סיפורה של הסופרת הנאפוליטנית אלנה פרנטה הוא מקרה יוצא דופן ואניגמטי בספרות האיטלקית, וגם בזו העולמית. מקרים שבהם סופרים בחרו להתרחק מציבוריות והתחבאו מאחורי שם עט מוכרים בהיסטוריה; אך מקרה שבו סופר (או סופרת, ככל הנראה, במקרה הזה) נחשבים לקולות הבולטים והחשובים ביותר בספרות במדינתם זה שנים ועדיין נותרים בגדר אלמונים - זה כבר עניין נדיר למדי.
רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
האלמוניות של פרנטה עלתה לאחרונה (שוב) לכותרות לאור מועמדותה הנוכחית לפרס סטרגה היוקרתי, המחולק באיטליה זה כמעט 70 שנה. אם תזכה בפרס, שהוענק בעבר לענקי ספרות כאלזה מורנטה ופרימו לוי, פרנטה לא תגיע כמובן לטקס ההענקה.
מאז 1991, שנת הוצאתו לאור של ספרה הראשון, "אהבה מטרידה", פרנטה לא חשפה את שמה האמיתי, לא התראיינה או הצטלמה, ולא הגיעה לטקסי פרסים שבהם זכתה - כולל פרס אלזה מורנטה שניתן לה על הספר. התעקשותה לשמור על אנונימיות יצרה תיאוריות קונספירציה לגבי זהותה - רבים טענו כי היא בכלל כותב ממין זכר - אך אלו מעולם לא הוכחו.
באחד המאמרים פרי עטה שפורסם בעבר, תירצה פרנטה (ששלושה מהרומנים שלה ראו אור בעברית בהוצאת הספריה החדשה) את הסתתרותה בכך ש"אם ספר הוא בעל ערך, זה אמור להספיק", אבל מועמדתה הנוכחית לפרס סטרגה - החשוב ביותר באיטליה - מעוררת שאלות על זהות אותנטית ועל חשיבות פרסונה של כותב בתוך הספרות שאותה הוא שולח לעבר ההמונים.
מעניין לגלות כי מי שהגיש את מועמדותה של פרנטה לפרס הוא דווקא הסופר הנאפוליטני הנרדף רוברטו סביאנו, שחי כבר עשור תחת אבטחה צמודה בעקבות פרסום הרומן "גומורה", שבו גולל את קורות המאפיה בעיר (דבר שהוביל לכך שהמאפיה הוציאה חוזה על חייו). סביאנו, היודע דבר או שניים על זהות בדויה, אמר לתקשורת כי המליץ על פרנטה כי מועמדותה "תעזור להשיב חיות ומקוריות לפרס, במקום שיהיה רק זירה לחילופי טובות וקולות".
מבין מהי זהות בדויה. רוברטו סביאנו // צילום: אי.פי
סביאנו, אם כן, רואה בחוסר הזהות של פרנטה דווקא סימן לאותנטיות. האם כך הדבר גם בעיני עורכיה, שחלק מהם אינם מודעים לזהותה? העורך הוותיק חיים פסח מטיל בכך ספק. "אי אפשר לערוך ספר מקור ללא דיאלוג והיכרות די מעמיקה של הכותב", הוא אומר, ומוסיף: "אני לא מסכים שיש להפריד את המחבר מהיצירה ולקרוא את הספר 'נטו'. יש חשיבות רבה להיכרות עם אישיות הסופר ועם תולדות חייו".
פסח מעיד כי לאחרונה הוא קורא ספר על דנטה, "והרבה דברים שלא ירדתי לעומקם ב'קומדיה האלוהית' ו'בחיים החדשים' שלו מתבררים לי בפעם הראשונה. למשל, הצד הפוליטי־חברתי באישיותו". עם זאת, הוא מבהיר כי "מובן שיש להבדיל בין לימוד תולדות חייו של סופר כדי להבין את יצירתו לבין רכילות, שלא מועילה ואפילו משבשת את מה שהבנת".
במקרה של פרנטה, בכל זאת יש אדם שיודע מי מסתתר מאחורי המסיכה - המו"ל שלה, סנדרו פרי, מהוצאת "אדיזיוני" שאותה הוא מנהל עם רעייתו. בראיון ל"גרדיאן" הסכים פרי לגלות כי "פרנטה תהיה מאושרת אם תזכה בפרס", אבל הבהיר כי תישאר בעמדתה: "לא להיות חלק מהקהילה הספרותית". פרי טוען כי הרעש סביב האנונימיות מוגזם. לדבריו, "זו החלטה טבעית ולגיטימית, והאקט הזה מעניק לפרנטה יכולת להיות כנה, עמוקה ואמיצה יותר בכתיבתה".
ואכן, זהות שאולה לעיתים משרתת מטרה ספרותית. פסח מזכיר את הדוגמה המפורסמת ביותר - הסופר הפורטוגלי פרננדו פסואה, שהשתמש בכתיבה הקדחתנית שלו ביותר מ־70 שמות עט: "אלא שאצל פסואה המטרה לא היתה להסתיר זהות, אלא לחשוף כמה שיותר צדדים באישיותו, כאילו המדובר בהרבה אנשים בתוך גוף אחד".
המקרה של פרנטה, כך נראה, בכל זאת שונה. בראיון נדיר שהעניקה השנה ל"פאריס ריוויו" ושנערך על ידי המו"ל שלה, אמרה כי האנונימיות הכריחה אותה להוסיף את עצמה לסיפורים פרי עטה, וכי ההחלטה "אילצה" אותה "להיות אמיתית יותר מאשר כל צילום במוסף יום ראשון, השתתפות בהשקות ספר או קבלת פרס בפסטיבלים".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו