חומות בלי תקווה

יום האם בכלא פתח את העונה השלישית של דרמת הנשים. "כתום" שבה לעונה חדשה, בלי באזז בישראל, חמושה במדים הכתומים, בגישה העוינת ובשילוב המוקפד בין צחוק לבין בכי, ובכל זאת, הדברים מחוץ לכותלי הכלא השתנו. הבאזז שליווה את פייפר צ'פמן כשנכנסה לליצ'פילד התעמעם, ואיתו הציפייה כי יקרה משהו גדול לאסירות, לסוהרים או למוסד הכליאה. עוד סיפורי ילדות עשוקה, סצנות תשוקה לסבית ומעקב אחר כשלים ביורוקרטיים המלמדים כמה המערכת האמריקנית דפוקה? נו, תביאו. ואז, במהלך העונה, קורה בדיוק מה שלא חשבתם שיקרה. העסק מתעורר לחיים, הדמויות חודרות עמוק ללב, ונטפליקס יוצאת שוב המנצחת, חופשייה מכבלים.

רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק

"כתום" היא שיעור לדוגמה המבוסס על כתבי טולסטוי. כל האסירות השוהות בליצ'פילד אומללות - כל אחת על פי דרכה. נסיבות חיים אומללות, בחירות אומללות, או - לרוב - צירוף של שתיהן, הביאו לידי מילוי מוסד הכליאה בנשים ממוצאים שונים, בטווח גילאים רחב, עמוסות ייאוש, תסכול וכאב. סיפוריהן של האסירות יוצרים פסיפס מרתק, החושף צדדים אפלים בחברה האמריקנית. "לפחות אנחנו בסיפור הזה יחד", אומרת אלכס החוזרת לליצ'פילד אחרי הרפתקת חופש קצרה (ע"ע: חשבי מסלול מחדש).

חזרתה של האסירה הכי מסתורית לכלא מעוררת מחדש את המיית הלב. פייפר לא מבזבזת זמן יקר, והאיחוד שלהן ממלא בוודאי את לב המעריצות (?) בשמחה. איכשהו, גם אחרי שתי עונות לא הצלחתי להתאהב באף אחת מהגיבורות לכאורה של הדרמה. לטעמי, גיבורות המשנה מושכות הרבה יותר את העין ואת הלב. כמו דאייה ההיספנית, ציירת מוכשרת, המצויה בהריון מתקדם. או כמו פוסי וושינגטון המבריקה, הכלואה בספרייה ובקבוצת השחורות. כמו רד, המאמא הרוסייה הלוהטת, המתחילה לגלות מה (לא) מחכה לה מחוץ לכלא. כמו דוגט הפנאטית שהתחילה מאפס, הפכה לאפס, ומנסה להפיק משהו מהחיים. למעשה, כמעט כל אחת מהאסירות היא דמות עגולה ומורכבת יותר משתי הכחושות המובילות אותה. אבל כמו במזנון הכלא, זה עניין של טעם, וכל אחד יכול להימשך לריקבון מסוג אחר.

מבחינה סגנונית, "כתום" ממשיכה בקו המשלב את ההווה עם פלשבקים מהעבר. הרגעים הקצרים מלמדים הרבה יותר ממה שתוכל דמות אי פעם לספר על עצמה. הם גם מקצינים את תחושת התקיעות שבכלא למול הדינמיות של החיים שנלקחה מהאסירות. גם בכלא יש צמיחה, וחלק מהדמויות מתפתחות לאורך הדרמה. הבעיה היא אלו שלא. אז ג'ו קפוטה הפך למנהל המוסד, אבל נשאר אותו שמוק שהיה. היילי קיבל שנמוך במעמד, ונשאר אותו טמבל גזעני שהיה. אסירות חשובות - דוגמת ביג־בו וניקי - ממשיכות להפיץ את אותן שורות מהעונה הראשונה. לביג־בו התווספה גם נקודה שחורה בגין הנאום הפדגוגי שנשאה בפרק הבכורה. "הילדים האלה היו גדלים בעוני ובהזנחה וסובלים מהתעללות, שלושת המרכיבים החשובים ביותר כשאדם מבצע עבירה פלילית", חשפה האסירה את נתוניה על שיעורי הפשע וגורמיו, בסצנה מופרכת ביותר. בלעת ספר הדרכה? תקיאי.

הפלוסים הגדולים של "כתום" הם האותנטיות והכנות שלה. הדרמה, המבוססת על רומן אוטוביוגרפי, חפה מהתייפייפות ואינה נרתעת מלגעת בכל טאבו קיים. יחסי אסירות־סגל, אלימות וסמים בין כותלי הכלא, מערכת הכליאה חוטפת מכה אנושה בכל פרק, רק כדי לחטוף עוד בהמשך. "כתום" מנפצת את מוסד האימהות (אימהות נרקומניות המשתמשות בחיתול ילדיהן כמחבוא לסמים, למשל), ולא במקרה מסתיים פרק "יום האם" בטונים צורמים. האסון הפרטי של אסירה אחת, שבתה הולכת להילקח ממנה, משתלב עם האסון הכללי של האסירות כולן. אומללות כזו גדולה, מוכרחים לראות.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו