תגידו, גם אתם מריחים לאחרונה את הריח המתוק הזה באוויר? כזה שחודר לנחיריים ולריאות, ומציף אותך בגל של מתיקות בלתי נגמרת? בהתחלה חשבתי שזה הריח של תחילת הקיץ, אבל עוד שנייה כבר אוגוסט, ולא נראה שזה הולך לחלוף בקרוב. זה גם לא בושם חזק מדי שמישהו השאיר אחריו במעלית, ואפילו לא קשור לקונדיטוריה שפתחו לנו לאחרונה בסוף הרחוב.
לא לא, אני חושב שאני יודע מאיפה זה מגיע, הניחוח הסכריני הזה. מהפייסבוק, מהטוויטר ומהאינסטגרם, ובקיצור - מכל הרשתות החברתיות, שבזמן האחרון אנשים לא מפסיקים להעלות בהן את הברכות האישיות שלהם לאנשים שהם הכי אוהבים בעולם, וגם לא צריכים אף אחד חוץ מהם - למעט 5,000 העוקבים שלהם ברשת, שחייבים לדעת על זה.
זה מתחיל בהפצצה אווירית של מקאמות מרגשות ומרטיטות לב בנוסח:
"את מכוונת אותי בחיים ממש כמו ווייז
את מבינה באופנה יותר טוב מגייז
את החצי השני שחיפשתי בגוגל
בלעדייך אני כמו חולון בלי שדרות קוגל".
מייד אחר כך, כשאנחנו כבר מרוככים מספיק, ערניים פחות מש"ג שחיסל לבד חבילת דובשניות, מגיע שלב הכתישה הקרקעית - סרטוני הווידאו:
"בואו לראות את הכניסה לחופה/ הצעת הנישואים/ ליל הכלולות של מושמוש וקושקוש! כזה סרטון עוד לא ראיתם! תתכוננו לבכות!"
ואכן, לא משנה כמה תתכונן, כשתיכנס אתה כנראה באמת תבכה. תבכה על חמש הדקות שאבדו לך לבלי שוב בזמן שבהית בזוג הנאהבים הדביק כשהם צונחים יחד ממסוק לתוך עוגת קצפת ענקית, ואז החברים של החתן מצטרפים בטיימינג מושלם לריקוד ספונטני שהם עובדים עליו כבר שנה וחצי. התנועות שלהם אכן מתואמות להפליא, אבל קצת פחות מתואמות עם תנועת היד שלך, שמחפשת את האיקס למעלה כדי לעצור את הסוכרת הווירטואלית.
חלק גדול מהקוראים בטח אומרים לעצמם עכשיו, "נו באמת, אנשים בסך הכל מביעים את הרגשות שלהם, מה רע בזה". ובכן, שום דבר. גם אני בעצמי טיפוס די רגיש: אני אומר לקרובים אלי שאני אוהב אותם לא מעט פעמים בשבוע, אני מכנה את הכלבה שלי בכינויי חיבה ליד אנשים, ובכלל - הייתם צריכים לראות אותי מעביר השבוע אחר צהריים שלם בבכי כשג'וקוביץ' לקח לנדאל את גמר ווימבלדון (לעזאזל איתך, סרבי קר לב, הוא עוד רגע פורש! לא יכולת לתת לו את זה?).
מה שמפריע לי הוא הצורך שהתעורר לאחרונה אצל יותר מדי אנשים ש(חשבתי) שאני מכיר, שכולם יידעו על הרגשות שלהם. וכשאני אומר כולם, אני מתכוון לכל החברים שלהם בפייסבוק - מסבתא רחל ועד ל"גג שמח - שירותי איטום גגות".
הרי אתם מכירים את החברים שמעלים סטטוס ברכה ליום ההולדת של הילד, למרות שהילד כרגע בן שנה והוא לא ממש יודע לקרוא (למעט לקרוא להורים כדי שיחליפו לו). ולמרות זאת ההורה המברך מסביר לזאטוט בחרוזים עד כמה הוא שינה לו את החיים. עובדה - לפני שהוא נולד אבא היה אדם שטחי, שכל מה שהעסיק אותו היה מה חושבים עליו אנשים וכמה לייקים הוא יקבל בפייסבוק, ועכשיו, לעומת זאת... (ואגב, מי שקבע שחרוזים הם דבר חביב - הגיע הזמן להיכנס באבי־אביו).
או, למשל, התמונה של הקינוח שמעלים לרשת בני הזוג שחוגגים במסעדה את יום השנה הראשון שלהם. בזמן שאתה מנסה לחשב במה יש יותר סוכר - בסופלה השוקולד שבתמונה או בסטטוס שהם כתבו זה לזה - אתה פתאום מבין שהם כרגע אחד מול השני. אז הי - אולי תרימו את הראש מהסלולרי ותגידו את הדברים המרגשים שלכם ישירות לאדם היחיד שזה באמת אמור להזיז לו?
• •
שלא תבינו אותי לא נכון, אני מאמין לאנשים שמצלמים את הסרטון או כותבים את הברכה, שהם באמת אוהבים את מי שבשבילו הם העלו את זה לרשת - כלומר, את עצמם. כי את הסרטונים האלה בן אדם עושה בעיקר בשביל עצמו, ובשביל להראות לכל החברים שלו, ולחברים שלהם, ואם ירצה אלוהי ה־Share אז גם לצופים של "הצינור", עד כמה החיים שלו מוצלחים ויפים, עד כמה הבחירות שלו נכונות ועד כמה הוא "חי את החלום".
אז אם תרשו לי, אני רוצה רגע לקלקל את המסיבה (למרות שהיא בטח מצטלמת נהדר באינסטגרם) ולהשתמש בפרפראזה על השיר הישן של סטינג "אם אתם אוהבים מישהו, שחררו אותו". אם אתם אוהבים מישהו, שחררו אותנו. כלומר, אנחנו שמחים בשבילכם והכל, אבל היינו מעדיפים שתשמרו את הרגעים האינטימיים שלכם לעצמכם, ובעיקר - רחוק מאיתנו.
ואם אתם לא מסכימים עם מילה אחת ממה שכתבתי, תזכרו שאני בסך הכל הבעתי את הרגשות שלי. מה רע בזה?
nusshayom@gmail.com(איור: יובל רוביצ'ק)טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו