"אני לא משקר יותר"

אבי לוי לא שוכח את היום שבו הוציא מהמטבח שלו מנה לא מבושלת, כמעט נאה. זה קרה ב"המוציא", מסעדת הפועלים הירושלמית שלו בפאתי שוק מחנה יהודה. "הכנתי סיר ענק של ממולאים, שהיה אמור לשבת כל הלילה על פתילייה. בניתי את הסיר שעות. סידרתי הכל בפנים כמו חיילים. קישואים, עלי גפן, בצל, כרוב, גמבה. תיבלתי יפה, והעברתי לחום של הפתילייה. רק מה, בדיעבד התברר ששכחתי להדליק את האש. 

"למחרת בבוקר אנשים מגיעים למסעדה, מתחילים להזמין ממולאים. מבסוטים. אני זוכר את זה ממש כמו בסרט: המנות יוצאות החוצה, ופתאום המלצרים חוזרים ואומרים שיותר ויותר לקוחות מתלוננים. אני יוצא בחיוך ואומר: 'הלו, אני בעצמי הכנתי', ואז מישהו עונה לי: 'זה בכלל לא עשוי'.

"נהייתי לבן. אני חוזר למטבח, ומה אני רואה? שבאמת הסיר ישב לילה שלם על כלום. האורז בכלל לא התבשל. אתה יודע מה זה בשבילי, הפרפקציוניסט הגדול במטבח? לא ידעתי איפה לקבור את עצמי.

"ביקשתי מכולם סליחה. רוב האנשים הגיבו בצחוק, הבינו שאני בסך הכל בן אדם, וזה יכול לקרות לכל אחד. מזל שאייל שני וחיים כהן לא היו שם לראות את זה, למרות שאני בטוח שלכל שף יש לפחות פדיחה גדולה אחת ברזומה".

כמעט ארבע שנים אחרי הריאליטי המכונן ההוא, החיים של אבי לוי (39) עסיסיים כמו רולדת הסינטה במילוי כבדי עוף ושקדי עגל, המנה האלמותית שהביאה לו את הזכייה בגמר העונה השנייה של "מאסטר שף". נקי מסמים, בעל משפחה, אהוד על עוברי אורח ברחוב, נוהג ברכב יוקרתי - לוי מחייך אל השמיים ומרגיש שמפזרים אליו משם אבקת סוכר. בשבוע הבא הוא ינחת היישר בלב הפועם של תל אביב, עם מסעדה חדשה בשם "צ'יריפוֹם", שתציע אוכל צפון־אפריקני וישראלי "כשר ושמח", כהגדרתו.

יותר ממיליון שקלים השקיעו לוי ואיש הנדל"ן שלמה כהן במסעדה החדשה בפינת אחד העם ויבנה, השלישית שהוא פותח אחרי "המוציא" בת השלוש ו"בית הכוון" במתחם התחנה בבירה, שממנה פרש לאחרונה לטובת המיזם התל־אביבי. "זה הבייבי הכי מאתגר שלי עד היום", הוא מתוודה.

מאיפה השם?

"צ'יריפוֹם היה שם החיבה של אח של סבא שלי. היתה לו בסטה של תפוחים בשוק באלג'יר. כשרצה למשוך אליו לקוחות מהרחוב, היה זורק עליהם תפוח. אני רוצה אווירה משוחררת כזאת במסעדה, עם טעם ביתי, אווירה כיפית ושירות מלא נשמה. יהיה לנו גם חלון שיפנה לרחוב ויציע טייק אוויי למעוניינים".

כבשה ירושלמית נוחתת בכלוב האריות של תל אביב. לא הימור מסוכן?

"קודם כל, מרוב בורוּת, לא ידעתי בכלל שאחד העם זה בלב תל אביב. במבנה הזה פעלה בעבר קונדיטוריה, ולקחתי אותו כי האנרגיה שלו מצאה חן בעיניי. דוגרי, אני בכלל לא מכיר את מדינת תל אביב. אני ניזון רק מהשמועות. ברור לי שזה מגרש אחר לגמרי מאשר ירושלים. אבל אני לא הירושלמי שבא לכבוש את תל אביב. אני לא עד כדי כך מתוחכם, וזה גם לא מעניין אותי. לא מחפש לאיים על מעמד של מישהו. אין אצלי תחרות עם שום שף. אני מתרכז בעבודה שלי, ומבחינתי שכולם ייהנו כמוני מאותו גשם.

"אני גם יודע לספוג. לאורך השנים היו לא מעט אנשים שניסו להקטין אותי. משפטים כמו 'מי הוא בכלל, הוא לא שף, רק טבח, בא מהטלוויזיה'. אני מניח שהיו גם שפים שאמרו את זה בחדרי חדרים. לכולם אני עונה, נכון, אני לא שף עם דיפלומה, אבל אני חולה על המטבח. ואני רק לומד עוד ועוד".

יש הצדקה לכל כך הרבה מסעדות היום?

"מי שטוב, עובד. מי שלא - נסגר. הכי פשוט".

בתל אביב נסגרות מסעדות בלי סוף.

"אני יודע, אבל אני לא מפחד. אני לא עושה אוכל שיהיה מעניין רק לתקופה קצרה. לא מחפש להיות שיחת היום. אני לא איש של גימיקים".

בניגוד לאייל שני, למשל?

"דווקא המזנונים של אייל הם לא גימיק בעיניי. הם מאוד יציבים ועובדים יפה. צריך להחמיא לו על הרעיונות שלו. אם הוא הצליח ללמד את הפאריסאים לאכול טארט טאטן בפיתה - הוא גאון. אני מצדיע לו".

אתה לא תתפלסף כמוהו על עגבניות? 

"אני לא אגיד שיש אצלי 'קציצות חומוס בבלילה מושרית', אלא פשוט שיש פלאפל. מצד שני, אייל הוא כמוני, מעדיף מינימליזם באוכל. לא אוהב יותר מדי מרכיבים, כולל בתיבול".

התייעצת איתו לפני ההחלטה על "צ'יריפום"?

"לא. גם לא עם חיים כהן, למרות שאני נמצא עם שניהם בקשר חברי מדי פעם. אני לא משתייך לשום ברנז'ה של שפים, וגם לא פעיל בסצנת הציוצים והבלוגים, רק מעלה מתכונים לעמוד האישי שלי בפייסבוק. יש לי יותר מ־100 אלף עוקבים".

מי החברים הכי טובים שלך בתחום?

"השפים שגב משה, אביב משה, אבי ביטון והשף־קונדיטור דודו אוטמזגין".

בשלנים עם תדמית "עממית".

"בעיניי, פלצנות היא לא חלק מהחוויה הקולינרית. זה מתאים אולי לקידום מכירות וליחצנות, לא מעבר לכך. מבחינתי, כמה שיותר פשוט - זה המתכון המנצח. אוכל צנוע ועירום, עם טעם של בית מזרחי מסורתי".

מי השפים שאתה מחזיק מהם בישראל?

"אני מת על שגב משה. הוא גם בן אדם וגם מקצוען. עושה דברים מדהימים. חיים כהן הוא שף גדול שאפשר ללמוד ממנו. יונתן רושפלד מקסים, אני מת עליו. אסף גרניט מ'מחניודה' מצוין, וגם אייל, כמובן. ויש את שלום קדוש, האבא של כל השפים מירושלים. אני מפחד לשכוח מישהו".

למי אתה פחות מתחבר?

"לא תשמע ממני מילה רעה על מישהו. אני מאוד אוהב לפרגן ורוצה להאמין שכולם טובים. גם מי שינסה לפגוע בי".

ינסו, תהיה בטוח.

"אז מה? אם אפתח בוקר אחד עיתון ואקרא ששף מסוים אמר עלי, 'מי זה אבי לוי שיבוא לפתוח לנו מסעדות', אני אענה לו במשפט אחד, 'אני אוהב אותך ומעריך את הביקורת שלך'. זה ימיס אותו. הוא יכעס על עצמו שדיבר לא יפה.

"אבי לוי של פעם היה נכנס באם־אמא של מי שהיה מנסה לפגוע בו. אבי לוי החדש כבר לא עושה סצנות, אלא נותן לאלוהים לטפל בעניין. מהניסיון שלי אני יודע לאיזה דד־אנד דברים כאלה עלולים להגיע, ואני לא יכול להרשות לעצמי להיכנס למגרש של מריבות ולכלוכים".

לוי לא מדחיק אפילו לרגע את 18 שנות התמכרותו הקשה לסמים ("חוץ מקריסטל מת' דחפתי לגוף הכל"), הסעיף בקורות החיים שסייע לו בטלוויזיה ושסיפר עליו בהרחבה בכל הזדמנות. הוא יודע לפרט בדיוק מעורר השתאות את פרק הזמן שחלף מאז גמילתו מ"המחלה": "אני נקי מאז 16 בנובמבר 2009, זה היום שבו ביקשתי לראשונה עזרה". 

הוא מיישם באדיקות את "תוכנית 12 הצעדים" להחלמה מהתמכרות של "נרקומנים אנונימיים", מקפיד על קשר יומיומי עם "ספונסר" אישי, שמייעץ לו בהתמודדות עם הגמילה, משתתף במפגשי קבוצות תמיכה למכורים לשעבר, מעביר הרצאות לחניכים, לבני נוער ולכל מי שרק מעוניין לשמוע, ואפילו מנקה בהתנדבות, אחת לשבוע, את החדר שבו נערך המפגש בירושלים. "גם אם אדם אחד יקרא את הראיון הזה והמסר יחלחל אליו ויציל אותו, אני אהיה בעננים", הוא אומר.

•   •   •

את כל הבקרים שלו, מייד עם ההשכמה בשש, פותח לוי בטקס קבוע: מניח תפילין, מתפלל שחרית ("לא בקטע של חזרה בתשובה") ומוסיף תפילה אישית שחיבר בעצמו, ושאותה הוא רושם מדי יום בכתב יד מסולסל במחברת שורות פשוטה.

"אני מבקש מאלוהים, 'תן לי הכוונה משמיים לעשות את הפעולות הנכונות להחלמתי ולהצלחתי, לחיות במקום כן, אמיתי, עם ביטחון, קח ממני את פגמיי ואת חסרונותיי'. אני לא מבקש מרצדסים ולא מיליון שקלים בלוטו. רק תמיכה וליווי מלמעלה. אני מספר לאלוהים כמה אני אסיר תודה לו על הכל. לא עוזב את הבית בלי הטקס הזה.

"אני זוכר תמיד שבאתי מהמיץ של הזבל. הייתי בתחתית, זרוק על הרצפה. אבל למדתי ללכת זקוף. עשיתי איקס על הדרך העקומה. אני לא משקר יותר, מדבר בכנות, טוב למשפחה, משלם חשבונות, רגיש לילדים שלי. עושה הכל בצורה ישרה. אפשר לסמוך עלי. ברגע שעשיתי את המהפך הזה, ברוך השם קיבלתי המון דברים נפלאים".

המטבח הוא הסם החדש שלך?

"לא. היום אין לי התמכרות. אני כבר לא אובססיבי לשום דבר. כשאני מגיע בבוקר למסעדה שלי, אני מחייך. אני מת על העבודה, אוהב לחתוך, לקצוץ, להזיע. זאת בשבילי בריאות נפשית. יש המון רגעי נפילות רגשיות. בלי סוף. אבל היום יש לי כלים להתמודד עם זה. אני כבר לא במקום של להתפתות לקחת משהו, חס וחלילה. אני ממש לא שם".

בגלל ההיסטוריה שלך, אתה צריך להשתדל יותר כדי להוכיח את עצמך?

"לא. אני כבר לא בקטע של לרַצות אף אחד. אני יודע שאני טבח טוב, ושיש לי עוד דרך ארוכה לפניי. אני בעניין של לימוד ושל ריצה למרחקים ארוכים".

מה חשבת על ההידרדרות לסם של השף ירון שלו ממסעדת "טוטו"?

"התבאסתי מאוד לשמוע את זה. ניסיתי להתקשר אליו, אבל לא הצלחתי לתפוס אותו. רציתי להגיד לו שאני אוהב אותו, ושאני מבין בדיוק איפה הוא נמצא. מי כמוני לדעת את זה. אני רוצה שהוא יידע שאשמח תמיד לעזור לו, בכל מה שהוא רק ירצה. שמחתי שהוא חזר לעצמו".

בכלל יש היום ריבוי של שפים עם סיפורי משבר.

"שף הוא בסך הכל בן אדם. אני מעריץ את מי שמסוגלים להיות חשופים. במלוא הענווה, גם לי היתה תרומה למגמה הזאת. כנוּת היא תכונה מחברת. רק מה, אני לא חושב שנכון להשתמש בזה כמקדם מכירות. שום שף לא רוצה שיבואו למסעדה שלו מתוך רחמים". 

הקריירה שלך התחילה מסיפור קורע לב.

"שמע, אחרי הזכייה ב'מאסטר שף' הציעו לי לפתוח מסעדה של 200 מקומות, משהו גרנדיוזי בחצר פיינגולד בירושלים. עיסקה מצוינת עם כסף טוב. סירבתי. אתה יודע למה? כי הרגשתי שזה ניסיון לגלוש על הקטע שלי. זה היה שקוף מדי, הרגיש לי לא נכון.

"אני מאמין שמה שחשוב בשורה התחתונה זה הטעם של האוכל. זה מה שיקבע בסופו של דבר אם אתה שווה. לא הייתי מצליח כל כך הרבה זמן אם הייתי נשאר רק 'סיפור'. הייתי רץ מקסימום שנה, ואז נכבה ומתאדה. היום הלקוחות באים אלי בזכות הסגנון והטעמים, לא בזכות התוכנית מלפני ארבע שנים.

"נכון, זאת היתה מקפצה גדולה בנקודה משמעותית מאוד בחיים שלי. אבל כמו ש'מאסטר שף' היתה טובה לי, היא היתה גם מסוכנת. הפרסום היה יכול לפעול גם לרעתי. אני שמח שלא התבלבלתי ושידעתי לשמור את הרגליים על הקרקע. לא להתפתות להיות סופרסטאר. כי אני לא".

•   •   •

הוא גר בדירת ארבעה חדרים שכורה בשכונת ארנונה היוקרתית בבירה ("6,000 שקל, מציאה"), עם רעייתו אילנית (39), שעובדת במכירות של חברת אביזרי אמבט, וארבעת ילדיהם: אדיר (12), אוֹרי (4), אילַיי (3) ואֵלה בת החודשיים.

במקביל ללידת בתו, נפרד לוי משותפו העסקי יהב רימון ("קפה רימון"), שעימו החזיק במסעדות "המוציא" ו"בית הכוון", שנפתחה לפני שנה. "זאת היתה פרידה חלקה וחברית באופן נדיר", הוא אומר, "חילקנו בינינו את הרכוש המשותף. העזיבה של 'בית הכוון' היתה מאוד קשה לי, הרגשתי כאילו לא השלמתי משהו שהתחלתי. היו לי כמה ימים מאוד לא קלים מבחינה רגשית. הייתי מותש. לשמחתי זה נגמר בחיבוק. שלחתי ליהב פרחים הביתה".

למה בעצם עזבת?

"הרגשתי שיהיה לי קשה להשתלט על שלושה מקומות ביחד. הרגשתי שללכת על תל אביב ולהישאר עם 'המוציא' יהיה יותר נכון עסקית".

אתה איש עסקים?

"לא, אבל יש לי מערכת ניהולית מסודרת שעובדת חלק, ובזמן האחרון אני נכנס יותר לעניינים, למרות שלא לכל מה שקשור לספקים ולחשבונות. ברגע ששף מתחיל להתעסק בכספים הקטנים, זה מכשול".

רפי כהן נפל ככה ב"רפאל".

"אני לא יודע בדיוק מה קרה שם, אבל אצלי יש מנגנון של בדיקה מתמדת בנושאים הכספיים. טפו טפו, אני לא רואה דרמה שעלולה להתפתח בגלל שאני מנותק. אני כל הזמן עם היד על הדופק". 

עם המשפחה. "כבר לא אובססיבי לשום דבר"

השבוע היה טרוד בהסתגלות למטבח המתהווה של "צ'יריפום" ובהטמעת נוהלי העבודה בקרב אנשי הצוות החדשים. הוא הסתובב בין תנורי הצ'יפסר, הטאבון והפלנצ'ה, הצביע על מיקומי פס הסלטים הקרים והתוספות החמות, ומישש בחיבה את סירי האמייל הקטנים, שהביא בקונטיינרים במיוחד מרומניה ומספרד. על הקיר תלה את התמונה של צ'יריפום - כחייל בצבא אלג'יריה בשנות השלושים.

עושים היום כסף ממסעדנות?

"עושים, אבל לא מתעשרים. אתה צריך להיות בעל מסעדה בגודל מפלצתי שמלאה כל היום והלילה כדי להתעשר. אין הרבה מסעדות כאלה. בעסקי מסעדנות יש 18-10 אחוזי רווח, זה הכל. מי שמספר שהוא מרוויח יותר - קשה לי להאמין לו. היום הולכות ופוחתות המסעדות שבהן צריך משכנתא כדי לממן את הארוחה, כי אנשים פשוט הפסיקו להיות פראיירים. כבר לא ישלמו הון על צלחת בגודל של שולחן עם איזה פרח באמצע. הישראלים רוצים Value for Money, אוכל שיהיה משביע, טעים ובתמחור שפוי. היתה תקופה שהמילים 'גורמה', 'פיוז'ן' ו'מולקולרי' תפסו כמו אש, ואנשים אכלו את זה. זוג היה יוצא לארוחת ערב ומשלם 1,200 שקל על ארבע מנות. היום כבר כמעט אין את זה".

מאיר אדוני עדיין לוקח ב"כתית" יותר מ־400 שקלים לאדם בארוחת טעימות.

"לבריאות לו, מכל הלב, ושיבושם לכל מי שמוכן לשלם. הולכים אליו? אז שאפו לו. הקהל למחירים כאלה מאוד מצומצם. ב'צ'יריפום' אני לא אקח יותר מ־42 שקל לפיתה עבודת יד עם אנטרקוט. חריימה של שקדי טלה וצ'יפס עמבה לא יעבור את ה־60 שקל. אין לי לב לגבות מחירים מטורפים, הרי אני יודע כמה כל דבר עולה. אני מרגיש שלקחת 500 שקל על ארוחה זה לא מגיע לי ולא מגיע ללקוח".

איך אתה מסביר את הנהירה ההמונית של צעירים לתחום הקולינרי?

"זה תחום מרתק שיש בו הכל: רגש, יצרים, אמנות, זיכרונות מהבית. זה משהו שבא מהקישקעס. תחום מאוד תובעני, מתסכל לפעמים, שמושך אליו הרבה אנשים שיש להם טוויסט בראש".

לפחות אין אצלנו "שפים מהגיהינום" בסגנון גורדון רמזי.

"נכון. אולי רושפלד מצטייר ככה, למרות שהוא לגמרי לא כזה. יש לו נשמה של ציפור.

"אני לא אשתולל במטבח ולא תראה אותי זורק בצעקות מנה שטבח מבוהל עשה. אומרים שהתנהגות כזאת היא דווקא סימן לחוסר ביטחון של השף". 

נדמה שרוב המסעדות היום הפכו לשטנץ נטול ייחוד. אותו תפריט עם "כבדי עוף ביין מרסלה".

"מסכים איתך, ואני נגד מנות מועתקות. אני רוצה שלכל מנה ייכנס הדנ"א של השף. תעשה משהו עם הרוטב, תשנה משהו, תהיה יצירתי. הרי מתכונים יש היום ברשת כמו מים. השאלה היא איך אתה מביא את המנה בקטע האישי שלך. זה עניין של יד ושל מינונים".

ממך העתיקו פעם מנה?

"כן, אבל אני לא רוצה לדבר על זה. מסעדה גדולה בתל אביב מציעה מנה ראשונה שלי. מי שיודע יודע. בוא נסתפק בזה שזאת גאווה בשבילי ששף אחר לקח ממני".

לוי, בן למשפחה יוצאת אלג'יר, גדל במושבה הגרמנית בירושלים ולמד מלונאות בתיכון בית חינוך בעיר. בהמשך התמחה במטבחים של מלונות היאט, קינג דיוויד ולרום. בצבא שירת כטבח בבסיס שריון בבקעה ("הייתי לוקח לוף ועושה ממנו קבב עם פטרוזיליה, בצל, שום ופלפלים חריפים, החיילים השתגעו על זה"). אחר כך באה מנהרת הסמים האפלה, שבסופה המתינה לו היד של "מאסטר שף", ששלפה אותו אל מרכז הקונצנזוס הלאומי, עם מעמד שהוביל לבחירתו כפרזנטור של חומוס צבר. על פי ההערכות, הוא קיבל תמורת שיתוף הפעולה עם חברת הסלטים כמה מאות אלפי שקלים.

אומרים ששף שמפרסם חברת מזון מוכר את נשמתו ואת שמו.

"אני לא רואה בזה מכירה של השם שלי לשטן. להפך, זה אתגר בקנה מידה היסטורי. שיניתי בצבר מתכונים שהיו בשימוש מיליון שנים. החלפתי קו שלם. מהבחינה הזאת, לא השף מזנה את עצמו לכיוון החברה המסחרית, אלא התאגיד זז לכיוונו של השף. המוצרים לצרכן נהיים יותר מקוריים ויותר מקצועיים בזכות השפים".

•   •   •

המסעדה החדשה שלו מתווספת לגל של יוצאי ריאליטי שמשתלבים בענף. דליה אלחדף מהעונה השלישית של "מאסטר שף" פותחת מקום שמוקדש לאוכל רחוב לטיני, ואבירם חיוקה, פליט "משחקי השף", נכנס לנעליים הגדולות שהותיר לוי ב"בית הכוון". "מי שיכול למנף את ההופעה שלו בטלוויזיה - זה מבורך בעיניי", מגיב לוי. "רייטינג יכול לקדם אותך רק עד שלב מסוים, אבל אחר כך הוא לא מחזיק מים, וצריך לדעת להמשיך את זה הלאה. אני חושב שהיום אני כבר הרבה מעבר ל'ההוא מהתוכנית'".

אתה צופה בריאליטי אוכל?

"כשיש לי זמן. אני עוקב אחרי 'מאסטר שף'. לשגב משה יש תוכנית מדהימה בערוץ 2, 'מסעדת הפועלים'. את אהרוני אני פחות רואה, אבל גם הוא מצוין".

היית רוצה תוכנית משלך?

"מאוד. אולי תוכנית לאימהות שרוצות להכין לילדים את הדברים הכי פשוטים בעולם. יקראו לזה 'בית של אוכל עם אבי לוי'. תוכנית של למידה מבראשית. ממש מהבייסיקס. אף אחד לא באמת מכין בבית טרטר בפטריות כמהין, אבל קציצות בשר עם אורז מכינים ועוד איך. אולי אכנס לאנשים הביתה ואבשל איתם מדברים שיש להם במזווה".

תלמד איך להכין פתיתים?

"אל תצחק. אני חושב שחצי מהישראלים מכינים פתיתים לא נכון. מה הם עושים? לוקחים את הפתיתים, מטגנים אותם בקצת שמן ואז מוסיפים מים ומרתיחים, כמו אורז. זאת טעות. צריך להתייחס לפתיתים כמו לפסטה: קודם מרתיחים, מסננים ושוטפים. את הרוטב מכינים בנפרד, עם בצל מטוגן ותבלינים, ורק בסוף מחברים הכל. זה יוצא יפה ואחיד, לא כמו שרואים בהמון בתים, גוש דביק שדוקרים במזלג כדי שיתפרק".

מה דעתך על הרמה של ביקורת האוכל בישראל? כל אלמוני באינטרנט הופך למבקר. 

"אני מכבד את כולם. כתבו עלי המון ביקורות, חלקן הקטן לא היו טובות. מבקר אחד הגיע ל'בית הכוון' במוצאי שבת וכתב שהמנות לא היו טעימות מספיק, כי הפתיחה היתה חפוזה מדי והשירות היה לא נעים. קראתי את זה והחלטתי לא לפתוח יותר במוצ"ש. פשוט חשבתי שיש צדק בדבריו". 

לפני חודש וחצי הוזמן להפיק ארוחה חגיגית בשגרירות ישראל בקרואטיה, במסגרת "שבוע אוכל ישראלי" שנערך בבירה זגרב. הוא מילא את כרסם של הדיפלומטים האורחים בסלט "זעלוּק" עשוי מחציל בלאדי, בפילה דג ברוטב "שרמוֹלָה" פיקנטי, בסיגר שקדי עגל ושפונדרה ובתאנים ישראליות ממולאות בבשר טלה ואגוזים. בשנה שעברה הרים ארוחה דומה לאורחי שגרירות ישראל באיטליה.  

"היית צריך לראות איך השתגעו על האוכל הישראלי. הקרואטים לא ידעו בכלל שנענע נכנסת לאוכל. כוסברה הם לא מכירים, אז הביאו לי ארגז במיוחד מווינה. היתה התנפלות על הבופה. בסיום האנשים קמו ומחאו כפיים. בשגרירות אמרו שלא זכור להם דבר כזה. אמרתי להם בצחוק שזאת הוכחה שאין אפרטהייד בישראל, כי כל הצבעים נמצאים על הצלחת.

"הייתי ממליץ לקובעי המדיניות לשגר כמה שיותר שפים ישראלים לרחבי העולם. לא ייאמן איזה כבוד אנחנו מקבלים בחוץ. מבחינתי זאת ממש שליחות. אין חרם על מנה ישראלית טרייה וטעימה".

אתה חולם לפתוח מסעדה בעולם? 

"בינתיים אני נשאר בישראל. מתישהו, בטווח הרחוק, ארצה מקום בספרד. מתאים לאנרגיה שלי".

yaakovl@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו