שאט כושר

בלילה, כשחזרתי הביתה אחרי ההופעה, עמד מחוץ לבניין הסמוך אמבולנס מהבהב. התקרבתי בחשש, למרות שידעתי שמדובר כנראה בשכן המבוגר - זה שפגש אותי בגינה וסיפר לי שפעם עמדה כאן מפקדה של הבריטים, ולא נראה לי שהוא קרא את זה בוויקיפדיה. הייתי כל כך משוכנע שזה הוא, שלגמרי קפאתי במקום כשדלת האינטרקום נפתחה ועל האלונקה שיצאה מהלובי שכב אחד השכנים הצעירים, מלווה בשני פרמדיקים.

למחרת בבוקר, כששאלתי את השכנה שתמיד יודעת הכל (חוץ מאת השעות המותרות לקריוקי, אבל זה כבר עניין לטור אחר), התברר שהוא עבר התקף לב בלילה אבל יצא מזה הודות לערנות של אשתו, שזיהתה בזמן את הסימפטומים ומיהרה לחייג למד"א. מכיוון שאשתי לצערי נרדמת בערך עשר שעות לפניי (מבחינתה, "שש עם עודד בן־עמי" זו תוכנית לייט נייט), הבנתי שהסיכויים שלי לשרוד תלויים בעיקר בי. ובכלל, הגיע הזמן לשינוי.

שלא תבינו אותי לא נכון - באמת שאני לא מהמזניחים. אני מתאמן מדי פעם בחדר כושר (מתמחה בעיקר בתרגיל המפרך "שיחות עם המדריך"), עושה קצת הליכות בים (מהחוף למלתחות, שאלוהים יודע מי החליט למקם אותן דווקא באמצע החול), ובאופן כללי גם אוכל די בסדר. ועדיין, מרגיש לי שאמצע העשור הרביעי לחיי הוא בדיוק הזמן לעשות את קפיצת המדרגה (או המעלית) ולהפוך לאדם בריא באמת.

• • •

אז התקשרתי לרן. לכל אחד יש רן משלו - החבר הבריא: הוא אוכל נכון, מתאמן הרבה, נראה צעיר מגילו, ובאופן כללי אני שונא אותו, כך שלא היה דבר טבעי יותר מלפנות אליו לעזרה.

"ברור שאתה מרגיש עייף, אחי", הוא אמר לי בנחמדות אופיינית ומעצבנת. "גוף זה כמו מכונית. כשלא מפעילים אותו מספיק, הוא מתנוון. שמע, בשבת אני עושה רכיבה קצרה עם החבר'ה שלי מהיחידה, בוא תצטרף אלינו, תיכנס לעניינים, אתה תראה שלא תרצה להפסיק!"

רציתי להגיד לו שכבר קבעתי על האש עם החברים שלי מהיחידה (אני מתכוון ליחידה לטיפול נמרץ, שרוב החברים שלי כנראה יגיעו אליה מתישהו), אבל החלטתי להקשיב לגוף שלי - או של רן - ולתת צ'אנס.

עכשיו הייתי צריך רק לקנות אופניים. זאת אומרת, קיימת כמובן האפשרות לשאול אופניים מחבר, שבטח רכב עליהם פעמיים בעצמו לפני שחזר לפעילות השבת הבריאה המכונה "יקיצה טבעית". אבל בספורט, ממש כמו בחתונה, אין כמו הוצאה כספית כדי להרגיש מחויב. חוץ מזה, כמה כבר עולים אופניים?

"3,000 שקל?!" צרחתי על המוכר בחנות. "אתה רוצה שאני אקנה אופניים ב־3,000 שקל?! אין סיכוי. מה רע באלו?" הצבעתי על זוג אחר.

"זה התלת־אופן 'הלו קיטי' של הבת שלי", השיב המוכר, כאילו יש משהו לא בסדר בבחירה שלי.

לבסוף התפשרתי על דגם במחיר סביר יחסית, ואפילו צירפתי קסדה - למרות שאולי אין סיבה מיוחדת להגן על הראש שלי אם הוא זה שקיבל את ההחלטה לשרוף את יום המנוחה השבועי על פעילות גופנית. בדרך הביתה עצרתי לשווארמה (בכל זאת, צריך לאגור אנרגיות לפני פעילות גופנית), והלכתי לנוח.

בשבת בשש בבוקר כבר הייתי ברכב, מקווה שלא קשרתי טוב מספיק את האופניים לגג. על הכביש היתה תערובת משונה של קשישים בדרכם להתעמלות בוקר וצעירים שחזרו ממסיבת טבע. קיוויתי ששני הצדדים לקחו את הכדורים שלהם בזמן, ונסעתי למקום המפגש.

הפגישה עם החבר'ה של רן התחילה ברגל שמאל, אבל לא באשמתי. אולי, אם הוא היה טורח להכין אותי לזה שהם יגיעו לרכיבה כשכולם בטייץ, לא הייתי מתחיל את ההיכרות בינינו במשפט: "סליחה בנות, אולי ראיתן פה חבורת רוכבי אופניים?"

למזלי הם חשבו שזאת בדיחה, ואיפשרו לי ליהנות מהספק. זה, אגב, הדבר היחיד שנהניתי ממנו באותו בוקר.

רן פרש את המפות ותיאר את המסלול. "נראה לך שאתה מסוגל לעמוד בזה?" הוא שאל אותי. השבתי שכן, בהנחה שאנחנו מתכננים לעבור את המסלול בתוך המפה המצוירת ולא בעולם האמיתי.

עוד לפני שמישהו צחק כבר התחלנו לדווש. חצי השעה הראשונה דווקא עברה בכיף: החבר'ה ניהלו שיחה על המצב הכלכלי ביוון, ולאות הזדהות, מערכת הנשימה שלי הכריזה על עצמה כחדלת פירעון. רן הבחין במצוקה שלי וניסה לעודד אותי: "יאללה, עוד קצת מאמץ ואנחנו במודיעין!" הוא שאג, ואני תהיתי אם המשפט הזה אי פעם עודד מישהו.

בכל זאת הצלחתי להמשיך להתקדם, בעיקר בזכות הנוף, שאני חייב להודות שהיה באמת מרהיב: שדות בגוונים אחרונים של ירוק שעוד לא הצהיב, שמיים כחולים, עננים לבנים ונקודות שחורות. לאן שלא הסתכלתי ראיתי המון נקודות שחורות.

כשפקחתי את העיניים, שוכב לצד האופניים שלי, רן עמד מעלי עם כל החבר'ה. תוך כדי ערפול שמעתי אותם יורים אחד על השני הוראות בקצב מסחרר: "תרימו לו את הרגליים! שישתה מים! תנו לו חטיף אנרגיה!". אבל משום מה, אף אחד מהם לא צעק את הפקודה המתבקשת: "תזמינו לו מונית".

הכנסתי את היד לכיס המכנסיים והוצאתי את המפתחות. "מה זה?" שאל רן. "זה המפתחות של האוטו שלי", השבתי. "כשאתם מסיימים את הסיבוב שלכם, תביאו לי אותו לפה. אני בינתיים אחכה לכם במזנון של תחנת הדלק ממול".

רן עוד ניסה לשכנע אותי לא לוותר, והסביר לי שזה קורה לכולם ברכיבה הראשונה ואני רק צריך להתאושש כמה דקות. אבל לי היו תוכניות אחרות. "גוף זה כמו מכונית", אמרתי לו. "לפעמים הוא צריך לעצור בצד ולהזמין גרר".