כשחלי רייפן (23) משחזרת את שני הפיגועים ששרדה כילדה, כמו גם את כאבי הרגליים העזים, היא לא מתרגשת או דומעת כמו ברגע שבו היא נזכרת ביום שנכפה עליה ועל משפחתה לעזוב את ביתם בכפר דרום שבגוש קטיף. "אבא הציע שנצא ברגל, שלא נעלה לאוטובוסים, וזה מה שעשינו", היא חוזרת עשר שנים לאחור, לקיץ 2005. "הלכנו ועצרנו במקום של אחד הפיגועים. בכל יום שנסעתי שם הקפדתי לברך 'ברוך שעשה לי נס במקום הזה', אבל בלי שם השם המפורש. בהליכה האחרונה, כשהיינו עטופים בדגל ישראל, כבר אמרתי את הברכה במלואה - ובכיתי בפעם האחרונה".
חלי התייחסה לפיגוע הראשון שניצלה ממנו, כשהיתה בת 6, אך כעבור שנתיים נפגעה בצורה קשה יותר, בפיגוע "אוטובוס הילדים" בכפר דרום. צלקת גדולה על אחת מרגליה משמשת תזכורת לאירוע שהתרחש לפני 15 שנה, אך כאמור, מבחינתה, הצלקת האמיתית, הכואבת מכולן, היא תקופת הפינוי, שעבורו יש לה מילה אחרת. "הפיגוע הזה הוא לא טראומה. הגירוש כן. לקח לי הרבה יותר זמן להיות מסוגלת לדבר על הגירוש מאשר הזמן שהייתי זקוקה לו כדי לדבר על הפיגוע".
חלי, שנישאה לפני תשעה חודשים והחליפה את שם נעוריה מחדד לרייפן, היא סטודנטית לסיעוד (שנה שנייה) במכון טל, ואת העבודה המעשית היא עושה בבית החולים שערי צדק. הוריה, יוסי וטובה, הגיעו לכפר דרום כשהיתה בת שנתיים. היא
השנייה מבין עשרה ילדים, ואם נדייק - בן אחד (בכור) ותשע בנות, ששלוש מהן נולדו לאחר הגירוש.
"אבא מחיפה ואמא מרחובות. הם באו לכפר דרום מתוך אידיאולוגיה. היו לנו שם חיים טובים, ילדות שמחה, מלאה בהכל: חברים, חוגים, קהילה, ים במרחק דקות ספורות. זו היתה ילדות רגילה. למדתי בנווה דקלים ונסענו לשם בהסעות. תחילה בליווי צבאי ולאחר מכן גם באוטובוסים ממוגנים".
אך כאמור, גם פיגועים היו חלק מנוף ילדותה. הראשון, שממנו יצאה ללא שריטה, הוליד קשר מיוחד בין משפחתה לבין משפחתו של מי שלמעשה הקריב את חייו למען חלי וחבריה. "נסענו בשיירות לבית הספר. ג'יפ צבאי מקדימה, אוטובוס ומינובוס, וג'יפ צבאי מאחור", היא חוזרת לרגע. "באמצע הדרך התקרבה מכונית תופת לשיירה, החיילים מהג'יפ הראשון הבינו שזו מכונית חשודה וחסמו אותה. החיילים נצמדו למכונית, שלא הצליחה להתקרב לאוטובוס והתפוצצה על הג'יפ.
"חייל אחד, אלכסיי נייקוב, נהרג, ושני חיילים אחרים נפצעו. לנו לא קרה דבר. אני זוכרת הכל. לא שומעים כלום כי אתה בתוך הפיצוץ, האוזניים נסתמו. ישבתי ליד חברה, הסתכלתי בחלון ופתאום ראיתי אש. אמרו לנו להישכב על הרצפה והמשכנו בנסיעה. איני זוכרת היסטריה או צרחות. לא בכינו. לא היה בלאגן. כשהגענו לבית הספר, הסבירו לנו מה קרה ובדקו שאנחנו בסדר. גם אבא שלי הגיע לשם כחלק מכוחות הביטחון".
עד היום נשמר הקשר בין בני משפחת חדד למשפחתו של אלכסיי ז"ל. "אחותי נולדה בדיוק באותו תאריך של הפיגוע, שנה לאחר מכן, וההורים שלי הוסיפו לה את השם 'אושר', בגלל שהשם העברי של אלכסיי היה אשר. ההורים שלו רואים באחותי הנכדה שלהם. הם היו מגיעים לעשות שבתות בכפר דרום ואנחנו היינו הולכים לבקר אותם לפני החגים וביום הזיכרון. אני ועוד כמה בנות שהיו על האוטובוס משתדלות לעלות לבית העלמין.
"אלכסיי היה חייל בודד. הוא עלה מרוסיה לבד ורק לאחר מכן הצליח להביא לישראל את המשפחה שלו. כמה חודשים אחרי שהם הגיעו הוא נהרג. בשבעה, אביו של אלכסיי ראה שהבנות בוכות ואמר להן: 'אל תבכו, כי בכל אחת מכן יש חלק קטן מהבן שלי. אם אתן בוכות אז גם הוא בוכה, ואם אתן שמחות אז גם הוא שמח'. אלו תעצומות נפש שלא מובנות בכלל, בטח לא כשזה מגיע ממשפחה שהרגע הגיעה לארץ והקריבה את היקר לה מכל".
אמו של אלכסיי, קלרה, מאשרת ל"ישראל השבוע" את הקשר החזק ונזכרת בבנה: "אנחנו משפחה גדולה עכשיו. נפגשים ומדברים בטלפון כמה פעמים בשנה. אני ביקשתי מאלכסיי שלא ילך לצבא, שילך ללמוד, אבל הוא אמר שצריך ללכת לצבא, שצריך לעשות משהו בשביל המדינה".
"הרגליים לא תיפקדו"
כאמור, שנתיים לאחר מכן הגיע הפיגוע שבו חלי נפצעה קשה, בנובמבר 2000. בין שלל האירועים הביטחוניים של תקופת האינתיפאדה, יצא לפועל הפיגוע "אוטובוס הילדים". רבים מהילדים נפצעו בו באורח קשה, שני מבוגרים מלווים, גבריאל ביטון ומרים אמיתי, נהרגו במקום.
"בכל נסיעה הקפדנו להגיד תפילת הדרך", חלי נזכרת, "ואיך שגבי ביטון סיים לומר אותה, ביציאה מהיישוב, אני רואה את החלון שלידי מתנפץ. זה היה מטען קלע שהופעל על ידי שלט רחוק, בכוונה על האוטובוס שלנו. ידעו שזה אוטובוס של ילדים בדרך לבית הספר. ידעתי שאני צריכה להישכב על הרצפה, אבל לא הצלחתי. הרגליים לא תיפקדו. הילדה שלידי נפלה על הרצפה, אז אני נשכבתי על הספסל. בדיעבד התברר שזה היה יותר טוב לי, כי הרצפה היתה רותחת וכל מי שהיה עליה נכווה.
"מהספסל ראיתי את כולם. היו 13-12 אנשים, ילדים ומבוגרים. אישה אחת ניסתה להגיש לנו עזרה ראשונה, אבל היא לא הצליחה כי היתה פצועה
בעצמה. ראיתי הרבה דם, בכל מקום. עד שהורידו אותי מהאוטובוס לא הרגשתי שכואב לי. רק אחר כך באו כאבים חזקים מאוד. ברגל ימין נקרע לי שריר והיה לי סדק בעצם. הרגל השנייה היתה מלאה ברסיסים, ובראש גם פגע בי רסיס, שעשה לי שריטה שטחית גדולה. זה היה נס, כי עוד כמה סנטימטרים וזה היה נגמר הרבה יותר גרוע".
לאחר הפיצוץ המשיך נהג האוטובוס בנסיעה למוצב קרוב. "האוטובוס היה קרוע ומחורר והחיילים בקושי הצליחו לפתוח את הדלתות", מספרת חלי. "הגיע אלי חובש צבאי, הרים אותי וכאמור אז התחלתי להרגיש את הרגליים. ביקשתי שאבא שלי יגיע והוא הגיע מהר מאוד. אז התברר לי שאמא שלי היתה באוטובוס שמאחורינו, וכשאירע הפיצוץ האוטובוס שלה חזר לאחור, כי גם התחיל ירי. היא טילפנה לאבא ואמרה שנראה לה שהכל בסדר, כי האוטובוס שלי המשיך לנסוע".
חלי אושפזה בסורוקה והמשיכה בשיקום ארוך בביתה, עד שחזרה ללכת בכוחות עצמה. "ביום של הפיגוע החליטו להקים בית ספר בכפר דרום, כדי שהילדים לא יצטרכו לנסוע. באותו ערב גם הרחיבו את שטח היישוב והקימו את שירת הים. זו היתה התגובה שלנו, שממשיכים הלאה וגדלים מזה".
תהליך שיקום ארוך. חלי בת ה־8 בבית החולים סורוקה, לצד אביה והחובש הצבאי שטיפל בה
אבל חלי לא אהבה כל כך את העובדה שהקימו בית ספר ביישוב: "הוא הוקם בתוך לילה, אבל לא הסכמתי ללמוד בו. רציתי להמשיך לנסוע לבית הספר הרגיל שלי. זה מה שאני מכירה. גם היתה לי הבנה תמימה שזה מה שהערבים רצו להשיג, שאני לא אסע יותר - ואני לא רציתי לתת להם את הפרס הזה. ההורים שלי ניסו לשכנע אותי ללמוד בבית הספר החדש, בכפר דרום, אבל לא הסכמתי. הם אומרים שבכיתי שאני רוצה את בית הספר הרגיל שלי, שאלו החיים שלי".
הגיבורה שלפנינו ממשיכה להתגלות כאדם חזק. "היישוב קיבל מכה קשה. שניים נהרגו, וזה יישוב קטן שכולם מכירים בו את כולם. אבל אני לא זוכרת שהיו לי סיוטים או פחדים. אני לא רואה שהפיגוע הזה פגע בי נפשית. למעשה, משני הפיגועים רק יצאתי מחוזקת. אני חושבת שהדרך שבה קיבלו את האירועים האלה ביישוב ובמשפחה שלי עזרה".
לפני שנה וחצי, כ־13 שנים אחרי, סגרה חלי מעגל, כשפגשה את החובש הצבאי שהעניק לה את הטיפול המיידי אחרי הפיגוע השני. "במשך שנים ניסינו לאתר אותו, אבל ללא הצלחה. בסוף פירסמתי את הסיפור שלי בפייסבוק, וזה עבר ושותף עד שלבסוף מצאנו אותו ונפגשנו. הוא גם היה בחתונה שלי".
חיים מלאי משמעות
חמש שנים לאחר שניצלה מהפיגוע הקטלני, שצילק את רגלה ("לא מפריע לי שאנשים רואים את הצלקת. הם שואלים ואני עונה") ואת ראשה, הצלקת העמוקה ביותר מבחינתה, כאמור, היא הפינוי מביתה - הגירוש. "גם כילדים היינו שותפים מלאים במאבק. השתתפנו במבצעים והגענו לבתים של אנשים במסגרת 'פנים מול פנים', זה היה לפני המשאל בליכוד. היתה גם את השרשרת האנושית וכמובן הפגנות. הייתי מעורבת אקטיבית בכל התקופה. הייתי ילדה אבל הבנתי שיש איום, אם כי לא האמנתי שזה יקרה. זה היה נשמע לי הזוי. לא הגיוני. זה לא רק הבית שלי, זה מלא יישובים, אלפי אנשים".
ואז הגיעה השיחה הקשה עם הוריה. "לקראת הסוף הם לקחו כל אחד מהילדים, והסבירו שזה עומד לקרות. הוריי החליטו לא לארוז לפני, אבל אמרו לנו שיכול להיות שלא יישאר כלום מהבית, ושאם אנחנו רוצים להוציא משהו חשוב, אז שכל ילד יארוז לעצמו", היא נזכרת.
מאבק אקטיבי מגיל צעיר. "השרשרת הישראלית", מחאת מפוני גוש קטיף (חלי רייפן שנייה משמאל)
ביום הפינוי משפחת חדד עצרה ליד מקום הפיגוע, וזאת היתה הפעם הראשונה שחלי הזכירה את שם השם במפורש בתפילתה, אבל לדבריה זאת גם היתה הפעם האחרונה שבכתה. "זו לא טראומה שהרסה לי את החיים, אבל לקח לי זמן לדבר על הגירוש. זה בגלל התחושות שליוו את האירוע הזה. בגירוש היתה תחושה מרכזית של בגידה. נפצעתי במקום הזה, הסכמנו להקריב את החיים שלנו, אבל אז רק בגלל שמי ששלח אותנו לשם פתאום החליט שזהו, זה נגמר?! כאב גדול. גם הגעגוע".
והיא ממשיכה: "ילדה בת 13 יכולה לכעוס, אבל על מי? על ראש הממשלה? על מי שביצע את הגירוש? היום אני חושבת שזה מגוחך, הרי מה אשם החייל שנשלח? אבל בכל זאת היה אז כעס, כשהיום הכעס מגיע ממקום אחר - לא כי לקחו לי את הבית אלא כי הפקירו את ביטחון המדינה. על זה הכעס. על העוול למדינה, לא זה האישי שנעשה לי.
"ברוך השם המשפחה שלי צמחה מאז. היא השתקמה ופורחת. אבל יש אנשים שלא התאוששו. אנשים שגרים בקרווילות, שלא עובדים, שחולים, והכל בגלל הגירוש. וגם אין מענה טוב בשביל האנשים האלה. זה לא נורמלי שעברו עשר שנים ואנשים עדיין לא גרים בבתי קבע".
חלי גם מקשרת בין האירועים שעברה לבין המקצוע שבחרה. "זה הגיע מכמה כיוונים: המקום שבו גדלתי, המשפחה והחינוך שקיבלתי, מהכיוון של לעשות ולתרום. אנחנו מבינים שאנחנו לא אנשים פרטיים, שיש עניין גדול בלעשות טוב בעולם. אם אלכסיי הקריב את חייו כדי שאני אחיה, החיים חייבים להיות מלאי משמעות, ולעבוד כאחות סיעודית זו זכות מטורפת שמעניקה את האפשרות הזו".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו