קרב ההסברה

תנועת BDS הקוראת לחרמות שונות על ישראל עלתה לכותרות הראשיות בחודשים האחרונים, אבל אני נתקלת ומתמודדת עימה ועם סיפוריה על מדינת ישראל כבר חמש שנים. 

פעם בשנה אני אורזת את החולצות המכופתרות היפות ביותר שלי ונוסעת לשבועיים אינטנסיביים בארה"ב. 

המטרה - לדבר ולהסביר את ישראל. המשלחות שבהן אני משתתפת מאורגנות על ידי ארגון Stand With Us ונושאות את הכותרת Israeli Soldiers Tour.

הקונספט פשוט: זוגות של דוברים ישראלים מתפזרים במשך כמה שבועות בכל רחבי ארה"ב כדי לספר את האמת שלהם על צה"ל מנקודת מבט של אזרחים משוחררים. המשלחות מגיעות כמענה לתנועת BDS וגם כמענה ל"שבוע האפרטהייד" שמצוין בקמפוסים ברחבי ארה"ב. 

בזמן הזה מחלקים פלאיירים רוויי שקרים על ישראל ומציבים חומות אפרטהייד באמצע הקמפוס. לרוב הסטודנטים אין מספיק ידע או תוכן כדי להפריך את השקרים או להילחם חזרה, וכאן אנחנו נכנסים לתמונה.

משימות הסברה הן לא הדיי־ג'וב שלי, אך זה כבר סיבוב ההסברה החמישי שלי בארה"ב. אני לא נוסעת כנציגה של צה"ל, נציגה של הממשלה או נציגה של התקשורת; אני נוסעת כישראלית. 

אני לא באה לגייס כספים או לדבר על פוליטיקה - אני באה לדבר על הארץ שלי, על הבית שלי. אני מאפשרת לקהל לשמוע את הסיפור על ישראל מנקודת מבט של מישהו שבאמת גר כאן. 

השותף שלי השנה בהסברה ובמסע לחוף הצפון־מערבי של ארה"ב הוא אלעד אלמוג, בעברו קצין במינהל האזרחי. המטרה היא לאפשר לקהל האמריקני לשמוע חוויות ממקור ראשון מבחורה ששירתה כלוחמת במג"ב ועדיין משרתת במילואים, ומפיו של מי ששירת ביחידה שכל תפקידה הוא לדאוג לאוכלוסייה האזרחית, לתאם בין הכוחות הצבאיים, לדאוג למעבר סחורות לעזה ולחופש דת באזורים הקדושים. זו ההזדמנות שלהם להכיר את צה"ל שלא שומעים עליו בחדשות.

דווקא הישראלי מדאיג אותנו

במהלך המסע אנחנו מנסים להספיק ולספר את סיפורנו בכמה שיותר ערים, קמפוסים, מרכזים קהילתיים ובתי ספר בארה"ב. בכל יום אנחנו עם המזוודות נעולות בדרך לעיר אחרת; ממש כמו רוק סטארס, רק בלי הגלאם. 

אנחנו מגיעים לבית הספר ברקלי לאמנויות בבוסטון, שם כבר מחכים דרוכים בכניסה פעילי SJP - "סטודנטים למען צדק בפלשתין", שחילקו פלאיירים תחת הכותרת "הנכבה" לכל מי שנכנס להרצאה שלנו. 

בצד ימין של הדף מופיע הלוגו של Jewish Voice for Peace, ארגון יהודי קיצוני עם שם כל כך יפה ואידילי, אבל הנזק שהוא עושה למדינה ולתדמית שלה הוא עצום.

השאלות שאנחנו נשאלים הן סטנדרטיות למי שאינו מצוי עמוק ברזי הקונפליקט במזרח התיכון: "אתם אומרים שחמאס הוא ארגון טרור, אבל איך אנחנו יכולים לדעת שצה"ל הוא לא ארגון טרור? למה צריך להגדיר את ישראל כמדינה יהודית, למה בכלל מדינות צריכות הגדרה? איך אפשר להגדיר מה זה טוב ומה זה רע, מה צודק ומה לא צודק? למה לא הבאתם מישהו מהצד השני כדי שהדיון יהיה מאוזן ונוכל לשמוע את כל הצדדים?" 

זהו שיח סטנדרטי בעולם האוניברסיטאות, אבל אלו לא היו השאלות שהטרידו את שלוותנו, כמו שחר, הבחור הישראלי שישב בקהל. הוא לומד וגר בבוסטון, אבל יש לו בטן מלאה על ישראל ואת מה שיש לו לומר הוא אומר מול כולם.

"אני ישראלי ושירתי בצבא ואני יכול לומר בפה מלא שצה"ל הוא ארגון טרור", הוא אומר לסטודנטים האמריקנים חסרי הידע הדרוש. "צה"ל הורג חפים מפשע, נשים, ילדים; אין שום דבר מוסרי בצה"ל".

סטודנטית פלשתינית שיושבת בקהל מוסיפה ש"ציונות היא גזענות" ושהיא רוצה שתהיה מדינה אחת לשני העמים, שלא תוגדר כמדינה יהודית או כמדינת לאום. אנחנו שומעים את הטיעון הזה כמעט מרוב הפלשתינים שפגשנו במסע - הם רוצים מדינה אחת. 

הסטודנטית עוד לא מסיימת את המשפט ונעמד דניאל, סטודנט מקומי ממוצא יהודי־מקסיקני, שאומר לה: "ניסינו לחיות יחד עם הפלשתינים, ואת יודעת מה? הם לא מפסיקים לנסות להרוג אותנו. זה לא עובד". 

גם כשהשיח הופך לרגשני ומגיע לטונים גבוהים, אנחנו שומרים על קור רוח ועונים בשלווה. דווקא החלקים הסוערים חשובים מאין כמותם, כי בעולם שרוצה לצייר את דמות הישראלי כאגרסיבי וכ"כובש", מוטלת עלינו החובה להוכיח אחרת.

היציאה מלבנון

07:00 בבוקר, אנחנו עולים על מונית מהמלון בבוסטון שלוקחת אותנו לתחנת הרכבת. בכניסה למונית אני מבחינה בדפים רבים עם כיתובים בערבית על הכיסא שליד הנהג. 

אני לא יודעת אם הנהג מגיע במקור ממדינה עוינת לישראל או לא, ומסמנת לאלעד שעדיף לדבר זה עם זה באנגלית. הנהג מייד פוצח איתנו בשיחת חולין ואלעד מחליט לספר לו שאנחנו מישראל. "אה, אנחנו שכנים!" הוא אומר במבט קורן, "אני מלבנון". 

הוא מספר לנו על הילדות שלו בלבנון, הסיפורים שלמד בבית הספר על אברהם ושרה ויצחק וגם שוטח בפנינו את הפתרון שלו לסכסוך: "צריך להשאיר בישראל רק את היהודים שנולדו שם, לא כאלה שהגיעו ממדינות זרות כמו פולין או רומניה, ואז לתת ליהודים ולפלשתינים לפתור את הסכסוך ולחיות יחד במדינה אחת", הוא מסביר בדקדקנות.

"הלוואי שזה היה כל כך פשוט", אני אומרת. "היו זמנים שאבא שלי היה נוסע לעזה ועורך שם קניות בשוק ומבקר חברים, אבל אז התחילו פיגועי הטרור".

"בכל העולם יש בעיות", הוא צועק. "עורפים ראשים בעיראק, תראו מה קורה בתימן, זה קורה בכל העולם. גם לי מתחשק לפעמים לערוף לאשתי את הראש או לפוצץ אותה, אז מה? אנחנו עדיין חיים יחד".

השנה אמנם ה"תענוג" נמנע ממני, אבל בשנים קודמות יצא לי להיתקל בכמה הפגנות מחאה בזמן ההרצאות שלנו. לסטודנטים האנטי־ישראלים יש רוטינה שנקראת "Walk Out", שהיא בעצם הפגנת מחאה שקטה במהלך ההרצאה. 

המוחים נעמדים בבת אחת במהלך ההרצאה, פותחים את הסווטשירטים שחושפים תמונות ושמות של ילדים שנהרגו בעזה ומדביקים על הפה נייר דבק עבה. הם יוצאים יחד מהכיתה ומחוץ לאולם מפגינים וצועקים. 

במהלך ההפגנות האלו אנחנו תמיד מבקשים - תישארו. מבקשים שישאלו אותנו את כל השאלות הקשות, להתעמת, להתמודד. מסבירים שהדרך לשלום היא על ידי הידברות ושיח בין הצדדים, ואם הם מאמינים בשלום - שיישארו. הם אף פעם לא נשארים.

באוניברסיטת פיטסבורג, למשל, חיכתה לנו הפגנה אגרסיבית יחסית, ולכן נזקקנו לאבטחה בקמפוס. "אתם רואים את הסטודנט הזה?" שאלה אותנו השוטרת שאיבטחה אותנו בדרך לאולם ההרצאות, "אני רואה אותו בכל הפגנה. רק בשבוע שעבר הוא הפגין למען שחרור אווזי הבר, למען חרם על מוצרי צפון קוריאה ולמען החזרת חטיפי חמאת הבוטנים לקפטריה. זה הסיכוי היחיד שלו כאן להצליח עם בנות".

באחד המסעות הקודמים שלי ציפתה לי באוניברסיטת ריברסייד שבקליפורניה הפגנה דומה, שבסופה נותר סטודנט אחד שחיכה לשלב השאלות והתשובות כדי להתנגח. הוא סיפר בצעקות שהוא גר בעבר בעזה ושהחרבנו לו את כל השכונה ורצחנו לו את המשפחה. 

הצעקות הרמות נמשכו דקות ארוכות, ואז שאלתי אותו אם אני יכולה להפנות את השאלה אליו. "הבית של אבא שלי באשדוד ספג פגיעה של טיל", אמרתי, "איבדתי חברים בצבא ויש לי חברים שנפצעו בפיגועים, ואני עדיין עומדת פה ואומרת שאני רוצה שלום. מה איתך? אתה רוצה שלום?" ואז הגיע שקט.

עולים על מדים

בחלק גדול מההרצאה שלי כאן אני מדברת על השירות הצבאי שלי; מסבירה שבישראל הצבא הוא לא בחירה, הוא חובה, חובה שאנחנו גאים לקבל על עצמנו. אני מספרת למה בחרתי להתנדב ולבקש שירות קרבי וכמה השירות כלוחמת תרם לי ברמה האישית והרחיב את מנעד היכולות הפיזיות והמנטליות שלי. 

חשוב לי, כאישה, להעביר את המסר לנשים אחרות לפרוץ כל הזמן את הגבולות של מה שהחברה או התרבות מסמנות לנו שאנחנו יכולות לעשות. אני מסבירה איך יש שוויון מלא ביחידות הקרביות המשותפות לנשים ולגברים, וכמה מדהימה היא העובדה שנשים משרתות בתפקידי לחימה בצה"ל כבר מ־1995, בעוד צבא ארה"ב החל רק בשנים האחרונות לאפשר לנשים לשרת כלוחמות. 

אני מסבירה את החשיבות שבהצבת נשים בתפקידים אלו ואת החשיבות שבבדיקה של נשים חשודות במבצעים או במחסומים, משימה שגבר לא יכול לבצע. אני גם מספרת על החוויות האישיות מהשירות שלי באזורי החיכוך, שם ניתנה לי הזדמנות לראות את הסכסוך מקרוב. למשל, איך נתקלתי באמבולנס שמעביר חומרי נפץ במחסום ובאישה בהריון שמשתפת פעולה עם מחבלים. 

אני חולקת חוויות מכל שלושת המבצעים האחרונים בעזה שאותם סיקרתי ממש מקרוב. אני מספרת איך נראים היום החיים של תושבי הדרום, ואיך נראית היום העיר שדרות, שכולה עשויה בטון. אבל אני לא מספרת רק על הקושי, אני מספרת גם על היופי ועל הדברים שהופכים את ישראל לכזו מדהימה בעיניי. 

"אני רוצה שלום יותר מכל דבר אחר בעולם", אני תמיד מסכמת את ההרצאה, "אבל עד שהשלום הזה יגיע לא אתנצל על הזכות שלי להגן על עצמי ועל הזכות שלי לחיות". 

זה לא פשוט להעביר הרצאה ששזורה בסיפורי צבא לקהל שמימיו לא עלה על מדים. סטודנטים או מבוגרים, תיכוניסטים או ילדים, אף אחד מהם לא יודע מה זו התרגשות של צו ראשון, געגועים לאח הגדול שבצבא, צחוקים של שמירות עם החבר'ה בבסיס, סלנג צבאי וחברים מהצבא שככל הנראה ילוו אותך עד שארית ימיך. 

יום הזיכרון שלנו הוא כנראה היום העצוב ביותר בשנה, יום שבו אנחנו מכבדים ומוקירים את אלו שנפלו עבורנו בקרב - יום הזיכרון שלהם הוא יום חג, יום קניות ושופינג. 

הם לא נדבקים למסך כשחייל שלהם נפצע או נעדר, הם לא מתגייסים לעזור לחיילים בודדים, אין להם גוש בגרון ודמעות בעיניים בכל פעם שהם שומעים בחדשות על חייל שנהרג. זו תרבות אחרת שצריך להכיר, להבין ולדעת איך לפנות אליה.

הרבה פעמים שואלים אותנו סטודנטים יהודים מה הם יכולים לעשות כדי לעזור לישראל, אם הם צריכים להתנדב לצבא. אני תמיד משיבה: "אנחנו היינו ה־Front Line שלנו בישראל, אבל אתם 

ה־Front Line שלנו בארה"ב. יש כל כך הרבה מה לעשות במדיה החברתית, בפייסבוק, בטוויטר, באינסטגרם, לשתף מה באמת קורה בישראל ממקורות חדשותיים שונים, לשתף תמונות, סיפורים. יש לרשתות החברתיות היום כוח עצום, תשתמשו בו".

 

יש כבוד

חוזרים לניו יורק. אנחנו צועדים מארוחת הערב למלון ובאמצע הדרך פונה אלי חייל מארינס שנראה כמו שילוב של ארנולד שוורצנגר ומקגייוור, ומבקש שאעזור לו להחזיק את כוס השתייה והאוכל שקנה בטייק־אוויי, כי הוא רוצה לסדר את הרצועה של התיק העצום שנשא על גבו. אנחנו אומרים לו שאנחנו מישראל ושבאנו להרצות על צה"ל ועל ישראל בפני קהל אמריקני. 

הוא מייד צועק "משה דיין!" ומוסיף, "איך אני אוהב את ישראל! הלוואי שהמדינה שלנו היתה מתייחסת לחיילים באותו הכבוד שאתם מתייחסים לחיילים שלכם. ארה"ב חייבת לעמוד לצד ישראל ואם זה לא יקרה, אתם רואים את הדגל שיש לי כאן על המדים?" הוא מצביע על השרוול, "יהיה במקומו מגן דוד ואצטרף לצבא שלכם".

שואלים אותנו כאן המון על תוצאות הבחירות בישראל, עד כמה הציבור מרוצה, ועל האמירה של ראש הממשלה ביום הבחירות על נהירת הערבים לקלפיות, שהיכתה גלים בתקשורת האמריקנית. "אלעד ואני מחזיקים בשני קצוות פוליטיים שונים, ופוליטיקה היא לא העניין כאן", אני מסבירה.

"לנגד עינינו ניצבת אותה תמונה של מדינת ישראל ושנינו מאמינים בצדקת הדרך, במוסריות הצבא, ברצון הבלתי פוסק בשלום, בחינוך לשלום שעליו גדלנו, בהידברות ובסובלנות". 

חשוב כמובן להסביר להם שזה ממש בסדר שיש דעות פוליטיות שונות, זה היופי בלגור במדינה חופשית ודמוקרטית, ושאנחנו מנסים להשתפר כל הזמן.

נקודת אור

החלק הטוב והאפקטיבי ביותר בהרצאות הוא מה שקורה אחריהן, בשיחות אחד על אחד. כשאנשים ניגשים אלינו, חלקם רוצים לתת חיבוק, חלקם בעיניים דומעות, מספרים לנו כמה הם התרגשו וכמה הם שמחים שהגיעו לשמוע את הסיפור שלנו. 

אך ההערה שנחקקה בזיכרוני יותר מכל במהלך המסע היתה של בחור יהודי שניגש אלי אחרי הרצאה בבית כנסת יהודי בבוורלי, ליד בוסטון. "מה אתם הישראלים חושבים על הביקורת שמגיעה מאיתנו?" שאל. "חשוב לי להגיד לך, שתדעי, מי שמעביר ביקורת בדרך כלל עושה רעש, אבל הרוב הדומם הוא תומך גדול של ישראל, וחשוב שתדעו את זה".

מסע של שבועיים הסתיים. שבועיים שבהם סיפרנו על הצבא, על המצב בדרום, על הסכסוך בכלל, על המלחמות השונות ועל המאבק על הקיום כאן. אבל גם סיפרנו על ישראל כמקום נוטף יזמות, חדשנות ורב־תרבותיות שכדאי וצריך לבקר בו. 

אמנם מתסכל שעל כל הרצאה שלנו יש שתי הרצאות של מטיפי שנאה ברחבי הקמפוסים, שעושים כל שביכולתם כדי להפיץ שקרים על ישראל, אך אני מקווה שהיכן שקיבלנו את ההזדמנות, נתנו תשובה הולמת. 

הספקנו לבקר בשש מדינות בתוך ארה"ב, ב־18 ערים, בעשרות אוניברסיטאות, בתי ספר ומרכזים קהילתיים. כמו כן, עלינו על שש טיסות, ארבע רכבות ופגשנו אלפי אנשים. בסוף כל יום אני רק רוצה להיזרק על המיטה ולנוח - אבל עם כל הקושי אני מודה לאל, שבים המסרים האנטי־ישראליים ששוטפים כאן את הקמפוסים, נפלה בחלקי הזכות לספר את הסיפור שלי. הסיפור שלנו.

אני חוזרת לצפצופים בכבישים ולמדינה שרחוקה מלהיות מושלמת, אבל אני חוזרת למקום שאני הכי אוהבת בעולם, אני חוזרת הביתה. 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו