ברוך ונעמי בלום עמדו על הגבעה, בגדי הצמר שהביאו מרומניה בערו על גופם, ריבונו של עולם, חודש דצמבר 1882 ואיזה חום. הוא גירד בזקנו, ממלמל תפילות אהבה לארץ הקוידש, היא שמרה שלא תברח אף טיפת בכי, מחזיקה את העיניים על הים הנשקף מרחוק. כמה קל לחבב את ציון מאירופה, כמה יפה הים מזכרון יעקב, עושה חשק להצמיח כנפיים ולעוף חזרה לרומניה. אבל הבלומים לא עזבו את המושבה. מתוך הזיעה, המחלות והבוץ הם למדו לעבוד את האדמה, ולא נטשו אותה גם אחרי שהברון רוטשילד הפסיק את הקצבאות והעביר את החסות על המושבה ליק"א, אז הרבה מהחברים שלהם עזבו לארה"ב, אוסטרליה ומצרים. נעמי וברוך הולידו ילדים וב-1906 בנו את האורווה, או אולי היתה זו רפת, שבה פתחו לפני שישה חודשים דנית ומאיה אזולאי, אמא ובת, את מסעדת "אדמה". כשעומדים מחוץ למסעדה, בין בתי האבן על גבעת זמארין, אפשר להרגיש את הנוכחות שלהם, את החיים שהיו פעם ברחוב הראשון של זכרון יעקב, ולראות את אותו הים הטוב שהביא מתנות לדייגים של פורדיס השכנה. בטח גם גברת בלום הצליחה, מדי פעם, להניח ידיה על איזה לוקוס או אינטיאס גדול ושמן. בישלה אותם כמו דגי האגמים שהכירה במטבח של אמא, ואולי, עם הזמן, הכניסה כמה מתכונים שלמדה מהמקומיים. עכשיו, ברחוב שהיה שלה, במטבח של "אדמה", זהו אודי אסרף, שף צעיר שגדל על מטבח מרוקני, ומבשל מנות מהדגה שמביאים לו דייגי פורדיס וג'סר א-זרקא. מרק פירות ים ופרנו פתח את משתה הצהריים שלנו ב"אדמה". מרק מחוספס וטוב עם נוכחות מלאה של עגבניות, עשבי תבלין קצוצים גס וכוכבי אניס שהדגישו את מתקתקות הפרנו. בתוך כל אלה שחו שרימפס וקלמארי מצוינים. זה שנים שהדייגים מפזרים על השרימפס מין אבקה שתשמר אותם, עידוד כימי קטן שמונע מהם את ההשחרה ומאריך את חיי המדף שלהם. אני חושדת באבקה הזו שהיא לוקחת משהו מהטעם של השרימפס. באלה שאכלתי ב"אדמה" היה משהו מהטעם הזה שאבד, נדמה לי שזה היה משלוח שרימפס בלי אבקה. השרימפס היו מצוינים במרק, וגם כשהגיעו אחריו עם קוביות דלעת ברוטב עדין של שמנת. זו מנה שכל אחד מהמשתתפים בה נהדר: הדלעת, הסרטנים, הרוטב. דווקא החיבור ביניהם לא זהר. יש פעמים שבהן מטבח מוציא שידוכים שמחמיאים לכל אחד מהמשתתפים. במנה הזו, לטעמי, זה לא קרה. כל אחד נתן סולו יפה, אבל יחד הם לא השכילו לשיר במקהלה. המנה הבאה התחברה לה יחדיו ועוד איך. קלמארי צרוב בחמאת עגבניות, טימין, בצל סגול ויין לבן, שייצרו הרבה רוטב עם מליחות ברורה שנספגת נהדר בלחם הלבן שמוגש לשולחן. לחם מאופק בטעמים שלו, שמזכיר במשהו את הלחמים של צפון איטליה. בתפריט כתוב סביצ'ה היום עם פרי. בצהרי רביעי הוא היה של מוסר ים, והפרי שאיתו הוא הוגש היה מנגו. אסרף בונה את הסביצ'ה בשכבות, לגובה. ארוגולה עם טיפת נענע, שכבה של מנגו ומעל הכל פרוסת הדג. שמן שומשום ולימון הם התיבול המצוין של הקונסטרוקציה. הטעם טעים - היחס, אני חושבת, צריך להשתנות. קצת יותר דג וקצת פחות פרי. בכמות המנגו ובאופן שבו נבנתה המנה, הולך לאיבוד מוסר מצוין, ואיתו טובעים בטעם הפרי עלים ירוקים שמתובלים בחוכמה. באילו שמחה וידענות ניגשת מאיה אזולאי אל היין ואל המבקשים לשתות אותו. היא בתחילת שנות ה-20 שלה והיא נמצאת במקום שעושה אותה מאושרת. תפריט היין שבנתה מורכב, בעיקר, מהיקבים באזור זכרון. על אותה גבעת זמארין ייסד הברון את היקב שלו, לימד את המזרח אירופאים, שלא הבינו מה הוא רוצה מהם, איך לעשות יין. "כן, כן", מתעורר אצלי בראש ברוך בלום. "הצרפתים האלה חשבו שאנחנו כלומניקים. באו אלינו מלמעלה, בילבלו את המוח עם גפנים ויין. ברומניה מה כבר שתינו? צויקה בשביל להתחמם-!". הצעתי לו ביס אבל נעמי צרחה עליו שזה טריפה ושלא יעז. אנחנו שותים שרדונה של יקב "סומק". הענבים והיקב מאדמת המושבה. הוא לא שרדונה גדול אבל יש בו חיות, ובארוחה הזו הוא בול במקום, מזמין לשתות ממנו עוד ועוד, ועוד כוסית אחת ודי. הניוקי של אסרף כמו עננים בפה. הרבה תפוחי אדמה ומעט קמח, וברוטב יין ברוט מבעבע, שרימפס כי לא הגיעו מולים, נגיעה של שמנת, מתקתקות של סרטנים, בושם של עלי טרגון ופרחי כרובית שמביאים נגיסות פריכות. פרחים שלא השתלבו לנו בטעם אז עקפנו אותם עם המזלג. זו מנה מתחנפת. מסוג הטעמים שקל לפה לאהוב. טעם קרמי מתקתק, נימוח בפה, רגוע, לא מחפש בעיות. כשנרגעה השמש עברנו לחצר מוקפת גינה שבה עשבי תבלין צומחים מלאי בריאות. שם, איפה שרואים את מפעל הלבנים הישן, אכלנו אוסובוקו טלה בדבש והל על מצע חיטה. כמו פולקע גדול ומלכותי קרב אלינו הנתח, והיה משהו מגרה בעצם המזדקרת מתוך מארז של בשר שחום, שקוע בתלולית של חיטה מבריקה ממיצי הבשר שניגרו עליה. זו מנה מבוצעת כהלכה, שאין לה במה להתבייש, אלא שאת כל האיכויות שלה מכסה מתיקות, גונבת את כולה. מתוק הבשר, מתוקה החיטה, ושמעתי אותם מתחננים לקצת פחות סוכר. "את נודניקית", לחשה לי נעמי בלום במבטא רומני כבד. "את יודעת כמה מר היה פה לפני 120 שנה? תני לו. מה יש? הוא מביא מתוק למושבה".
