"נו, מה נראה לך כפרה? בלונדינית לבלונדינית זאבה, זה הרי ידוע", אומר לי בטון ידעני בנג'מין, מעצב השיער על סט הצילומים, בעת שהוא מסדר את שיערן של סנדרה רינגלר ושלי גפני, מלאכה שהוא מיומן בה כבר שנים ארוכות, ונדמה שהוא יכול לעשות אותה בעיניים עצומות. "במקרה של סנדרה ושל שלי יש אחוות נשים בלונדיניות, יפות וחזקות, קשר שהוא אמיתי וטהור, וזה משהו שאני לא באמת מכיר בתעשייה, ותאמיני לי, כפרה, אני מכיר את התעשייה. אני מאחל לעצמי חברות כנה וטובה ומפרגנת כזו, ואני יודע שלאנשים קשה להכיל את כל מה שהן מביאות איתן. גם ככה כל אחת מהן לחוד היא כזאת וואו, אז הביחד הוא בכלל היסטרי, ולאנשים קשה להכיל את כל הטוב וכל הבלונד הזה".
שלי גפני היא דוגמנית שעובדת מגיל 14, מאז זכתה בתואר "נערת השנה". היא החלה לעבוד בפאריס ובניו יורק, תלמידת תיכון שנוסעת אל מעבר לים בחופשות וכובשת שערים וקמפיינים לרוב. קריירת הדוגמנות שלה נמשכת עד היום. "היא מקצוענית אמיתית", מעיד עליה עדו לביא הצלם, "מבינה מייד מה רוצים ממנה ומגישה את האטיטיוד המתבקש, והיא בעיקר עם הרגליים על הקרקע".
גפני היא הפרזנטורית של אופנת "אריסטו שמט", אבל עיקר פרנסתה בא לה מהיותה מאפרת בעלת שם ומהרצאות שהיא מעבירה בתחום האיפור. כישרונה התגלה עוד בניו יורק, כשהיתה זו שאיפרה את הדוגמניות על סט הצילומים בתקופה שדוגמניות היו מאפרות את עצמן.
לפני 14 שנה, סנדרה רינגלר הביאה לקידמת הבמה את מקצוע הסטיילינג. יש הטוענים שהיא הגדירה אותו, גרמה לאנשים לגלגל על הלשון את המילים "סטייליסט" ו"מהמם" כשהיתה אחראית על ההלבשה בתוכנית המיתולוגית "המהפך". מאז הגישה פינות אופנה בכל ערוצי הטלוויזיה, והיום היא מנחה את תוכנית הלייף סטייל "מילון היופי", עולה על במות בכל רחבי הארץ ומסבירה איך להתלבש נכון ומה צריך שיהיה בכל מלתחה, עושה סטיילינג אישי ללקוחות פרטיים, ובקרוב תתחיל לצאת למסעות שופינג חובקי עולם.
אי אפשר להתעלם מהכימיה ביניהן, שנושאת בנבכי המולקולות שלה עבר משותף של ביחד ברגעים שמחים ושמחים פחות, הווה אינטנסיבי שמתועד היטב בחשבונות האינסטגרם עתירי העוקבים שלהן ועתיד שברור להן שעוד יהיה. החלום הכי גדול של סנדרה הוא להזדקן עם שלי ובצמוד אליה, לגור בשכנות במתחם כזה שיכיל את כל המשפחה המורחבת והחתנים והכלות והנכדים שעוד יבואו. "אנחנו הרבה יותר מחברות", אומרת רינגלר בקולה הצרוד, שהפך להיות סימן ההיכר שלה, "אנחנו אחיות. שלי היא האחות שאף פעם לא היתה לי, וגם הבעלים שלנו הפכו להיות חברים הכי טובים".
סנדרה כבר בת 44, שלי תחגוג 44 בספטמבר. אל תשאלו אותן איך הן מרגישות עם הגיל הזה, כי הן ממש לא מרגישות עם הגיל הזה - מבחינתן הוא חסר כל אחיזה במציאות שלהן. לא מבינות מה להן ולעשור החמישי, שאליו נכנסו בקול תרועה רמה בחגיגות שנמשכו שנה שלמה.
הן גדלו באותה שכונה צפון תל־אביבית ולמדו באותה שכבה מכיתה א', רואות זו את זו בהפסקה, יושבות זו לצד זו בטקסים. אבל רק בגיל שבו נפרצים גבולות הכיתה והתמהיל החברתי מתגבש לו מחדש, הן נפגשו במסיבת יום הולדת, התחילו לדבר, וקבעו ללכת למחרת לבריכה.
"נסענו באוטובוס לקנטרי קלאב בגלילות, ומרוב שהיה לנו כיף נשארנו שם עד מאוחר בערב ולא שמנו לב שכבר אין אוטובוסים ואין לנו איך לחזור הביתה", מספרת רינגלר. "טלפונים ניידים לא היו אז, ולהזעיק את ההורים לא היתה אופציה. אז התחלנו ללכת ברגל לכיוון שכונת נווה אביבים, ככה, בצידי דרך חיפה, שתי ילדות צעירות שמדברות זו עם זו ללא הפסקה. היינו בנות 12 כשהפכנו להיות soul mates (נשמות תאומות), ומאותו לילה לא עזבנו אחת את השנייה".
שלי: "סנדרה היתה לידי בימים הכי קשים שלי, כשהתייתמתי מאמי בגיל 17 בגלל מחלת הסרטן. אמא שלה, לינדה, אמרה לי אז שהיא תמיד תהיה שם בשבילי. לא במקום אמא שלי, אבל בשביל לתמוך. לא מזמן היא חגגה יום הולדת 70 והיינו שם כולנו, ובירכתי אותה והודיתי לה על כל השנים שהיתה לי כאמא".
אבל רק בשנה האחרונה החלו רינגלר וגפני לשתף פעולה באופן מוצהר, ויצרו שעה וחצי של הרצאה בשם "טוטאל לוק", המחברת בין עולמות התוכן שלהן, המסקרנים נשים רבות.
"בזמנו עשינו ביחד את 'המהפך', וכנראה לחיים יש דינמיקה משלהם", אומרת רינגלר. "אנחנו עובדות במקצועות משיקים ומשלימים, חיות את אותו עולם בדיוק. מתייעצות כל הזמן בעניינים האלה, שלי מאפרת אותי לאירועים, אני עושה לה סטיילינג לצילומים ועל הדרך קונה לה פריטים יפים שאני מוצאת במהלך השיטוטים בין המעצבים השונים. עכשיו היא גילתה את שמלות הטוניקה. אני חייבת להביא לה אחת כזו, כי היא לובשת כל הזמן מכנסיים.
"במהלך השנים עלו כל הזמן רעיונות לשיתופי פעולה, אבל הנה, דווקא עכשיו זה סוף סוף קורה. אנחנו ביחד על הבמה, מאחדות כוחות, נוסעות ברחבי הארץ, נהנות מכל רגע. נשים יוצאות שמחות אחרי ההרצאה שלנו, והזכות הזו לשמח אותן, לגרום להן להרגיש יותר טוב עם עצמן, היא זכות גדולה בעינינו".
אבל למרות כל הביחד שלהן, זו הפעם הראשונה זה שלושים שנה שהן מתיישבות לראיון משותף. הסיבה היא עלייתן על במת ה"ביוטי סיטי" של סופר־פארם בשבוע הבא (30 ביוני עד 3 ביולי) למופע משותף, שבמהלכו יזמינו נשים מהקהל ויערכו להן "מיני מהפך" מאחורי הקלעים; שלי תאפר וסנדרה תלביש.
"אני עפה מהמפגשים האלה עם נשים, מה זאת אומרת?" סנדרה מחייכת. "המפגשים האלה ממלאים אותי, משמחים אותי. אני מרגישה שנתתי לאישה שמולי כלים להיראות טוב יותר, להרגיש טוב יותר עם עצמה, והטוב הזה שהיא תרגיש יוקרן על כל הסביבה שלה, כולם ייצאו מורווחים ממנו.
"אנשים יכולים להיות ציניים עד מחר, להתייחס לכל עניין ההופעה החיצונית כמשהו שטחי וחסר ערך, אבל אני רואה איך העבודה שלי משנה חיים. וזאת האש שמניעה אותי: לגרום לנשים להיראות טוב, לחגוג את איך שהן נראות. ההשקעה הזו, של זמן, של מחשבה, של הבנת מבנה הגוף שלך - היא השקעה מתגמלת מאין כמותה".
ארון כהלכתו זקוק לחשבון בנק ראוי, לא?
שתיהן מזדקפות באחת. הן רגילות למשוואת הכסף וארון הבגדים, מכירות את כל המצקצקות שטוענות שהן נראות כמו שהן נראות כי ככה נראות נשים בצפון החדש וצפונה ממנו.
"הכל מתחיל בראש, ממש לא בארנק", מתעקשת רינגלר. "הדבר האחרון שאני שואלת נשים שאני עושה להן סטיילינג אישי הוא מה התקציב שלהן. זאת השאלה האחרונה שמעניינת אותי. מעניינים אותי נתוני האישה, הצרכים שלה, מה יש לה בארון ואיך אפשר לשלב בין כל הפריטים. זה מדהים איך אפשר לשדרג את ההופעה עוד לפני שהוצאנו שקל אחד בקניות. ועם כל רשתות האופנה שקיימות היום בישראל, לא חייבים להוציא הון על ביגוד.
"חמותי המהממת ג'ולי, אמא של שגב, היא האורים והתומים שלי בעניין הזה. היא מלכת המציאות, קונה פריטים בלא יותר מ־50 שקל בשווקים, ותמיד היא צבעונית ואסתטית ומאובזרת ונראית מדהים. לא צריך מיליון דולר כדי להיראות מיליון דולר".
שלי: "את יודעת למה היא נראית מיליון דולר? כי היא שמחה, ומחייכת, ונדיבה לסובבים אותה. אנחנו אומרות בהרצאה שלנו שהחיוך הוא האקססורי הכי חשוב שאישה צריכה לעטות על עצמה. והוא בחינם.
"כשאני בוחרת איפור, אני מעדיפה את החברות שמציעות מוצרים זולים וטובים. אני אוהבת להחליף איפור מדי פעם, וממש לא צריך לקנות יקר. צריך מודעות אסתטית, להבין אילו פריטים חייבים להיות לך במגירת האיפור ולהבין איך נכון לך להתאפר".
סנדרה: "פעם, כשהיה לי יום פנוי, הייתי רצה לים. היום, כשיש לי יום פנוי, אני הולכת לקוסמטיקאית, ואז לציפורניים, ואז להתעמל כי חייבים להתעמל, ואז להשתזף כי אנחנו אוהבות להיות שזופות, וחוזר חלילה. אבל שלרגע לא ייצא שאני מתלוננת. תגידי, אפשר לשים חמסה גדולה מעל הכותרת של הכתבה?"
עבור גפני, העלייה על הבמה בשבוע הבא היא עוד ניצחון קטן על פחד הקהל שאיתו התמודדה שנים ועל חוסר הביטחון שמלווה אותה מאז היתה ילדה, שמגיע בדיסהרמוניה גמורה לדמותה הזוהרת.
"אם מישהו היה אומר לי לפני עשרים שנה שאני אעלה על במות וארצה בפני אנשים, הייתי מגחכת. אמנם הייתי דוגמנית הרבה שנים, אבל לא דוגמנית מסלול, רק הצטלמתי. בפעם היחידה שהשתתפתי בתצוגת אופנה נתפסו לי אצבעות הרגליים מרוב לחץ ודידיתי על המסלול כמו ברווזה".
איפה נולד פחד הקהל הזה?
"בחוסר הערכה עצמית, שדאגו לטפח לי בבית הספר במשך שנים", היא אומרת ואז משתתקת לרגע, כאילו החשיפה קשה לה, וסנדרה נחלצת לעזרתה: "זו לא בושה, תגידי. תספרי איך חוסר הביטחון הזה הגיע מהעובדה שאת דיסלקטית, ושנים על גבי שנים לא הבינו אותך בבית הספר".
פניה היפות של גפני, אלה שקרוב לוודאי מקיימות את סימטריית אידיאל היופי על פי הגדרתו, מתכרכמות, ופתאום יוצאת ממנה אמת שכבושה בפנים. "שנים סבלתי מהמורים בבתי הספר, הם אימללו אותי. בתקופה ההיא לא היתה מודעות לקשיים האלה, לא כמו היום, שיש אבחונים והקלות, ומסתכלים על הילד כמכלול של חוזקות ולא רק איזה תלמיד הוא.
"ובכל זאת, כשאתה ילד, כל המהות שלך היא להיות תלמיד. וכשאתה תלמיד לא טוב, כשאתה לא מוצלח במהות העיקרית שלך, איפה יהיה לך ביטחון עצמי? הכל התמוטט לי. היו לי שנים על גבי שנים של ביטחון מעורער. העניין של היופי בכלל לא היה אישיו.
"אנשים חושבים שאני נכנסת למקום ומרגישה מייד הכי נוח עם עצמי, כי אני זוהרת ויפה. להפך. רק בזכות בעלי, שתמך בי מאז שפגש אותי וממש האמין בי, השתחררתי מהפחדים והצבתי לעצמי כל הזמן יעדים חדשים. עד היום אני מסרבת לפניות רבות מהטלוויזיה, מחשש לאי הצלחה. מעדיפה לא להתמודד".
אנחנו יושבות בבית קפה בשכונת תל ברוך היוקרתית, שם מתגוררת גפני עם בעלה, איש העסקים אופק קאירי (47), ושלושת בניהם - בן (17), יהלי (13) ואוריין (8). רינגלר מתגוררת ברמת השרון עם בעלה, השף שגב משה (42), וגם להם שלושה בנים - ליאו (9), דניאל (6) וליבי (שנתיים וחצי).
"שלי ידעה מאז ומתמיד שהיא רוצה קודם כל להיות אמא", אומרת סנדרה, "כאילו נולדה עם היצר הזה טבוע בה בילט אין. בגיל 16 היא כבר הכריזה שהיא מוכנה להיות אמא. היא הראשונה מבין כל החברות שלנו שילדה, בגיל 26, ולי זה לקח זמן. היה שלב שהיא ממש דאגה לי, והסתכלה עלי במבט של 'נו, מה יהיה איתך? קדימה, לקחת את עצמך בידיים!'
"בדרך גם עברתי גירושים מבעלי הראשון, וכבר איבדתי אמון באהבה ואיבדתי אמון במוסד הנישואים, וחשבתי שאם אהפוך להיות אמא החיים ייעצרו לי. ואז שגב הגיע ונולדו הבנים, ויחד איתם נולדה האמא שאני, והיום אני מבינה מה המשמעות של לחיות חיים מלאים ושלמים, ובעיקר מה מקומם של העיקר והטפל".
סנדרה ושגב. "כבר איבדתי אמון באהבה"
אפילו את הפנטזיה על בת עם שיער זהוב גולש, לבושה בבגד גוף ורוד וחצאית טול, הן נאלצו לזנוח ביחד. שלי ניסתה בכל מאודה להיכנס להריון רביעי בגיל 40, "אבל לא הצלחתי ושיחררתי. פשוט שיחררתי. אני מודה על מה שיש ונהנית מחבורת הגברים שמקיפה אותי. בעזרת השם, יהיו לי כלות ונכדות".
רינגלר מספרת שפרצה בבכי כשרופא הנשים הודיע לה בהריון הראשון שהיא נושאת ברחמה בן. "היה ברור לי שיהיו לי בנות, כי מה אני כבר יודעת לעשות עם בנים? תני לי שמלות, קוקיות, פרפרים, זה מה שאני מכירה. לא הצלחתי לשלוט בדמעות שירדו ממני. אבל מהשנייה שליאו נולד זו היתה אהבה ממבט ראשון, ואז דניאל הגיע, ושני בנים הרגיש לי שלם ונכון. ההריון של ליבי היה הפתעה גמורה לי ולשגב, אחרי שרופאת הנשים שלי כבר המליצה לי לא ללדת יותר. ואז כבר היה ברור לי שייוולד עוד בן".
"כנראה שאלוהים נותן לנו..." מתחילה שלי, וסנדרה משלימה: "את מה שאנחנו יכולות להכיל". ככה הן לאורך כל הראיון, אחת מתחילה משפט, והאחרת מסיימת אותו. פעמים רבות הן עונות את אותה תשובה באותו רגע בדיוק. מביטות זו על זו בחיוך ובעיניים יוקדות, ואפילו ירוק עיניהן מסונכרן באורח מעורר השתאות. הן מוחמאות כשלעיתים מתבלבלים ביניהן.
"אנחנו מנהלות מערכת זוגית לכל דבר", מסבירה רינגלר את הסימביוזה הפוטוגנית. לא היה יום אחד מאז אותו בילוי בקנטרי שלא אהבתי את שלי. אני אוהבת אותה כל הזמן, והסיכום הוא שאם יש דברים שעומדים בינינו - לא שומרים בבטן. אני באמת באמת לא זוכרת אם כעסתי עליה פעם. גם לי וגם לה יש כישרון מדהים לשכוח את הדברים הלא טובים, לשכוח ולסלוח.
"אנחנו משקיעות בזוגיות הזאת ומתחזקות אותה. משקיעות בה כמו שאנחנו משקיעות בבעל שלנו, בילדים, בקריירה. מפנות זמן, נפגשות, מבלות, לוקחות אבל גם נותנות. בבית של אמא שלי יש מזוודה שלמה עם מכתבים ששלחנו אחת לשנייה בתקופה ששלי גרה בפאריס. תקופת נטולת ווטסאפ, פייסבוק, סקייפ. כל יום היינו כותבות אחת לשנייה מכתבים שהיו מגיעים בדיליי, אבל זה לא שינה את הכמיהה לחלוק כל רגש.
"שגב הוא אהבת חיי והוא השותף שלי לחיים, איתו עשיתי משפחה, אבל שלי היא מקום המבטחים, אי בטוח ומוגן, המלאך השומר. אני סומכת על דעתה, על חוכמת החיים שלה, זה לא רק לשמוח או לבכות איתה, זה לסמוך במאה אחוז על מה שהיא אומרת ולקבל אותו. זה יכול להישמע סכריני ודביק, אני אפילו חוששת מזה. אבל זאת האמת שבינינו".
בשנה האחרונה משמשת רינגלר המלבישה האישית של רעיית ראש הממשלה, שרה נתניהו. "שגב מבשל בבית ראש הממשלה עוד מהקדנציה של אולמרט, וכך נפגשתי איתה. מהרגע הראשון היה בינינו חיבור מיוחד, כאילו אנחנו מכירות משכבר הימים. אנחנו מסתכלות אחת לשנייה בעיניים ומרגישות אחיות.
"החיים שלה כאשת ראש הממשלה הם לא רגילים. כשאני מגיעה אליה עם סטנד מלא בבגדים שהוכנו מראש בהתאם לאירועים השונים שבלו"ז, אנחנו בוחרות את הבגדים ביחד כמו שתי חברות טובות שיוצאות לקניות בקניון. מודדות, צוחקות, נהנות. זו סיטואציה מאוד מאוד קרובה ואינטימית. היא בן אדם פתוח וקשוב והיא מתמסרת אלי ונותנת בי אמון מלא, בלי הגבלות או קווים אדומים של 'את זה אני לובשת ואת זה לא'.
"הגעתי לשם בהתחלה כי זה המקצוע שלי וזה מה שאני יודעת לעשות, ואנחנו חיים בעידן שזה הכי לגיטימי בעולם לשכור שירותי ייעוץ בתחומים שהם לא תחומי החוזק שלך. זאת העבודה שלי, אני משדרגת לאנשים את המלתחה ואת המראה, ושלי עושה להם סדר במגירת האיפור. אבל לא תיארתי לעצמי שהקשר בינינו יתפתח למשהו כל כך עמוק ומשמעותי".
שלי ואופק. הכי רצתה להיות אמא
השתיים מעדכנות בקביעות את חשבונות האינסטגרם שלהן, מודעות לכוח השיווקי הטמון ברשת. תמונות רבות מוקדשות לחבורת הנשים שאליה הן משתייכות, המונה בין השאר את יעל בר זוהר, את נכדתו של יצחק רבין ז"ל נועה רוטמן, ואת בר רפאלי, חברתה הקרובה של רינגלר, שצעירה מהן ב־14 שנים.
"הגרעין של החבורה הזאת הוא חברות הילדות שלנו, אומרת גפני, "יצא שכולן נשים יפות וחזקות ומוכשרות ומצליחות בתחומן. אי אפשר לקחת את העניין הזה מאיתנו, כמו שאי אפשר להתכחש לעובדה שגדלנו יחד. האינסטגרם מראה רק את ההיילייטס של הבילויים שלנו, שעוברים דרך פילטרים, אבל הנשים הללו הולכות יחד יד ביד שנים. עברנו משברים ואיבדנו הורים והיינו שם אחת בשביל השנייה גם במורדות החיים.
"אנחנו יודעות שהחברות הזאת יכולה להיות מושא לקנאה, וחבל. אנחנו לא רוצות שיקנאו בנו, אנחנו רוצות לשמש השראה לכוח נשי שמפרגן באמת. שמזכיר לנשים - קדימה, קחו פסק זמן מהשיגרה המעיקה, קחו את החברות שלכן ותפרגנו לעצמכן, כי אם אנחנו לא נדאג לעצמנו, אף אחד לא ידאג לנו".
שלי: "קדימה נשים, קחו פסק זמן מהשיגרה המעיקה" // צילום: עדו לביא
רינגלר מהנהנת בהסכמה. "זה ברור שאני מעלה רק את התמונות המהממות שלי. לא אעלה את התמונות של הבן שלי עם אבעבועות רוח. אבל בין רופא הילדים לעבודה, לחוג השחייה, לטישיו שינגב את הנזלת, אנחנו מוצאות גם זמן לכייף, ואלה החיים שלנו לגמרי. אנחנו באמת אוהבות את החיים, שמחת החיים הזו היא אמיתית ואותנטית, ואנחנו ממש לא מתנצלות על זה. מתחו עלי ביקורת שהשארתי את הילד בארץ כשהיה קטן ונסעתי? שימתחו ביקורת.
"כל עוד אני שלמה עם מה שעשיתי, ויודעת עם מי השארתי את שלושת הבנים שלי כשיצאתי למלא מצברים, אני ממש לא מתרגשת. מי שבא לה לפרגן אז אחלה, ומי שלא, גם אחלה. פרגון הרבה יותר בריא מקנאה. לי ולשגב יש לא פעם שיחות על העניין הזה, הוא מאמין בעין הרע, ולפעמים אנחנו באמת שואלים בשביל מה אנחנו צריכים את כל העיניים האלו עלינו. אבל האינסטגרם הוא כלי שמשרת את העבודה שלנו, וכל מה שאנחנו מעלים הוא אותנטי. אין לי מה להסתיר. ומי שחושב שאני מושלמת, יש לו טעות גדולה".
"את מושלמת!" עונה לה גפני, ורינגלר צוחקת. "שגב לא יסכים איתך, את יודעת. אני רחוקה מלהיות מושלמת. אני מוקפת באנשים שהם אנרג'ייזרים, מלאי אנרגיה, כמוהו, שהוא כל הזמן עושה ויוזם ומפעיל, עוד פרויקט ועוד מסעדה, וכשהוא מגיע הביתה הוא מתפנה במאת האחוזים לילדים ולוקח אותם לפה ולשם. ברור שאם יש לו זמן, זה הוא שיבשל בבית, יכולות הקולינריה שלי מסתכמות בחביתה וסלט וגם פסטה בולונז אחת מוצלחת במיוחד. שגב הוא זה שיזמין את החברים לערב 'גברים מבשלים' ויקנה דגים וישקיע ויאפשר לבנות לקשקש על כוס יין.
"אני, עם כל מה שאני עושה, שזה באמת המון, אני חולת שינה, ואני אוהבת לנוח, ואני יותר פסיבית מכל מי שסובב אותי. הקרובים שלי יודעים שאם בבוקר אני לא עונה, אני משלימה שעות שינה כי אני הולכת לישון מאוד מאוחר. כנראה קיבלתי מאמא שלי את הנטייה לפסיביות. בכלל, הלוואי שהייתי אוהבת את עצמי קצת יותר. אני יודעת שזה פרדוקס, כי העבודה שלי היא הרי לשפר לנשים את הביטחון העצמי שלהן בזכות איך שהן נראות, אבל כשאני חוזרת הביתה ומסתכלת במראה, התחושה העמוקה והבסיסית שטבועה בי היא תחושה של 'איכס, איך אני נראית'. עד שהגיע שלב שלשגב באמת נמאס לשמוע את זה".
זה באמת מפתיע לשמוע.
"כן, יש לי רגשי נחיתות, ולא משנה כמה יחמיאו לי שאני נראית נהדר, אני ארגיש שכולם בחדר רואים את הקפל שלי בבטן. בשנים האחרונות התבגרתי, ולמדתי לראות את התמונה הרחבה".
"אני מופתעת לשמוע את סנדרה ככה", מודה שלי. "אבל זו בדיוק המסקנה שאנחנו מגיעות אליה כשאנחנו נפגשות עם קהל נשי: אף אחת לא באמת מרוצה מאיך שהיא נראית, וסנדרה ואני לא יוצאות דופן. בשבילי היא מושלמת, כי היא כל הזמן רואה רק את הטוב שאפשר להוציא מכל משבר. היא אופטימית וחיובית. אנחנו קוראות לה בחבורה 'סאנשיין', והיא תמיד מרגיעה ולא מרשה לנו להתעכב על דברים שטותיים. חלק גדול מהזוהר שלה מגיע מהפנימיות הזוהרת שלה".
hagitr@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו