מאת: יאיר רוה
"ראיתי בטלוויזיה קטע של השעשועון 'אל תפיל את המיליון'. אבא ובן עומדים שם, עם חצי מיליון שקלים, ונשאלת השאלה מי קיבל הכי הרבה אוסקרים ישראליים: גילה אלמגור, משה איבגי או אסי דיין. אז האבא והבן מתווכחים ביניהם בלי להזכיר את השם שלי בכלל. בסוף אומרים 'איבגי', שמים את כל הכסף שנשאר להם. טראח, נופל להם כל הכסף, נעלם".
תחושת ההחמצה ליוותה את אסי דיין לאורך כל הקריירה הקולנועית הענפה שלו. חודשים אחדים לפני מותו הוא העניק ראיון חושפני יוצא דופן למבקר הקולנוע יאיר רוה, עבור הסידרה התיעודית "חגיגה לעיניים, סיפורו של הקולנוע הישראלי".
הסידרה, שיצרו אריק ברנשטיין, נואית גבע, שי להב ורוה, מתעדת את הקולנוע הישראלי, מ״סאלח שבתי״ ועד ״אפס ביחסי אנוש״ (מיום ראשון הקרוב ב־21:00 בערוץ 1). בדיעבד, זה היה הראיון המקיף האחרון של דיין, שנפטר ב־1 במאי 2014. שמה של הסידרה, ״חגיגה לעיניים״, הוא מחווה לסרט באותו שם שביים דיין ב־1975.
בשיחה הוא שופך אור חדש על יחסי האהבה־שנאה שניהל עם המסך הגדול, מדבר על הצילומים של כמה מהסרטים האהובים והמצליחים בארץ, בהם "גבעת חלפון אינה עונה" ו"מבצע יונתן", ועל הקשר בין סרטיו לבין הביוגרפיה הפרטית שלו. בין היתר הוא מספר על חיבתו של אביו, משה דיין, לסרט הערבי של ימי שישי. "הוא ידע את השמות של כל השחקנים, והתעניין תמיד מי הפלאחית איקס ומי הרשע ממול. חוץ ממלחמות, זה מה שהוא אהב".
"עד היום אני לא שייך לברנז'ה של הקולנוע", אומר דיין כבר בתחילת השיחה. "אני לא אומר את זה בלעג, אני פשוט לא מחובר לאנשים בכלל, וגם לא לאנשי קולנוע. אני לא שייך לשום ז'אנר מסוים בקולנוע הישראלי, אף פעם לא טיפלתי בסכסוך הישראלי־פלשתיני כמו שכל במאי שמחשיב את עצמו 'חייב' לעשות".
בצעירותך ראית סרטים, הושפעת מסרטים?
"ועוד איך. התפלחתי לבתי קולנוע, וראיתי בעיקר סרטים אמריקניים וצרפתיים. ההשפעה הגדולה, האמיתית, היתה של האיטלקים - של אנטוניוני, פליני, ויותר מאוחר ברטולוצ'י. אבל אף פעם לא הייתי משוגע על קולנוע. בגלל שעצם הישיבה באולם חשוך, כשמימינך אחד עם ברונכיטיס, ומשמאלך אחד מתרגם לאשתו ליידיש את מה שקורה... בקיצור, זה מקום די מפחיד. בן אדם צעיר, שרוצה לראות מה שיש על המסך, מפריעים לו".
הסרט הראשון שלך, "הוא הלך בשדות", זו פעם ראשונה שאתה על סט, נכון?
"לא, הייתי לפני זה בסרט שנקרא 'סיירים' (בבימוי מיכה שגריר), שיצא אחר כך. אבל מה זה 'הייתי'. הייתי בחצי יום צילום, עם 17 טייקים על משפט אחד, לא ידעתי מהחיים שלי. במקום להגיד 'זהירות מוקש' אני אומר 'מהירות זוקש', וכל מיני דברים כאלה. זה הסרט הראשון. אחרי זה באמת הגעתי ל'הוא הלך בשדות', וזה היה ביחד עם ששת הימים".
גילמת בסרט את הצבר האולטימטיבי של אז. אתה מסתכל על זה היום בחיבה?
"לגמרי לא. אני חושב שאורי, גיבור הסיפור, הוא שחצן, מופנם ורחוק מלהיות יפה הבלורית והתואר. הוא לא מקובל בחברה ולא מקובל בפלמ"ח. הוא תמיד אאוטסיידר כזה, לפי המסורת מהסוג של קלינט איסטווד, של הסוליסטים. פעם אמרתי שזה לקוח מהמשפחה שלי, המשפחה של המושבניקים, שזה רפול ואריק שרון ואבא שלי. כולם היו סוליסטים. היו להם חברים והיה להם אומץ אדיר, כמובן, וכישרון בתחבולות מלחמה, אבל הם היו תמיד אאוטסיידרים, יוצאי דופן.
"אפרופו 'הוא הלך בשדות' - כשהציעו לאבא שלי את אות הפלמ"ח, הוא החזיר להם אותו ואמר: 'אני לא הייתי בפלמ"ח אף פעם, כי בפלמ"ח אתם יודעים רק להשתין על מדורות כדי לכבות אותן'. לא חשוב שבמלחמת העצמאות הם היו כמובן חשובים מאוד. אבא שלי לא היה איש חברה ולא היה יושב ושר במין מסיבות כאלה של קומזיצים ודברים מהסוג הזה".
בסרט "חצי חצי". "הכל היה מוכן, ואני לא הצלחתי לשיר"
• • • •
בסרט "חצי חצי", שהפקת, חברת ליוצרים של סרטי "לול" ו"שבלול", ובראשם לבמאי בועז דוידזון. אתה יכול לספר על הלידה של הסרט?
"זה היה הסרט השני של בועז. הוא עשה את 'שבלול', ואחרי זה הקמנו חברה שנקראת 'חצי חצי'. הוא גם המציא את המונח סרט בורקס, הוא אומר את זה כאילו בזלזול, כי אנחנו רצינו לעשות סרט צ'כי כי הסרטים הצ'כיים נולדו אז, והסגנון שלהם, והיופי שלהם וזה.
"אני גם הפקתי וגם שיחקתי בזה, והעזתי לשיר בסרט, דברים איומים. דוד קריבושי, שהיה אחראי על המוסיקה, אמר שבחיים שלו הוא לא ראה דבר כזה, ארבעים שעות זה לקח! כל השאר היה מוכן, שאר המוסיקה, ואני לא הצלחתי (לשיר). כל המשפחה שלנו דפוקה מבחינת שמיעה, מבחינה מסוימת לא שומעים שום דבר, לפי דעתי גם דברים אחרים. החירשות היא בדמנו".
אז בעצם אתה עובד על ״חצי חצי״ עם הבמאי בועז דוידזון, שביים את ״לול״ ואת ״שבלול״, ועם הצלם דוד גורפינקל, שהיה מאוד מחובר לאורי זוהר. היה לך קשר עם החבורה של "לול"?
"לא. גרתי בזמנו ביפו, בדירת גג באיזה מקום, ואורי זוהר היה בא אלי. זו היתה תקופה שהוא היה באמת בן אדם, התעניין בנושאים והתעניין בפילוסופיה, וניסינו לכתוב איזה מין תסריט, אי אפשר לתאר את כמות הזדון האנושי בכתיבה הזאת. זה היה תסריט על מישהי שהושפע מסוג של סוריאליזם זול כזה, קראנו לו 'הפוטוגניה של אינגרצי זינגלה', ולא הגענו לסוף".
חשבתם כבר מי יביים את זה?
"לא, היה ברור שאורי יהיה הבמאי, כי הוא הוביל, והיתה תקופה שהוא היה כמעט שליט בשטח הזה".
ומה קרה אחר כך?
"נפרדו דרכינו. הוא הלך לדשא של אביגדור, או לחצר של אביגדור, אני אף פעם לא הייתי מחובר לחבורה הזאת. אני שונא נפס וגראס, לא יכול לסבול את זה, כי זה גורם לך להיות מטופש. אתה יושב עם מישהו ושומע נניח את אייל גולן, ואם לקחת במקרה איזה שכטה, אתה אומר, 'תשמע את הבסים, מוצרט. הבסים זה מוצרט!'. ואחרי זה אתה מתעורר מהזוועה הזאת ומבין שטעית".
היית מרוצה מההצלחה של "חצי חצי"?
"לא, וגם הקהל לא היה מרוצה. לא הרווחנו, ובאו מעטים יחסית לסרטים אחרים שלי, כי אז היו לי מספרים גדולים. למשל, הסרט 'יופי של צרות' צולם בתשעה ימים ב־40 אלף דולר, והביא יותר מ־900 אלף צופים. זה היה בורקס קלאסי".
ראית סרטי בורקס?
"לא, יש סרטים שלא ראיתי, כמו 'חגיגה בסנוקר' וכאלה. אבל אני חושב שבאיזשהו מקום תפסתי את העיקרון: זה מזרחים נגד אשכנזים, והמזרחי תמיד מתחיל באומללות אבל בסוף הוא דופק את האשכנזי. אפשר לומר שזה כמו סרט ערבי".
אז ב"יופי של צרות" הלכת במובהק לעשות סרט ערבי?
"לא, אז לא ידעתי שאני עושה סרט ערבי, חשבתי שאני עושה סרט חשוב אפילו, הוא נראה לי מצחיק נורא. כמו, להבדיל, 'גבעת חלפון', שיש בו איזה אלמנט נוסף של סאטירה על הצבא עצמו, ושם זה דווקא תפס. זאת המדינה היחידה שבה עם שלם ראה סרט ויודע אותו בעל פה יותר משהוא יודע את ההמנון, לא ברור לי למה, אבל זאת עובדה. וכתבתי את זה בעשרה ימים, את הדיאלוגים האלה".
בשנות השבעים אתה מתחיל פתאום להיות גם תסריטאי וגם במאי וגם מפיק. מה הרעיון? אתה רוצה להיות אמן ולהתפרנס מאמנות, או שהיתה תחושה שמהקולנוע הישראלי אפשר לעשות כסף?
"יותר בעניין של התפרנסות. בהתחלה עוד היו מחשבות על אמנות. עשיתי את 'חגיגה לעיניים', ובקושי באו 5,000 איש, וגם שנאו את זה, בגלל שהוא אמנותי, כבד כביכול, ובעיניי זה הסרט הכי טוב שעשיתי. גם הכי מדויק, הייתי אז נורא נאמן לחוקי הבימוי והקולנוע, והצלם, ינקל'ה קלח ז"ל, שהיה ענק, באמת. הוא צילם גם את 'הלהקה' ואת 'חלפון', כמובן. עשינו שם ניסיונות וטסטים, הסיפור עצמו הוא באמת דרמה, וזה מקדים קצת את חנוך לוין בשפה שלו ובבימוי של השחקנים.
"אגב, אני חושב שאני בין היחידים שעדיין חיים מבין השחקנים בסרט הזה, כי יוסי שילוח, וחזקי הזקן (אבנר חזקיהו) ומשה איש כסית ועוד, כולם נעלמו, מתו איכשהו. זה סרט מופת, אבל הפסדנו שם כל כך הרבה כסף, שנאלצתי לרדת כאילו לבורקס, למקום שבו אני טוב.
"יש לי יד לא רעה לכתיבת דברים מצחיקים. אבל זה לא נמשך הרבה זמן. זה גרם לי למין הרגשה של עונש. שהנה, אתה נכנס למקצוע, ואתה עובד בו, ואתה מכיר את ג'ון יוסטון ואת כל הדברים האמיתיים, כביכול, ואתה מייצר דברים שהם נחותים. ובאמת, כל הזמן התהלכתי בהרגשה שאני מתוסכל. כי מבחינת קרן הקולנוע הישראלי, אז כל הבמאים של 'הגל החדש' קיבלו את התמיכה שלה. לי הם שלחו בחזרה את המעטפה (עם הבקשה לתמיכה), כשהיא סגורה. רק ב'החיים על פי אגפא' זו הפעם הראשונה שקיבלתי תמיכה מהקרן".
היתה גם תקופה ששיחקת בתיאטרון.
"כן, זה היה בהצגה 'טלמכוס קליי', שהעלתה 'בימת השחקנים', גוף שמרד בקאמרי. זה היה סיפור על בחור אמריקני שמגיע להוליווד וכל מה שעובר עליו. ואני, קטפו אותי מהאוניברסיטה, היכן שלמדתי פילוסופיה וספרות אנגלית, והביאו אותי. לא ידעתי בכלל מה זה תיאטרון, אף פעם לא הופעתי לפני קהל, ופתאום אני בתפקיד ראשי, וסביבי עוד איזה 11 שחקנים.
"אני זוכר שבבכורה אבא שלי בא אלי ובכה. ותאמין לי שבעין אחת זה קשה לבכות, זו אמנות. הוא אמר לי: 'זה פרנסה?' אמרתי לו: 'כן, ואם הייתי גם הבמאי וגם הכותב - זה ממש פרנסה'.
"שיחקתי את זה עד שנמאס לי. עד ההצגה המאה. בהתחלה אתה נוסע להצגה בתל אביב, זה בסדר. אחר כך אתה נוסע במונית המזורגגת הזאת, שמונה שעות לצפת, כדי להגיד בדיוק בדיוק את אותם הדברים, אתה חוזר עליהם. והתחלתי לשנות טקסטים, והתבלגן לי. לא, לא בריא. והחליפו אותי שניים, דודו טופז ועוד מישהו. היו לזה 600 הצגות, זה היה סיפור הצלחה".
איך גייסתם אז כספים לתסריטים? מאיפה בא הכסף?
"היה איז'ו שני, העורך דין שניהל את המעבדות, בתקופה שהיו שתי מעבדות צילום בארץ, והוא היה מחתים אותנו על חוזה, על מפית. הכסף בא ממנו. ב'גבעת חלפון' אמרנו, אנחנו מוכרים את החלק שלנו, הוא היה מעוניין לקנות את הכל. היה לנו 50 אחוז, או 40 אחוז, מכרנו את זה לפי 800 אלף צופים, למרות שהיו לזה 17 מיליון צופים, כי כל אחד ראה את זה ארבעים פעם. והוא מכר את זה לאדרי, וזה התגלגל הלאה והלאה.
"מאז נגמרו המשקיעים הפרטיים, הרבה לפני חוק הקולנוע. הם פשוט נעלמו מהעולם".
האב, משה דיין. "חוץ ממלחמות, הוא אהב גם סרטים ערביים" צילום: GettyImages
בוא נחזור ל"גבעת חלפון". כשכתבת את זה קראת לו "הגששים במילואים".
"כן, זו היתה השיטה להשיג אותם דרך פשנל. בשבילם זה היה מוזר מאוד לעבוד עם שחקנים אחרים אחרי עשרות שנים שהם היו רק שלושתם והופיעו על במה ביחד. קודם הם היו בעוד איזשהו סרט של אורי זוהר, שנדמה לי שאפילו לא ראה אור, 'התרוממות'. וב'התרוממות' הוא עשה ניסיון, הוא אמר לשחקנים, 'אני לוקח את כולכם לעין הוד ואני מפוצץ אתכם בנפס וגראס, ונראה מה יקרה'".
הם דיברו איתך על זה?
"לא, הם רוצים לשכוח. לא היה להם עניין לזכור את הדבר, את האירוע הזה".
אז איך הם הסכימו לחזור לקולנוע, איך הצלחת לשכנע אותם?
"דרך התסריט. פשוט התסריט היה מצחיק מאוד, והשפה היתה חדשנית יחסית, וגם דומה לסגנון הרגיל שלהם, כפי שניסים אלוני ויוסי בנאי כתבו. זה היה תסריט שאי אפשר לסרב לו.
"זה עבד גם ב'שלאגר', שהוא בעיניי סרט הרבה יותר מוצלח ומצחיק, ברמה הרבה יותר גבוהה. פה אין אשכנזים ומזרחים ברמה כזו או אחרת, אלא פשוט ההומור והמשחק וההעמדה היו ברמה יותר גבוהה, וזה מסר יותר אינטליגנטי, אבל הוא פחות הצליח מאשר גבעת חלפון.
"יש איזה ריב בין אנשים שאוהבים את 'חלפון' לבין אלה שאוהבים את 'שלאגר'. זה ייגמר במכות או משהו, זה מאבק דמים ממש. ובאמת 'שלאגר' הוא יותר סרט. גם המשחק שלהם שם פנומנלי.
"תראה, 'גבעת חלפון' מחזיק מעמד כל כך הרבה שנים. לא מזמן הציגו את זה בטלוויזיה באיזה ערוץ בערב המימונה, והרייטינג היה נורא גבוה. זאת אומרת שאנשים פשוט הפסיקו את המופלטה ואת ה'תסעדו ותרבחו', ואני יודע מה, כל הדברים האלה. אני מדבר על הפרענקים בעיקר, שלקחו את זה קל, וסמכנו עליהם, בתור האשכנזים הדפוקים קצת".
סמכתם עליהם?
"אז, כן. זה היה הקהל. באמת, לא רק בסרטים שלי. מסרטים של דובי גל עד בכלל".
כשכתבת את "חלפון", כבר כתבת לכל גשש את התפקיד שלו?
"בטח, לא סתם. את הסרט צילמנו בעשרה ימים. סרט נורמלי, ישראלי, לוקח לפחות שלושה שבועות. פה זה היה בעשרה ימים, בגלל שאני תמיד אומר לצוות, בבוקר הראשון: 'תראו, חבר'ה, אני ראיתי את הסרט ואני מבקש לא להפריע לי ולא להציע הצעות חדשות, כי הכל כתוב בתסריט פחות או יותר'. לכן גם נחשבתי בזמנו לבמאי הכי מהיר והכי חסכן".
ואנחנו שמענו שכשהם הגיעו לסט, אז לא היו תנאים הכי הכי, והם לא היו מרוצים.
"בייחוד שייקה לוי. יש קטע שמטביעים אותו בחול, והוא לקח את זה כל כך קשה. מבחינה נפשית, זה היה בשבילו כאילו הוא היה צריך לעשות שש מקלחות ועשר פעמים לשטוף את הידיים.
פולי ב"גבעת חלפון". "כמו קונצרט"
"ישנו בצריף אחד, כל החבורה והצוות, צריף של תלמידים. מיטות קטנות יחסית בכפר הנוער ניצנים, זה היה בדיוק חופש שלהם. לפולי וגברי לא היתה שום בעיה. רק שייקה לקח את זה קשה. אמרנו להם, ככה זה קולנוע ישראלי. עד שלא יעשו חוק קולנוע - מה שבאמת לקח איזה עשרים שנה - אין כסף ליותר מצריף. גם אין כסף ליותר מטייק אחד, אז קחו את זה בחשבון. היה לנו יותר מטייק אחד, אבל אמרנו את זה ככה, כאילו.
"הכי גאון היה מבחינתי פולי, פשוט אי אפשר לתאר. הוא היה מצחיק כל כך, שאני הייתי הולך עם מטפחות בפה, אומר אקשן, מכניס ת'מטפחות, מסתכל ויודע שאני הולך להתפקע מצחוק. יש מקומות בסרט שאתה רואה את גברי עצמו עושה תנועה כזאת שהוא עומד להתפקע מצחוק".
פולי גם אילתר?
"לא, אלתורים לא היו. אני כשחקן מאלתר המון, אבל אצלם טבוע בדם שטקסט הוא טקסט, בעיקר כשזה פואנטות. זה מעבר מפואנטה לפואנטה. הם היו מאוד מדויקים, בעניין הזה אפשר היה לסמוך עליהם. עשיתי עוד קומדיות, ולא תמיד זה נגמר טוב עם השחקנים, כי הם לא ידעו שהטקסט מוליך לפואנטה מסוימת. מהבחינה הזאת, הגשש היו ממש כמו קונצרט".
אמרת לי שרצית קצת לפוצץ שם את הבלון הזה שנקרא צה"ל.
"כן, זה היה גם מניסיון, מכיוון שעברתי שלוש או ארבע מלחמות עם הצנחנים, וראיתי אותם גם בגדולתם וגם בנבלותם - יש דבר כזה. לא רציתי לעשות סרט על בעיות נוקבות. לא התאבדו אצלנו אנשים, להפך, הרגו אנשים, דאגו שהם יתאבדו. רציתי לשאול - אם צה"ל נתפס כצבא הטוב בעולם, אז מה קרה במלחמת יום כיפור? למה תפסו אותנו כל כך על חם?"
מה בא קודם - ההחלטה לכתוב סרט על הגששים או ההחלטה לכתוב סרט על המילואים?
"ההחלטה היתה לכתוב על הגששים, אבל כל זה נבע מהמילואים שלי בצנחנים. בתקופה ההיא היינו עושים הרבה תעסוקה מבצעית - מארבים על הגבול בלבנון, וכמובן גם תרגילים ודברים קשים. אבל היה גם זמן שרצנו למילואים, וזה היה כשהיינו בחצי האי סיני. אז שלחו אותנו לדהב ולנואיבה ולאיים סנפיר וטיראן.
"שם הלכנו עירומים כל היום, והיה בא פייפר בבוקר וזורק לנו עיתונים ולחם. היינו דגים כל מיני דגים משונים, ובדהב בכלל התעסקנו עם המשקפות שלנו במקום לבדוק אם מגיעים אלינו מערב הסעודית. זו לא בדיוק המשקפת הנכונה, אבל המשקפת הזו ראתה את כל הבחורות שבאות בחצי עירום, שבדיות וכן הלאה. וככה גם היינו חצי שנה בתעלה אחרי יום כיפור.
"אחרי מלחמת יום כיפור היתה לי הרגשה נוראית, גם בגלל אבא שלי, והרגשתי שאני צריך לעשות סדר בעניין הזה. דווקא ניבאתי בהזדמנות זו את השלום עם מצרים. יש בסרט קטע עם המצרים שממש לטובת העניין.
"רק אחרי שנים כתבו על הסרט 'סאטירה נוקבת', אבל בהתחלה אורי קליין כתב עליו: 'יש לאסור על אסי דיין לפי חוק להתקרב למצלמות'. למה, מה עשיתי, מה אני שובר? כתבתי חזרה, באיזשהו שלב: 'יש לאסור על פי חוק על אורי קליין להתקרב למכונת כתיבה'. ירדו עלינו שזה יותר נמוך מים המלח, ובשבילנו זה היה מין קוד: סרט שכתבו עליו רע הולך להצליח בקופה".
באיזה שלב הבנת ש"חלפון" זה משהו אחר? שזה תהיה הצלחה?
"בהתחלה ממש לא הבנו, עד שהגיעו המספרים. וזה לקח די הרבה זמן. בהתחלה זה היה די סלואו מושן, כי סוג ההומור הזה משום מה לא תפס בקולנוע. אני המצאתי את העניין הזה של להכניס כתוביות בעברית לסרטים ישראליים, כי שמנו לב שאנשים צוחקים מבדיחה ואז הם מפספסים את הבדיחה הבאה, אז החלטנו לשים את זה ברווחים הנכונים".
מה עדיף - ביקורת טובה או הצלחה עם הקהל?
"הצלחה עם הקהל, ברור. זאת אומרת, היו לי כבר ילדים, ואישה, וכן הלאה, לא היה בכלל מה להשוות. וגם לא היה מה להשוות מבחינת אחרי מי הביקורת הלכה.
"פעם עשיתי סידרה שהשתתפתי בה בתור אורי זוהר, זה נקרא 'לווייתן בחוף שרתון'. זה נעשה על ידי אחד שמלמד באוניברסיטה (משה צימרמן), ודווקא אני חושב שזה לא רע, הסידרה. אבל היא לא התקבלה טוב, שוב פעם מלא 'רע'. ואז חוסלת. יש פה נטייה ציבורית כזאת...
"כן, חסר לי עוד לחזור בתשובה. אבל זה יחכה איזה כמה דקות, אלוהים והחבר'ה האלה".
היתה עוינות מיוחדת כלפיך?
"היתה תמיד מין שנאה עקרונית כלפיי וכלפי משפחת דיין, שאנחנו כאילו אצולה מזויפת, עשירים נורא, מה שכמובן לא היה נכון. הייתי מקבל תמיד את הטוקבקים האלה, 'הנרקומן' ו'הבן של גנב העתיקות', זה היה הטייטל שחזר על עצמו מיליון פעם, עד שהתחלתי לכתוב בלוג בעצמי, עם 84 אלף קוראים, ואז גם השתנה היחס. כתבו 'גאון'.
"המילה גאון כבר משעממת אותי, אבל באמת הייתי תמיד מתוסכל. אני לא שיחקתי גווייה בהוליווד, אני סטאר אמיתי, שהיה מועמד לגלובוס הזהב, לשחקן המבטיח של השנה (על הסרט "הבטחה עם שחר"), עם ביקורות פנטסטיות, ובארץ לא ייחסו לזה חשיבות.
"יש גם סרטים שזכו לביקורת רעה בצדק. 'עם ישראל חי' הוא סרט איום ונורא שעשיתי. שנאתי כל רגע. אבל זה עניין הפרנסה".
מה אתה חושב על הקולנוע הישראלי העכשווי?
"אני קורא לסרטים של עכשיו 'ניאו־בורקס'. זאת אומרת, יש את אבי נשר שדווקא דואג נורא לקהל, אבל הוא דואג בכלים שנהגו לפני חמישים שנה. הסרט 'פעם הייתי' זה מין 'אסקימו לימון' כזה, שמביא קהל כמו שהמפיץ שלו רוצה.
"אני יצרתי את הסרט 'בחינת בגרות', שנתן תשובה ל'אסקימו לימונים' למיניהם והתייחס לנוער בשיא הרצינות ובשיא הכבוד. וזה נעשה בצורה רומנטית, אבל לא בגסות ובחוצפה ולא עם התחת של צחי נוי. וזה היה סרט שראו הרבה ילדים".
• • • •
בוא נחזור לסרט "מבצע יונתן" שבו שיחקת, ולבמאי שלו, מנחם גולן.
"מנחם הוא בן אדם שאני מעריץ על הצורה שהוא אוהב קולנוע. כבמאי, אפילו אם הוא מדבר אליך ממרחק קצר, זה תמיד עם מגאפון, לא משנה מה. והוא תמיד צועק, הוא לא אומר. הכל אצלו 'תהיה עצוב! תהיה נחמד! תהיה...' למה לצעוק?
עם יהורם גאון על הסט של "מבצע יונתן". "להיות שחקן זה סוג של אגו־טריפ" // צילום: לע"מ
"זה גם הסרט הראשון שבו הרגשתי עם עצמי טוב כשחקן: יפה, מתורגל בקלצ'ניקוב ויודע למות כמו שצריך, כמו שמנחם אוהב. בזמנו היו כותבים עלי דברים איומים, שאביו של אסי שחקן יותר טוב ממנו פי מיליון, אבל המשחק היה דווקא מקום שנהניתי בו".
למה?
"הצרכים הפיננסיים נתנו לי סיבה ליצור סרטים. כתבתי אותם מהר וצילמתי אותם מהר מאוד, כדי להיפטר מהעניין. להיות שחקן זה כבר דבר מפונק מאוד, וזה גם סוג של אגו־טריפ, כמו ילד שנתנו לו צעצוע גדול. ככה רוב השחקנים מתנהגים. משום מה יצא לי שם לא טוב, כמו לשרגא הרפז ולשמוליק קראוס. שמוליק היה מלחין אדיר, אבל כשחקנים הם היו טראבל מייקרס. ואצלי אף פעם, באף סרט, לא קרה שתבעו אותי או שהקאתי או שהייתי זרוק.
"להפך, 'בטיפול' ו'בנות בראון' הן סדרות שלמות שהייתי יושב בצד, קורא ספר. הייתי מבקש שיסדרו לי איזה מקום ובא לסט מוכן. ותמיד בסוף כל סט כזה היו מבקשים ממני סליחה, כי חשבו מי יודע איזה פרעות הולכת להתרחש.
"אולי זה בא מהחיים הפרטיים. מהעובדה שפה ושם פרצו מהומות, או שאמרתי דברים בראיונות טלוויזיוניים, והיתה להם הרגשה שאני באמת מועד לפורענות. אבל גם בחיים הרגילים, רק פעם אחת נתתי סטירה למישהי וישבתי במעצר שנה שלמה עד המשפט. אפילו העורך דין שלי אמר לי אז, 'אתה יכול להיכנס לספר השיאים של גינס בתור האיש שישב שנה במעצר בגלל סטירה'".
יש סרט שאתה מתחרט שהשתתפת בו?
"'זמן אמת' של אורי ברבש. שיחקתי שם אלוף משנה שעשה איזו שגיאה במלחמת יום כיפור ועומד לוועדת חקירה. למעשה שיחקתי את אבא שלי, זה היה בשביל המון כסף, והרגשתי כל כך אידיוטי. הסרט היה מילה במילה נכון, די מדויק. אבל ברגע ששמו לי את הרטייה הרגשתי שעד כאן, שהחשפנות הישראלית גובלת בפורנו. כאילו, אין גבול עד כמה אנחנו מוכנים ללכת, הדיינים? למזלי יש לי אח צנוע, אבל בסך הכל, ההתמחות שלנו בחשיפה היא היסטרית".
ברבש סיפר לנו שאחד התנאים היה שישלמו לך לפי ירידה במשקל.
"זה נכון, הורדתי 30 קילו בחודשיים. זה לא היה תנאי שלי, זה היה תנאי של המפיק. זו היתה דרישה צודקת, אז הורדתי. אתה רוצה שאני אספר לכם עכשיו מה אכלתי בדיוק ואיך התנהלה הדיאטה?"
ב"החיים על פי אגפא" אתה נחשף נפשית.
"הייתי מאושפז אז בעקבות האופי הבורדר־ליין שלי, והרגשתי שאני חייב את זה לעצמי, כי עוד רגע החיים שלי הולכים להיגמר. כבר הייתי קרוב ל־50, אולי אפילו אחרי, והרגשתי שאני הולך ומסכן את כל מהותי כבמאי. כל ההיסטוריה שלי תהיה 'גבעת חלפון' וזהו, אף אחד לא יחשוב. התיישבתי לכתוב את 'אגפא' במטרה לכתוב על הבדידות האנושית.
"בצילומים עבדנו 14 לילות ברציפות. זה היה די קשה, אבל יצא סרט, אללה יוסתור, לא ייאמן כמה שהוא טוב. הכל התלבש נכון. זה סרט על בדידות, ולא סרט על תל אביב הפראית או הלא פראית, והכל שם מדובר בשפה שהיא קצת ייחודית לי. כל משפט הוא קצת מצחיק, קצת עצוב.
"איכשהו אני מרגיש שעליתי שם בשבע דרגות מול הקנאה של במאים אחרים, כאילו זה העמיד אותי מעל הקולנוע הישראלי. עד היום הסרט הזה מעורר בי תחושת יראת כבוד. לא בפני עצמי, אלא בפני כל השחקנים, שהיו נפלאים. הרגשתי את עצמי מרחף מעל כולם. דאוס אקס מכינה, אלוהים קטן שנכנס דרך המכונה.
"הרגשתי שמצאתי את הייחוד, כלומר, איך אני הולך לעשות סרטים מעתה והלאה. כי את האוטוביוגרפי הזה לא אני עשיתי פיזית, ויש שם שפה שהיא נורא שלי, והקריינות משוחקת כאילו אני מדבר באופן אישי, ובאמת אנשים התרגשו מזה מאוד, והמון ישראלים ראו את זה.
"שם הרגשתי שמצאתי סוף סוף את האותנטיות, את הדבר שייחודי לי. עכשיו, למשל, אני כותב על איך החיים שלי באמת נראים היום, על אי האהבה כלפיי, גם בגלל הזיקנה. אני בן 67, והבחורות לא אוהבות את הרעיון הזה".
• •
הסידרה שעושה כבוד לקולנוע הישראלי / ישי קיצ'לס
לפני הכל, חשוב להדגיש ש"חגיגה לעיניים" הוא אכן חגיגה. בהתבסס על המודל שהינחה את סדרתו המכוננת של יואב קוטנר, "סוף עונת התפוזים", הסידרה התיעודית החדשה של אריק ברנשטיין ונואית גבע על תולדות הקולנוע הישראלי מקימה את החומרים הארכיוניים לתחייה בעזרת ראיונות עומק עם כל הנפשות הפועלות ומציגה נרטיב כרונולוגי שסוחף את הצופים למסע מרתק, מבדר ואינפורמטיבי לאורך השנים.
אמנם ההחלטה לא לשלב בין המרואיינים גם כמה אנשי אקדמיה מונעת מהסידרה הקשר תרבותי רחב יותר ויוצרת מצב שבו כולם מדברים על עצמם. אבל אהבתם הגדולה של המראיינים (והמרואיינים) לתעשייה ותחושת השליחות שלהם ניכרות בכל פרק ופרק, וקשה שלא להידבק בהתלהבות, בפרגון ובהתפעלות שהסידרה מפגינה כלפי מושאיה.
על אף שלא מעט סרטים הופקו ב־16 השנים הראשונות לקיומה של המדינה, נקודת הזינוק של הסידרה היא 1964 - השנה שבה הפציעו על המסך שני סרטים שונים מאוד זה מזה, שחוללו מהפכה בענף הצעיר והמתפתח. הראשון, "סאלח שבתי", של אפרים קישון, היה שובר הקופות הציוני הראשון. השני, "חור בלבנה", של אורי זוהר, היה כישלון כלכלי, אך סגנונו הפרוע, המאולתר והאקספרימנטלי הפך אותו ברבות השנים לסרט פולחן משמעותי ומשפיע.
המתח המתמיד הזה - בין שלאגרים היסטריים לכישלונות מהדהדים, בין תוצרת עממית ליצירה אמנותית וביקורתית יותר, בין סרטים שמשודרים דרך קבע ביום העצמאות לסרטים "אשכנזיים" שמכילים שוטים של ברז מטפטף - נוכח לאורך כל פרקי הסידרה. אסי דיין עבר עם השנים מעשיית סרטים ארטיסטיים שאיש לא ראה (כמו "הזמנה לרצח" ו"חגיגה לעיניים") לעשיית להיטים כמו "גבעת חלפון אינה עונה" ו"שלאגר". בועז דוידזון עבר מעשיית סרטים "צ'כיים" ו"צרפתיים", כמו "חצי חצי" ו"שבלול", לעשיית "צ'רלי וחצי", "חגיגה בסנוקר" ו"אסקימו לימון". אפילו מנחם גולן, יצרן הלהיטים הבלתי נלאה, שבמו ידיו הביא את הוליווד ליפו, לקח בשנות השבעים הפסקה קצרה מהנוסחאות המנצחות שפיתח כדי להפיק כמה סרטים מעודנים יותר עם הבמאי משה מזרחי ("אני אוהב אותך רוזה", "הבית ברחוב שלוש").
מלבד המרדף המתמיד אחר הקהל, שבא לידי ביטוי אצל כל היוצרים המרכזיים של הקולנוע הישראלי, מדהים להיווכח כיצד כל מאפייני התעשייה המקומית, כפי שאנו מכירים אותה כיום, נוכחים בה כבר בתחילת הדרך: המתחים הבין־עדתיים - שקיבלו ביטוי בעלילות של "סאלח שבתי" וסרטי הבורקס (ובעובדה שרק מעטים מהמרואיינים בסידרה הם בני עדות המזרח); במתחים פוליטיים, שצצו ועלו בתחילת שנות השמונים סביב הקמתה של הקרן להפקת סרטי איכות; ובמתחים אמנותיים, שהפכו לדומיננטיים יותר בשנות השמונים והתשעים, כשהתעשייה המקומית נקלעה למשבר אמון עם הקהל ועם המבקרים כאחד ונאלצה לחשב מסלול מחדש, עד ללידתה המחודשת ב־2004.
הצפייה ב"חגיגה לעיניים" אף פעם אינה מרגישה כמו מטלה; כל סרט, במאי או טרנד קולנועי שנידון בסידרה זוכה לכבוד מלכים, ללא קשר למיקום שלו על הציר גבוה־נמוך. השיחות עם היוצרים, השחקנים ואנשי התעשייה מכילות אינספור אנקדוטות ופרטי טריוויה (הידעתם, למשל, ש"סלאח שבתי" צולם בידי הצלם של "בצהרי היום" המיתולוגי?), ואף על פי שהאווירה נותרת קלילה בסך הכל, התוצאה רחוקה מלהיות מלטפת. כך, למשל, זאב רווח מלין על השמאלנות המדירה של התעשייה בשנות השמונים, משה מזרחי מספר על הפעם שבה ניסה לתפוס את דן בן אמוץ לשיחה בטלפון, כוכבת "הלהקה" חלי גולדנברג מתחשבנת עם אבי נשר, וגם מנחם גולן סופג אש מכמה וכמה כיוונים.
גיבורים רבים יש ב"חגיגה לעיניים". קישון, זוהר, דיין, רווח, איבגי, הפנר, אלמגור, גולן, גוטמן, ברבש, מזרחי, עובדיה, אלקבץ, גביזון, סידר - ועוד ועוד (גם אתם שמתם לב למיעוט הנשים ברשימה הזאת?). הגיבור הגדול ביותר לטעמי הוא דווקא בועז דוידזון, שעבר במהלך הקריירה המפוארת שלו את הדרך המגוונת והמרשימה ביותר. ברוגע ובצניעות לא אופיינית ליוצר במעמדו הוא מגולל את סיפוריו הרבים, שמתחילים בחבורת "לול", ממשיכים עם עבודתו לצד אסי דיין ומגיעים לשיאם כשהחל בשותפות עם גולן־גלובוס.
דוידזון, שעזב את הארץ לטובת הוליווד בשיא הצלחתו, אמנם לא זכה לפרק שיוקדש רק לו, אך מגע ידו מורגש לכל אורך הדרך. קשה לחשוב על מישהו שתרם יותר ממנו לדבר המוזר והנהדר הזה שנקרא קולנוע ישראלי. כל מה שחסר עכשיו הוא סרט קאמבק.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
