חטוב וחם

כשחוקרי קולנוע ינתחו את הסרטים של קיץ 2015 בעוד כך וכך שנים, הם לא ידברו על דינוזאורים, על נוקמים או על מיניונים. הם ידברו על נשים, ועל איך הוליווד החלה פתאום לעשות עבורן סרטים. בהתחלה היה לנו את "מקס הזועם: כביש הזעם", סרט אקשן פוסט־אפוקליפטי פמיניסטי שבאופן לא צפוי שם במרכזו את שרליז ת'רון (ולא את טום הארדי). אחר כך הגיעו הקומדיות "פיץ' פרפקט 2" ו"מרגלת" (שבשניהם מככבת אישה שמנה), ובשבוע שעבר נחת על המסכים "מג'יק מייק XXL" - סרט המשך ללהיט החשפנים המפתיע מ־2012, ש־96 אחוזים (!) מקהל רוכשי הכרטיסים שלו בסוף השבוע הראשון לצאתו בארה"ב השתייכו למין היפה.

חשוב להדגיש שהעניין המהפכני כאן הוא לא עצם העובדה שהוליווד החלה לעשות "סרטי בנות" - כי תמיד היו קומדיות רומנטיות, ותמיד היו סרטים תקופתיים עם שמלות, אנחות וכלי חרסינה. העניין המהפכני הוא שהסרטים האלה אומרים ועושים דברים שבקושי נאמרו ונעשו עד עכשיו - בטח ובטח שלא במיינסטרים. קחו את קומדיית הריגול "מרגלת", לדוגמה. אני מודה, הסרט הזה היה פחות מצחיק ממה שרציתי שהוא יהיה - אך באותה נשימה, הוא גם היה הסרט הראשון שראיתי עם הכוכבת העגלגלה מליסה מקארתי שאשכרה התייחס אליה בכבוד; שראה בה בן אדם עם מאוויים, חלומות ורצונות, ולא רק גוף גדול שאפשר לצחוק עליו. התסריטאי־במאי פול פיג ("מסיבת רווקות") איפשר לה לעמוד כתף אל כתף עם יריביה החטובים והיפים יותר, ולהוכיח את ערכה האמיתי. וקשה היה שלא להתרגש לנוכח מסע ההעצמה הנשית האדיר שדמותה עוברת במהלך הסרט. 

תחושות דומות תקפו אותי בעת הצפייה ב"מג'יק מייק XXL" - וכאמור, אלה תחושות חסרות תקדים שמסמלות סוג של שינוי טקטוני. בניגוד ל"מג'יק מייק" הראשון, שהיה קצת איטי וכבד שלא לצורך, ושלא באמת קיים את הבטחתו למעריצות, המטרה היחידה של חבורת החשפנים בסרט החדש היא לכייף. ואתם יודעים מה עושה להם כיף? לגרום לנשים שבאות להופעות שלהם להרגיש טוב עם עצמן. טירוף מוחלט, לא?

ביג מייק

כמו בפעם הקודמת, גם הפעם העוגן הבלתי מעורער של הסרט הוא מייק, המגולם בידי צ'אנינג טייטום. אנו פוגשים אותו שלוש שנים לאחר שפרש מלהקת החשפנים שניהל דאלאס (מתיו מקונוהיי, שהבריז הפעם), ובהחלט אפשר לומר שהחיים שלו בזבל. החברה שלו זרקה אותו. העסק שהקים לא מצליח להתרומם. ובלילות הבודדים, כשהשיר הנכון בוקע פתאום מתוך הרדיו, הוא מתקשה שלא להזיז את האגן ולדמיין שהוא נמצא על הבמה באיזה מועדון לילה אפלולי וגדוש אסטרוגן. 

טלפון מפתיע מאחד מחבריו החשפנים משכנע את מייק לקחת פסק זמן מהשיגרה המבאסת שלו. הוא מצטרף אל להקתו הישנה, שנמצאת בדרך לכנס חשפנים שנתי, כדי לקיים "מופע אחד אחרון". הרי הם אינם הופכים לצעירים יותר, והלייף סטייל של חשפן הוא עסק די שוחק, מסתבר. 

כצפוי, הדרך לכנס מספקת למייק ולחבריו שפע של הזדמנויות לעשות חשבון נפש ולשמח את ליבן של נשות אמריקה. בניגוד למקובל בסרטי road trip מסחריים, המסע מתנהל על מי מנוחות. אין ריבים דרמטיים, אין קונפליקטים, ואין יעד ספציפי שאליו חותרים גיבורינו. לא כסף, לא תהילה ולא כבוד. במקום זאת, הצופים פשוט מבלים קצת זמן עם מייק וחבריו, לומדים להכיר אותם, רואים אותם בפעולה, ועדים להשפעה המחשמלת שיש להם על הבנות שבאות לראות כיצד הם רוקדים ומתפשטים. 

באחת הסצנות הטובות ביותר בסרט, החברים משכנעים את ביק דיק ריצ'י (ג'ו מנגניילו), שמקבל הפעם תפקיד גדול יותר (תרתי משמע), להיכנס לפיצוצייה של תחנת דלק במטרה לגרום לקופאית הדהויה לחייך. בסצנה אחרת, החבורה מגיעה למועדון פרטי שבו הנשים, המכונות "מלכות", נהנות כל אחת בתורה משיר סקסי שנתפר למידותיהן המדויקות. יש עוד סצנה מצוינת (במובן המצחיק־מביך) שבה החבורה מוצאת את עצמה בסלון מלא מילפיות, שמתקשות להאמין שכל הטוב הזה קורה להן. ומובן שהכל מתנקז למופע הגדול והגרנדיוזי של החבר'ה בכנס, שממחיש את השינויים שחלו בהם במהלך הדרך באמצעות הריקוד שכל אחד בוחר לבצע.

ריקוד מושחת

"מג'יק מייק XXL" אולי נשמע משעמם וטריוויאלי, אבל הוא רחוק מלהיות כזה. למרות שלא קורה להם הרבה, כיף לבלות בחברת החשפנים הלוזרים האלה. וכיף להיווכח שהכיף לא בא על חשבונו של אף אחד אחר (כפי שקורה בסרטים כמו "הפמליה" ו"בדרך לחתונה עוצרים בווגאס"). חלק גדול מהקרדיט לכך צריך להיזקף לזכותו של טייטום כמובן, שמתפקד על תקן המבוגר האחראי (ושמפגין צעדי ריקוד משודרגים ומרהיבים, שכבר גרמו לאנשים מסוימים להכריז עליו כעל היורש של ג'ין קלי). אבל הוא לא לבד. גם מנגניילו מפגין חושים קומיים מחודדים (מלבד הסצנה בתחנת הדלק, הוא גם מוצא את עצמו מככב בגירסה טרגית ומשעשעת מאוד של סינדרלה). ואילו ג'יידה פינקט סמית', מצידה, שמגלמת את בעלת המועדון הפרטי (שבו כל הנשים מכונות "מלכות"), מוכיחה שכשהיא רוצה, היא יכולה להיות הרבה יותר מאשתו של וויל סמית'. חבל שהיא לא עושה את זה לעיתים יותר קרובות.

ג'יידה פינקט סמית'. הרבה יותר מאשתו של וויל סמית'

סטיבן סודרברג אמנם לא ביים הפעם - הרי הוא הכריז על פרישה לפני זמן מה, והעוזר הוותיק שלו, גרגורי ג'ייקובס, ממלא כאן את מקומו - אך הנוכחות שלו כצלם וכעורך, יחד עם הופעת האורח המענגת והחושנית של אנדי מקדואל, כוכבת סרטו הראשון, "סקס, שקרים ווידיאוטייפ", בהחלט מעניקות את התחושה כי מדובר בסרט שלו. יחד עם זאת, בניגוד לרבים מסרטיו של סודרברג, האווירה כאן משוחררת, חסרת יומרות ואופטימית מאוד. על אף עתידם הלא ברור של גיבורינו, הם שמחים בחלקם. ואף על פי שהסרט מסתיים ב־4 ביולי, לאף אחד מהם לא ממש אכפת שהחלום האמריקני ככל הנראה יישאר בלתי ממומש עבורם. העיקר שהם גרמו למעריצות שלהן לחייך. איזה סרט קיץ משונה.

מג'יק מייק XXL, במאי: גרגורי ג'ייקובס. ארה"ב 2015

 yishai.kiczales@gmail.comטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו