שק שינה, ובקומה למטה נשאר רק המקרר הישן, שמזמזם כל הלילה, ובתוכו אוכל ליומיים הקרובים. אני מרגישה שכל הלחץ שבעולם דחוס לי עכשיו בין הצלעות, מקשה עלי לנשום.

אני רוצה שהכל ייגמר כבר, ייגמר ויישאר מאחוריי. רוצה שהחיילים יבואו כבר וייקחו אותי, לא מסוגלת לשאת עוד רגע מהמתח הזה, שבלע את כל העולם שהיה כאן לפניו. אני מרגישה לבד, כולנו לבד, חשבנו שהעם איתנו וגילינו שלא. הכאב הנוראי הזה שייך רק לחובשי הכיפות הסרוגות, שאר העם אדיש אלינו.

מה עשינו לא נכון שנשארנו כך לבד? במה טעינו? המדינה, ששלחה את ההורים שלי לכאן כזוג צעיר לפני עשרים שנה, מתנכרת אליהם עכשיו. כואב לי עליהם, שבגיל 50 הם צריכים להתחיל הכל מההתחלה.

הם באו לכאן כשהיתה כאן שממה. רק חול וחול, אפילו לא כביש, בקושי עץ אחד. במשך עשרים שנה בנו בתים ומדרכות, שתלו עצים ופרחים והולידו ילדים לתוך היופי הזה, חסכו קצת והרחיבו את הבית, חסכו עוד והרחיבו עוד, מצאו עבודה, התבססו טוב בחייהם, ראו איך השממה הופכת לגן עדן - וברגע אחד עולה שופל על החיים שלהם ומחריב אותם.

הבית נהרס, הקהילה מתפוררת, החלומות נרמסים, העבודה נעלמת. בגיל 50 הם צריכים להתחיל את החיים מחדש. למי יש כוח להתחלה חדשה עכשיו?

הפינוי התחיל בנווה דקלים, בגני טל, במורג, בבדולח. איך אפשר להאמין שהיום בערב הם כבר יהיו זיכרון קלוש? חיים שלמים על האדמה הזו נעלמים ברגע. איך אפשר לעכל שהדבר שהכי ממשי בחיים הופך לאבק? כנראה לא אבין זאת לעולם.

ברחובות מתחילים לדבר על הרגע שבו יגיעו החיילים. מה להגיד, מה לעשות. הרגע האחרון כאן הופך לאמירה, למכתב פרידה מהמקום היפהפה והאהוב, ואילו מילים אנחנו רוצים שיהיו כתובות במכתב הזה?

בגן אור מחליטים להתכנס לתוך בית הכנסת ולא בבתים. לפגוש את החיילים בתוך בית הכנסת, וממנו לעלות לאוטובוס, שייקח אותנו הרחק. אני מייד יודעת שזה לא מתאים לי. אני רוצה להיות בבית ברגעיו האחרונים, לשבת על הרצפה בחדר שלי ולהיזכר בכל הרגעים היפים שהיו לנו כאן. ארוחות הערב האינטימיות מלאות הצחוק, הבריכות שעשינו בחצר, כפות הרגליים הקטנות שלנו, שטופפו על הרצפה והלכו וגדלו עם השנים, אמא חוזרת הביתה עם אחות או אח חדשים, אנחנו יושבים על הרצפה עם דפים וטושים, ואמא קוראת מהמטבח: "ארוחת הצהריים מוכנה, ילדים". כל הרגעים הפשוטים והקטנים של החיים, שנאספו בבית הזה בין הקירות וצפים מולי עכשיו.

אני רוצה להיות כאן כשיגיעו החיילים, ללטף את הילדה שבתוכי ולהיפרד ממנה. היא תישאר כאן, על האדמה הזו, תמשיך לרוץ בחולות, להתגלגל בדיונות, לשחות בתוך הגלים הנשברים על החוף, ואני אמשיך הלאה, מי יודע לאן.

יום רביעי בערב, י"ב באב

כנראה הלילה האחרון שלי בבית היקר הזה. טיול אופניים אחרון, ארוחת ערב אחרונה, צחצוח שיניים אחרון, קריאה שמע אחרונה בבית הזה. מדהים עד כמה בן אדם לא מסוגל לעכל. אני עוברת בחדרים ומלטפת כל פיסת רצפה, כל פיסת תקרה, כל פיסת חלום. מושיטה ידיים ונאחזת במעט שנותר - קיר, מסגרת חלון, נוף שמשקיף אל עצים ובתים. מחר יבואו החיילים, ידפקו בדלת ויכריחו אותי לנטוש את המקום האהוב שהוא כל עולמי כבר עשרים ואחת שנים.

אני מרגישה זקנה. הימים האחרונים ביגרו אותי בשישים שנים, לא יודעת איך אוכל לחזור לחיים הרגילים כשכל עולמי סובב סביב דבר אחד.

מכינה לי כוס קפה אחרונה בבית הזה. פותחת את חלון החדר שלי בקומה השנייה, משתחלת דרכו ויושבת על אדן החלון האהוב, פעם אחרונה ודי. כמה שקט הכל מסביב, הלילה מביא רגיעה מזויפת. מבית הכנסת עולה שירה, בכביש הכניסה נוסע ג'יפ עם אורות צהובים, האוויר נקי ומלוח, ואני שואפת לתוכי את גן אור, לכמה רגעים ולתמיד.

איך נפרדים, בית אהוב, איך נפרדים מכל השקט שאתה, מהילדוּת, מהגלים שגידלו אותי בתוכם, מהדיונות, מכל הצחוק שפיזרנו כאן, איך נפרדים מבית? העיניים שלי צורבות מהדמעות של הימים האחרונים, הלחץ עדיין דחוס בצלעות, אבל לרגע אחד יש שקט. כפות הרגליים היחפות שלי מתנדנדות באוויר, ואני מזמזמת לעצמי חרש את "קול דודי דופק", בניגון חסידי. אז כנראה ככה נפרדים, באהבה אינסופית, בגעגוע שמתחיל כבר עכשיו וכנראה לעולם לא ייגמר, בלב העייף הזה שרק רוצה לישון, לישון ודי.

עכשיו שקט כל כך, ואני מפריחה אל האוויר בועות סבון שמנצנצות בכל צבעי הקשת, מרקדות באוויר ואז מתנפצות, זה כנראה המקום היחיד בעולם שבו אפשר לשמוע את רחש ההתפוצצות שלהן. מחר יהיה כאן כאוס, בלאגן. יבואו אלפי חיילים ושוטרים, יהיו צעקות במגפון, צרחות של נערים, חולצות קרועות, לכלוך, מכות, דחיפות, ואוטובוס אחד שיוציא אותנו מכאן לתמיד. אבל עכשיו אני מבטיחה לעצמי שככה אני אזכור את המקום הזה, את כל השקט הזה, את האוויר המלוח, את הרוח הקרירה שעולה מן הים, את אורות הפנסים באופק. את האדמה הזו היפה שאהבתי, אהבתי כל כך.

יום חמישי, י"ג באב

היום יבואו החיילים, אבל אף אחד לא אומר מתי. עוד חמש דקות? עוד שעה? עשר שעות? אי הידיעה הזאת הורגת אותי. אין לי כוחות, אני רוצה כבר להיות אחרי, רוצה שהם יבואו וייקחו אותי רחוק מהמתח הזה, מהבכי, מהמקום הזה שכבר מזמן לא נראה כמו בית.

מצד שני, אני יודעת שיהיו עוד ימים רבים שבהם אתגעגע לרגעים האלה בבית, ואני רוצה למשוך את הרגע, רק עוד טיפה. בסוף אני יוצאת לסיבוב בחוץ, כמה אפשר לשבת בבית ולספור את הדקות? הולכת בכביש ההיקפי, בין כל השוטרים והחיילים. מדי פעם רואה פרצוף מוכר, אנחנו מהנהנים זה לזה בשקט. עכשיו כל אחד מתמודד לבד.

עוברת ליד הבית של החברה שממנה נפרדתי לפני כמה ימים. על הדשא, בגינה היפה שלהם, מתחת לצל העצים הגדולים, יושבים הרבה שוטרים, אוכלים וצוחקים. הכל נראה לי אירוני עכשיו. הולכת ברחובות המלוכלכים, הרועשים, ההומים, ומנסה למחוק את הרעש ולראות את המקום שאני מכירה. הולכת לאט ונפרדת. שלום גן שעשועים, שלום בית כנסת, שלום מועדון נוער, שלום בתים. שלום גן אור. 

חוזרת הביתה. אחותי ואני מחליטות לחכות בחדר שלי. לשבת על הרצפה, לשיר ולהתפלל עד שהם יבואו. כמה זמן ישבנו שם? כמה זמן בכינו בשקט? כמה זמן שרנו ושמענו איך הבית עונה לנו בהד? מעניין איך מכל התקופה הזאת והזיכרונות החדים, דווקא הרגעים המותחים האלה נותרו מעורפלים.

אחרי זמן שנדמה כמו נצח אנחנו שומעות קולות של רכבים ברחוב. יוצאות למרפסת ורואות איך מאות חיילים בווסטים כחולים צועדים בשורות מסודרות על הכביש, בין בתי השכנים, אל הבית שלנו. הידיים רועדות, הלב הולם חזק. זהו, זה נגמר. הכל נגמר. הם באים.

הדלת נפתחת, ואז צעדים במדרגות. שלוש חיילות נכנסות אל דלת החדר שלי וממלמלות משהו על צו מדינת ישראל. על המדים שלהן מופיע דגל ישראל, ואני תוהה לעצמי, אם הן מדינת ישראל - אז מה אנחנו?

ואנחנו שרות, שרות ובוכות, "טוב להודות לה' ולזמר לשמך עליון, להגיד בבוקר חסדך ואמונתך בלילות". שרות ונפרדות מהבית היקר הזה, מהילדוּת שלנו, מהאדמה שכל כך אהבנו, מהעולם שהכרנו. יורדות במדרגות ובוכות. ביציאה מהבית אנחנו מנשקות את המזוזה ואומרות שלום, בפעם האחרונה.

•  •

האוטובוס הוריד אותנו בבאר שבע. משם לקחנו מונית לירושלים. אני זוכרת את הרגע שבו ירדנו מהמונית ועמדנו בבנייני האומה. מסביבנו קהל רב של אנשים, נדחף, מדבר, צוחק, חי את חייו. ואנחנו עומדות שם, תלושות, נערות ללא בית, עומדות בהלם ומסתכלות על העולם המקביל הזה, שהכל בו זורם כרגיל. האם נחזור פעם לחיות בעולם הזה? נדמה שנעקרנו ממנו לעולם.

לאחר כמה ימים ההורים שלי עוברים לקרוואן בניצן, מתחילים לנסות לבנות את החיים שלהם מחדש. במשך חודש וחצי אני לא באה לשם, מסרבת להכיר במקום הזה, שמתיימר להיות הבית שלי. אני נוודת, מסתובבת בבתים של חברות עם תיק שבו כמה חצאיות, חולצות, פיג'מה ויומן. התיק הוא הבית שלי.

בני המשפחה, השבוע. מימין: אביתר, שמואל, שחר, טל, מרים ומזל // צילום: מאיה באומל בירגר

במשך חודש וחצי אני נודדת, שבוע כאן, שבועיים שם, ההורים של חברותיי מקבלים אותי בחיבוק ובדמעות. בבוקר כולם בעבודה, ואני מסתובבת בבית לא לי, מנסה לקרוא ספר, מניחה אותו מייד, חותכת סלט, לוקחת כמה ביסים ומשאירה על השולחן, בסוף יוצאת למרפסת, נשכבת על כיסא הנדנדה לכל היום. בוהה אבל לא עוצמת עיניים, כי מתחת לעיניים שלי תמונות של חיילים במדים ואש וצעקות, ואני רוצה לבהות, לשכוח, להדחיק, לא לחשוב במילים. 

גם את הים אני מחרימה. הים, שהיה המקום הכי טבעי לי בעולם, שהייתי מבלה בו ארבע־חמש־שש שעות ביום, הפך למקום מודר. במשך שנה אני לא הולכת לים. הגלים, החולות, הצדפים על החוף, מכאיבים מדי. אני מרגישה שאני צריכה לסלק אותו מחיי.

סוף, והתחלה

מאז עברו עשר שנים. עשר שנים מהימים הטרופים האלה, שאני עדיין לא מעכלת. חזרתי ללכת לים, יש מקום חדש שאני קוראת לו "בית". ההורים שלי, שגרו תשע שנים בקרוואן, עברו סוף סוף לבית חדש. הזיכרונות אמנם טריים וחדים, אבל ממרחק השנים קל יותר להתמודד איתם, הזמן נותן רפואה לאט לאט.

מגן אור נשארה לי שקית אחת של חול, שאני מחביאה במגירה הכי פנימית בארון. רק פעם בשנה, ביום השנה להתנתקות, אני מוציאה אותה. פותחת, נוגעת, נזכרת, סוגרת מייד.

ולמה אני כותבת עכשיו, אני שואלת את עצמי. כל כך הרבה עבדתי כדי להדחיק, לסגור את הזיכרונות, לשמור אותם בחדרים נעולים. למה אני מוציאה אותם עכשיו לחופשי? אולי מרחב הזמן מאפשר לאוורר אותם בלי שזה כל כך יכאיב, ואולי אני פשוט רוצה שהעולם יידע שהיה מקום קסום כזה, של חולות וגלים, ושהיו אנשים שמאוד אהבו את המקום הזה. 

•• • • • • •••

•• • • • • •••

•• • • • • •••

טל נוימן היא בעלת תואר ראשון באמנות וסטודנטית לתואר שני לספרות עברית באוניברסיטת בן־גוריון. נשואה ואם לשתיים, גרה בגוש עציון ועובדת כעיתונאית.הוריה, שמואל ומזל חדד, הגיעו ליישוב גן אור מייד עם עלייתו על הקרקע בשנת 83', והתגוררו שם עם ששת ילדיהם עד לפינויו. משם עברו למגורים זמניים ביישוב ניצן, שבו התגוררו תשע שנים. בשנה שעברה נכנסו לבית הקבע ביישוב החדש באר גנים שמצפון לאשקלון, עם משפחות רבות מגן אור ומיישובים אחרים בגוש קטיף.אביה של טל, שמואל (61), הוא אגרונום, עובד משרד החקלאות. אמה מזל (57) עבדה כגננת שנים רבות ופרשה לפנסיה מוקדמת לאחר ההתנתקות. אחותה כנרת (33) עובדת כפסיכולוגית חינוכית, נשואה ואם לארבעה; ורד (29) מתחילה לימודי תרפיה באמנות, נשואה ואם לשלושה, ומתגוררת במצפה רמון; מרים (26) היא אמנית; אביתר (21) הוא מש"ק בתותחנים; ושחר (19) עושה שירות לאומי בירושלים.טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו