מזון למחשבה

"לעיתים נדירות חושב האדם ביתר רצינות על משהו מאשר חושב הוא על ארוחתו", אמר פעם סמואל ג'ונסון, וג'ורג' ברנרד שו חיזק אותו באומרו, "אין אהבה עמוקה יותר מאהבת המזון". הסרט הדוקו־אקטיביסטי "אשפה - פשוט תאכלו את זה" חוקר את תופעת השלכת המזון בעולם המערבי. יוצרי הסרט בדקו את שורשיה ההיסטוריים של המגיפה, אספו מחקרים והציגו נתונים, והפכו את התיאוריה למעשה באמצעות ניסוי שבמסגרתו ניזונו בני זוג קנדים במשך חצי שנה על מזון שאחרים השליכו. הם היו שבעים מאוד ואפילו עלו במשקל, תודה ששאלתם. המסקנה העולה מהסרט ברורה וחד־משמעית, השאלה היא אם הסרט ייפול על האוזניים הסלבריטאיות הנכונות, ויעורר הדים כפי שקרה לשדות מוקשים (שזכו ליום מודעות בינלאומי) ולטבעונות. 

רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק

היוצר גרנט בולדווין - אין קשר משפחתי ככל הידוע לי לשבט בולדווין - לקח על עצמו משימה מסריחה: לבדוק כמה מזון זורקים בני אדם ומה ההשלכות של המעשים הללו. הדבר הראשון שבולט בסרטו הוא גילי מרואייניו. המומחים והנסיינים של בולדווין הם אנשים צעירים, המגרדים את גיל 35 מלמטה. הפער הבין־דורי מתבטא בסיפור של אחת הדמויות, על הסבא שלחם במלחמת העולם ה־2 ולאחריה עבר לצריכה מושכלת של מזון, כולל שימוש רב־פעמי בתיונים. דור ההורים דחה את המודל, וחרת על דגלו קפיטליזם חריף. הדור השלישי חוזר אחורה, לווינטג', למיחזור ולצריכה ביקורתית ומושכלת. בולדווין מספר דרך הדור הצעיר את סיפורו של המזון שמושלך (הנתון עומד על 50-40 אחוז), ומה קרה במקביל לארוחות לאורך ההיסטוריה (רמז: גדלו, גדלו עוד קצת, ואז יצאו מפרופורציות). "אם האוכל נגמר בתום הארוחה, אתה כמארח מרגיש שנכשלת", הסביר מומחה את האבסורד, והוכיח שרובנו עסוקים בשופוני אחד גדול על חשבון כדור הארץ. 

לב הסרט הוא הניסוי בשיטת "לאכול בגדול" שעורכים על עצמם שני נסיינים. במשך שישה חודשים גרנט וג'ני מתקיימים ממזון שהושלך ממרכולים, משווקים וממסעדות. הניסוי עובר את השלבים המוכרים, ובהם יציאה נרגשת למסע, משבר ראשון עם דלדול אספקת המזון (או: החיים בלי שמן וללא סוכר), חזרה לשיגרת הניסוי (איסוף מזון מפחי זבל, גרנט נחשד כקבצן אבל מעלה שלל רב), אופוריה של הצלחה (מציאת עוגיות! חומוס! יוגורטים! הררי שוקולד!), סיכום ומסקנות. בשום שלב של הניסוי בני הזוג לא רעבו, ובדיקות רפואיות לא נערכו להם משום שלא היה בהן צורך. המטרה של האקט האקטיביסטי היתה להוכיח כי אפשר להתקיים ברווחה רבה, רק ממזון שאין לו שימוש - בגלל צורתו החיצונית, בגלל שאחרים מאסו בו - גרנט וג'ני הוכיחו על בשרם שזה לא רק אפשרי, זה אפילו משמין.

באמצעות צילומי ביוטי של פירות וירקות ולוק אמנותי מסוגנן, בולדווין חושף את הצופים לעולם תת־קרקעי של הרגלי אכילה. מתברר, למשל, שאנשים אוהבים את החצילים והקישואים שלהם מושלמים, ומחפשים פרפקציוניזם גם בירק. משום כך עוברים מדי יום טונות בננות, אפרסקים, חצילים וקישואים השמדה, אחרי שלא נמצא להם דורש המסכים לשלם בעבורם. בולדווין עורך חקירה יסודית ומקיפה, אך מצליח לא לייבש את צופיו לרגע. הנתונים נמסרים כבדרך אגב ולא מופיעים בצורת טבלאות וגרפים. ההשלכות של זריקת מזון - זיהום סביבתי, בזבוז אנרגיה, בזבוז המים המשווע - מובילות למסקנה שדרוש שינוי יסודי. ועכשיו, האם קים קרדישאן שומעת?

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו